כ"ט או 29? נובמבר או כסלו? 70 שנה או ע' לציון צופייה? ואיך הצליחו לגרום לנו לחשוב שמי שצועק יותר הוא גם זה שצודק יותר?
ברל דובי-דב (דוידוביץ') פקח את עיניו והקשיב לשאון העולה מן הרחוב. "תל אביב הזאת", רטן לעצמו, "תמיד רועשת, סואנת, לעולם אינה שוכבת לישון".
הוא קם מהמיטה והתמתח בקושי. עייפות שכזו לא הייתה לו מאז שעלה מפולניה בעלייה השנייה ועבד בפרדס עם טורייה. רק לאחר תקופה ארוכה (שלושה חודשים) עזב את הקיבוץ וניאות לקבל על עצמו שליחות ציבורית בתור פקיד בינוני רם דרג בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, כיאה למי שאילן היוחסין שלו מגיע עד חוני המעגל, אם כי הוא עצמו היה מרובע לגמרי. אמש, כאשר פשוטי העם נצמדו למכשירי הרדיו כדי להאזין להצבעה באו"ם, הוא הלך לישון כרגיל בתשע כדי לקום בזמן ולהגיע בבוקר למשרד טרי ורענן. מדינה יהודית או לא, על הסדר הטוב צריך לשמור. בהתחלה היה לו קשה להירדם (בני הנוער רקדו הורה מתחת לחלון שלו כל הלילה), אבל אחר כך נפלה עליו תרדמה בריאה וכעת הוא הרגיש כאילו הוא ישן איזה 70 שנה ברצף. מהפה שלו, לעומת זאת, נדף ריח של מישהו שישן הרבה יותר.
ברל דובי-דב (דוידוביץ') ירד לרחוב ומצמץ בעיניו. אין ספק, משהו השתנה בעיר העברית הראשונה. בן לילה צמחו בה מגדלים רבי קומות, האבטומובילים קיבלו צורה מוזרה של אקורדיונים והאנשים הולכים ברחוב כשמבטיהם מושפלים אל טרנזיסטורים מוזרים שכל הזמן מצפצפים.
"אמרו לי, רבותיי", פנה דובי-דב אל היהודים שהמתינו בתחנת האבטומוביל, "מה הייתה התוצאה אמש?".
היהודים הביטו בחצי עין באיש המוזר עם הקסקט המשובץ ותיק העור תחת בית שחיו, אבל לא התרגשו כי חשבו שהוא היפסטר או סתם שר בריאות לשעבר.
"נס", אמר צעיר אחד מבלי להרים עיניים מהאייפון, "הפועל ניצחה סוף סוף".
"אכן, יום חג הוא לפועל העברי", הטעים דובי-דב, "מדבריך אני מבין, אפוא, שיש לנו מדינה".
"גם כן מדינה", אמרה מישהי במעיל אופנתי, "תראה כמה זמן צריך לחכות פה לאוטובוס".
ברל הבין שבתור פקיד בינוני רם דרג הוא מחויב לשאת נאום באוזני ההמונים הנלהבים. "אכן", הוא אמר, "כ"ט בנובמבר ייזכר לעד כיום הכרת אומות העולם במדינה היהודית ובתוכנית החלוקה".
"מה הקשר חנוכה?", נגסה מישהי בסופגנייה צנועה עם ריבת שוקולד בלגי ופרלינים משולבים בצ'ייסר וודקה ופירות יער.
"הננו ממשיכי דרכם של החשמונאים, לוחמי מצדה וחיילי בר כוכבא!", נופף דובי-דב-דוידוביץ' בידו מבלי לאבד אחיזה בתיקו היקר (היו לו שם כוס תה וצנימים מעודפי הצבא הבריטי), "קו ישר עובר בין כ"ט בנובמבר ובין כ"ה בכסלו!".
"לא יודע מה זה קפה בכסלו", רטן הצעיר, "אני מעדיף מקיאטו על סויה".
"בר כוכבא?", הזדעזעה ההיא עם המעיל האופנתי, "זה כל כך המאה הקודמת!".
"ולמה כ"ט?", שאלה בעלת הסופגנייה, "אתה לא יכול להגיד עשרים ותשע כמו בן אדם נורמלי?".
"חברים", אמר ברל בקול מפויס, "חודש זה ייזכר כאבן דרך בתולדות עמנו. הלא בחודש זה ממש, ביום ב' בנובמבר, ניתנה לנו הצהרת הלורד בלפור אך לפני ל' שנים".
"נראה לי זה צריך לאשפז אותו", אמרה ההיא עם המעיל.
"כן, כ"ט בנובמבר", התערב בשיחה גבר עם רעמת שיער לבנה שישב על הספסל בצד, "הייתי בן חמש כשהצביעו באו"ם על תוכנית החלוקה, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול".
"אכן", אמר ברל, "היה זה אתמול".
"אתמול לפני 70 שנה", תיקן הלבן.
"הכיצד?", תמה דובי-דב (דוידוביץ'), "הלא היום הוא ל' בנובמבר תש"ח".
"היום יום חמישי 2017", אמר הצעיר, "מישהו פה שכח לקחת את התרופות שלו, מה?".
