כשהמרוץ לקידום חוק ההמלצות מתוזמן על פי קצב התקדמות תיקי נתניהו, אי אפשר לנהל עליו דיון ענייני | כשבאורח פלא נוצר צורך דחוף לחקור את ביטן יום לפני שהחוק מגיע לכנסת, קשה להאמין לתירוצים על מועד שנקבע מראש | ודווקא מועד ההכרזה של טראמפ על ההכרה בירושלים מקרי בהחלט
העיתוי. מילה בעברית קצת רשמית, מאובקת, שהפכה למילת המפתח לכל מי שמנסה לנתח את השבוע האחרון. העיתוי של חוק ההמלצות, רגע לפני שהמשטרה ממליצה להעמיד את נתניהו לדין. העיתוי של חקירת יו"ר הקואליציה דוד ביטן, רגע לפני שחוק ההמלצות מועבר בכנסת. אפילו דונלד טרמפ והעיתוי החשוד שלו, נזפו פרשנים בכירים, כאילו שהם לא יודעים שבאזור שלנו אף פעם זה לא הזמן המתאים להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות. היו בשמאל מי שכבר ידעו להסביר שנתניהו וטראמפ, שמסובכים איש איש בחקירותיו, יצאו דווקא עכשיו למהלך שיבעיר את האזור ויסיט מהם את האש.
ובאמת שאלת העיתוי היא שאלה שיכולה לחסל כל דיון ענייני, בטח בעולם שבו הטיימינג והצורה חשובים יותר מהתוכן. אלא שבחלק מהמקרים זה לגמרי בצדק. אכן אי אפשר לדון בחוק ההמלצות לגופו. הטיעונים המלומדים על סירוס עבודת המשטרה מחד, או ההגנה על שמם הטוב של חשודים מאידך, לא רלוונטיים כשמרוץ החקיקה תוזמן מלכתחילה על פי קצב התקדמות החוקרים בתיקי נתניהו. קידום החוק בזמן הזה היה שגיאה ערכית, אבל בעיקר טקטית שהחלישה את הימין ואת תומכי נתניהו. מי שניסה להזהיר מפני הנזק סומן כבוגד, כאילו שהחוק והתזמון המפוקפק הוא לב האידיאולוגיה של המחנה הלאומי, שנחטף כולו בשביל מהלך שסופו היה ידוע מראש.
מה חשב נתניהו כששלח את דוד אמסלם ודוד ביטן לקדם לו את החוק, שבאמת זה מה שימלט אותו מן הדין? הרי גם אם החוק היה מאושר ככתבו וכנוסחו הראשון, המשטרה הייתה מוצאת את הדרך להמליץ למנדלבליט, וגם לפרסם ציבורית בקול רעש גדול את המלצתה. נתניהו, כצפוי, נשאר בלי חוק, אבל עם הרבה טעם רע. על הדרך הוא העיר את השמאל והוציא אלפי מפגינים לרוטשילד. הזלזול בגיל של המשתתפים ובזהותם התל-אביבית הוא עוד טעות קשה של הימין. דווקא נתניהו מבין היטב את כוחן של מחאות רחוב, לכן הפעיל מרחוק את מחאת המילואימניקים נגד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה. לכן הוא נלחם בשנה האחרונה במחאות פתח תקווה, משום שחשש שעוד מוצאי שבת ועוד מוצאי שבת יצטברו ויכריעו את מנדלבליט. בסוף מחאת רוטשילד, במוצאי שבת אחת, הכניעה אותו לוותר על חוק ההמלצות.
המשטרה התבלבלה
עם כל הכבוד לחוק ההמלצות ולזעקות השבר על סופה של הדמוקרטיה, השבוע נחשף כאן משהו מפחיד הרבה יותר. כבר במוצאי שבת, במהלך ההפגנה, הגיע הרמז הראשון בדמות תדרוך של גורמים במשטרה שחגגו את עוצמת המחאה: "מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות". דוברת המשטרה בהתחלה טענה שאינה יודעת מי הם אותם גורמים עלומים ואולי מדובר בשוטר זוטר בשטח, אבל אז נחשף מקרה נוסף, של קצינה שמעורבת בחקירות נתניהו שהעבירה הודעות וואטסאפ המעודדות לצאת להפגין. המשטרה התבלבלה. מקרה ועוד מקרה, ועוד תדרוכים והדלפות, וזה כבר נראה כמו רוח רחבה, אולי אפילו רוח מפקד. וזה מפחיד באמת.
