לפני יותר מעשור התבקשתי לסייע לחברה שהייתה נתונה בקשיים. היה לה מוצר נפלא, היו לה לקוחות מרוצים והייתה בה רוח טובה של עשייה, אבל היא לא הייתה רווחית, אפילו קצת הפסידה. מהר מאוד הגענו למסקנה שההוצאה הגדולה ביותר שלה היא על כוח אדם – העובדים. מכיוון שהחברה שיווקה מוצרים חכמים נדרשו לה עובדים מיומנים רבים, בתחומים שונים, שעלותם הייתה גבוהה.
זיהינו שלרבים מהם אין הצדקה למשרה מלאה, אך הם היו חשובים מכדי לפטר אותם ולא הסכימו לצמצם את היקף המשרה שלהם. ביקשתי להגיע לחברה במשך שבוע ימים כמשקיף, כדי שאחשוב יחד איתם על פתרון. כבר ביום השני לעבודה בחברה הבנתי שלעובדים המעולים האלה יש ביקוש גם כיועצים לחברות אחרות. הפתרון שלי היה לסייע לעובדים האלה להפוך לעצמאים. החברה הפכה להיות חממה לעסקים החדשים שלהם. הותר להם לקבל לקוחות נוספים בחלק משעות העבודה ולתת שירותים לחברה המקורית שלהם.
כל העובדים שעברו לתוכנית הזאת הגדילו באופן משמעותי את הכנסתם, מבלי לפגוע בשירותים שנתנו לחברה. הם גם לא עבדו יותר שעות, הם פשוט המירו את שעות השעמום וביטול הזמן בשעות גיוס לקוחות חדשים ומתן שירותים נוספים. זה כמובן לא פתרון שמתאים לכל חברה ולכל תחום, אבל זה התאים מאוד לאותה חברה.
במהלך העשור האחרון סוג הפתרונות האלה צבר תאוצה והפך להיות הזרם המרכזי בעולם המודרני – עיקרון השיתוף. חברות ענק מעדיפות לרכוש שירותים חיצוניים מעצמאים ומחברות אחרות. עסקים רבים עובדים ממתחמי משרדים משותפים. כל צורת החשיבה הרשתית היא של שיתוף – אם בעבר חברות התוכנה החזיקו את הקוד אצלן כסוד השמור ביותר, כיום האופנה היא לשתף את הקוד ולאפשר למפתחים להשתמש בפלטפורמה של התוכנה הבסיסית.
הרעיון הזה לא זר ליהודים שהמציאו את החברותא. ההפריה ההדדית היא סוד הלמידה, ההבנה והחדווה, אך היא מנוגדת לנטייה האנושית לעשות הכול לבד, לשמור את הידע לעצמנו ולמעט בשיתוף.
האתגר של חברות ועסקים הוא יצירת מנגנוני ידע שבאמצעותם כל החברים בארגון יהיו מעודכנים, המידע יזרום באופן יעיל וחופשי ויגיע לכולם. הרי התלונות שלנו, כאזרחים כלפי השלטון, הן על היעדר תיאום מספק בין גופים שלטוניים שונים. אך כמו תמיד העיקרון הזה צריך להתחיל מהבית – מהאתגר ליצור מנגנוני ידע בתוך המשפחה ולמצוא את הדרך השגרתית לשיתוף בני הבית. להנחיל את ערך השיתוף, גם בלי מטרה נוספת.