ברל דובי-דב אימץ את תיקו אל חיקו. גורדי השחקים, האבטומובילים, הטרנזיסטורים, פתאום הכול התחבר לו. "כלומר", הוא רטט, "כוונתכם לומר שישנתי ע' שנים כמו סב סב סב סבי חוני?!".
הנוכחים הסתכלו בו במבט של "המוח שלך סביבון סוב סוב סוב".
"אם כך", התעשת הפקיד הנמרץ, "יש לפעול מיד לארגון חגיגות הע' ולחדש לכתנו אל העין לפעם שירנו מני אז. קחוני אל הקיבוץ!".
"סבאל'ה, תתעורר", אמרו היהודים, "הקיבוצים הופרטו, תוכנית החלוקה נחנקה, ובלפור הוא כבר מזמן לא הצהרה אלא סתם רחוב שמתגורר בו ראש ממשלה קפיטליסט שמתזז בין המשטרה שחוקרת אותו לליצמן שדוקר אותו".
"האומנם?!", נחרד ברל, "מה אירע למפלגת פועלי ארץ ישראל?".
"ירדה מהשלטון לפני 40 שנה".
"מ' שנה?!".
"לא מ', ארבעים", אמרה בעלת המעיל, "וגם המנהיג הנוכחי שלה הוא קפיטליסט לא קטן".
"ידעתי", נענע ברל בראשו, "מראש אמרתי לבן גוריון שכל העסק הזה של מדינה לא יצליח".
"דווקא הצליח לא רע", אמר בעל השיער הלבן, "חוץ מהקטע של סגן שר עם סמכויות של שר בלי אחריות של שר. את זה עדיין לא הצליחו לפתור".
"נו שוין", נחר הפקיד המסור בבוז, "שייגש אליי עם הפנקס האדום ונסדר לו את זה צ'יק צ'ק".
"איזה פנקס?", נתנה ההיא ביס אחרון בסופגנייה, "היום הכול בכרטיס מגנטי".
"אין פנקס?!", נדהם דובי-דב, "איך אפשר לנהל מדינה בלי פנקסים אדומים וקוויטלעך קטנים עם פרוטקציה לאנ"ש?".
היהודים בתחנה הסתכלו זה על זה במבוכה וחיכו לפאנץ'. לא היה פאנץ'.
"א פקאקטע כ"ט בנובמבר", אמר ברל, נטל את תיקו וסידר את כובעו, "אני חוזר לישון. שמישהו יעיר אותי בעוד ע' שנה".
ההוד וההדר למי? מי?!
בזמן האחרון אני ממש חושש להדליק רדיו. לא בגלל תוכניות האקטואליה, לא בגלל פרשננו לענייני משפט (מאז 2000 לפנה"ס) משה נגבי, גם לא בגלל הפרשן לענייני שלטון החוק (בתאגיד כאן, לא בצפון קוריאה) מרדכי גילת. אני פשוט פוחד מהצעקות של רון קופמן. האיש שעשה קריירה כפרשן ספורט גס רוח מבליח ברדיו כל חמש דקות בערך, פעם בפרסומת לחברת ביטוח ופעם בפרסומת לחברה שמבטיחה שהיא יודעת להוציא כסף מהביטוח. כשהוא צורח "מי ידאג לחולי הסוכרת?! מי?!?!?!" אני באמת לא יודע מי, אבל אני מרגיש מוטרד ברמות של #metoo.
מישהו בחברת פרסום כלשהי חושב שהציבור חושב שמי שצועק יותר הוא גם צודק יותר, ואם הוא גם מחרף ומגדף על הדרך אז הוא בכלל חסיד פרסומות העולם. הוא כנראה צודק, כי אם הצווחות האלימות של קופמן יגרמו לי לאובדן כושר עבודה אני לפחות יודע למי לפנות.
וקופמן הרי לא לבד. השבוע קראתי שהאח הגדול, זה מהטלוויזיה (לא, לא מוטי גילת), מתכוון ללהק נהג מונית שהפך לסלב בזכות קללות שהוא מעלה ליוטיוב. מוזר, כי עד עכשיו תוכניות העלק ריאליטי בטלוויזיה הקפידו על שפה נקייה וכבוד הדדי ללא הבדל דת, גזע ורייטינג. כמו גם עמוס שוקן, מו"ל העיתון לאנשים חושבים את עצמם, שצייץ בשבוע שעבר בטוויטר שחצי משרי הממשלה הם רוצחים, אבל זאת לא הסתה, זה חופש ביטוי. גם המפגינים שהניפו בהפגנה השבועית בפתח תקווה שלט שמשווה את הח"כים ביטן ואמסלם לקופים הם יפי הבלורית והתואר, כי כלפי תומכי נתניהו מותר ואף רצוי להשתמש בשפת ביבים. הוא ביבי, לא ככה?
לכן צודק לחלוטין נשיא המדינה כשהוא מקונן על אובדן ההדר הז'בוטינסקאי. נשאלת השאלה עד מתי ימשיך הימין המוטרף להסית נגד השמאל המעודן, שכל מה שהוא רוצה זה בסך הכול, כמאמר ציפי לבני, להוריד את הזבל.