אבל זה עוד כלום לעומת מה שהתרחש למחרת בבוקר, עת הופיעו חוקרי המשטרה בפתח ביתו של דוד ביטן בראשון לציון. באורח פלא נוצר צורך דחוף לחקור אותו יום לפני שחוק ההמלצות מגיע להצבעה בכנסת. כל התירוצים, האותות והמופתים שהתאריך נקבע חודש וחצי מראש, שהיועמ"ש אישר כל פעולה, לא יעזרו. אשרי המאמין. גם אם אכן כך, היה צריך לדחות או להקדים בכמה ימים את פקודת ה"פרוץ" בלי לפגוע בחקירה עצמה. גם אמון הציבור הוא צורך מבצעי. לא משנה כמה חוק ההמלצות גרוע ומושחת, עיתוי החקירה מסריח, כפי ניסח יפה אחד העיתונאים דווקא מהצד השמאלי של המפה.
ההתנהלות המוזרה המשיכה גם במהלך היום, כשבזמן שביטן ואשתו עדיין יושבים בחדרי החקירה, בתקשורת מתפרסמים ציטוטים מתוך מה שנאמר שם. אני עיתונאי, אני אוהב הדלפות ומתפרנס מזה, אבל זה שיגעון. איך אפשר להמשיך לענות ברצינות לשאלות החוקרים, כשאולי בעוד רבע שעה מה שאמרת יפורסם בפוש למאות אלפי סמארטפונים? אין הוכחה שהמשטרה היא המדליפה. אין גם הוכחה שלא.
ביטן דרש שני דברים: שיפסיקו להדליף ושיותר לו להתראיין. כוכב תוכניות הבוקר, האיש שמעולם לא אמר "לא" למיקרופון, מצא את עצמו במצב מוזר. מהדורות נפתחות בהדלפות מהחקירה, גורמים אנונימיים מתדרכים את העיתונים, ולו כאיש ציבור אין דרך להתגונן בזמן אמת.
הטענות על התנהלות המשטרה נשמעו כמעט רק מימין, וחבל. ככל שהמשטרה תהיה מקצועית פחות, נתניהו רק ירוויח. השאלה האם ראש הממשלה מושחת או לא התחלפה בוויכוח אמוציונלי בינו ובין המשטרה, בין הימין ובין רשויות אכיפת החוק. דווקא ממי שהדמוקרטיה חשובה לו, וכן, בעיקר מאלו שרוצים להחליף את נתניהו, מצופה היה להשמיע קול.
ושוב י"ז בכסלו
עוד שבוע של התבוססות בביצה הפוליטית-פלילית כאן נקטע במשב רוח מרענן מאמריקה. העיתוי כמעט סתמי. לא החקירות כאן ולא החקירות שם, גם לא שנת החמישים לשחרור ירושלים או חגיגות השבעים לישראל. זה פשוט היה הרגע האחרון. טראמפ היה צריך להחליט האם הוא חותם שוב על צו הדחייה להעברת השגרירות או לא. והפלא ופלא, הבטחות בחירות צריך לקיים. גם אם מאוחר, גם אם באופן הדרגתי או חלקי.
הפרצופים החמוצים שקיבלו כאן את הבשורה הציונית, שלא אמורה בכלל להיות במחלוקת של שמאל וימין, נתלו בנימוקים של שפיכות דמים מתקרבת, ואזהרה מגוחכת שמדובר במכה לתהליך השלום, שאינו קיים ממילא. גם אם אכן הפלשתינים ינצלו את ההזדמנות לעוד גל טרור, יהיה זה מחיר כל כניעותיה והתקפלויותיה הקודמות של ישראל, כמו השפלת המגנומטרים. מוזר ככל שזה יישמע, אולי טוב שההחלטה הסופית בידיו הלא צפויות של דונלד טראמפ, ולא באלו הזהירות והמתלבטות בנימין נתניהו.
י"ז בכסלו, היום שבו בישר טראמפ למנהיגי האזור על ההחלטה, הוא התאריך העברי של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. אנשי היישוב רקדו אז כל הלילה ברחובות, ובבוקר התעורר לפרעות של הערבים. הביקורת שנשמעה אז לא הייתה על העיתוי והבערת האזור, אלא על ההסכמה לעצם החלוקה. יחי ההבדל. ובכל זאת, זו נקודת ציון מדינית משמעותית. שגרירויות בירושלים זה מצוין. אם אחריהן יגיעו גם משרדי הממשלה הישראליים, בכלל טוב. אבל בסוף מה שבאמת חשוב לעיר הוא עוד בנייה, עוד תושבים. כאן האמריקנים לא נדרשים לעזור, מספיק שיפסיקו להפריע.