על רקע היחס הסלחני לפרשת החובות האדירים של פישמן, החקירות נגד דרעי עלולות להציף שוב טענות לאכיפה סלקטיבית | בניגוד לפרשנות הרווחת בעיתונות הישראלית, הבוחר הבריטי מוטרד בעיקר מהטרור המוסלמי | ובינתיים בצרפת: מקרון משנה את המפה הפוליטית ומשקיע בבניית הכוח הצבאי
לא חייבים להימנות על חסידיו של אריה דרעי כדי לחוש אי נוחות סביב ההבדל בין החקירות החוזרות נגד דרעי, ובין שלוות הנפש לגבי ה"תספורת" – או ליתר דיוק הקרחת – שמבצע איל ההון פושט הרגל אליעזר פישמן. בין אם הולכים למסלול פשיטת רגל ובין אם הולכים על תספורת, זה יעלה לציבור מיליארדים.
נכון שיש הבדל בין פעילות מושחתת לתוצאה של כישלון עסקי. אבל הייתה פה רשלנות פושעת של גורמי הפיקוח, בדומה לכישלון גורמי הפיקוח והדירוג בארצות הברית, כאשר לא נקטו צעדים לרסן את הפעילות הבלתי אחראית בשוק המשכנתאות. בארצות הברית העניקו משכנתאות נדיבות לבעלי נתונים כלכליים אפסיים, וגם אצלנו המשיכו להזרים אשראי לפישמן, גם כאשר בדיקה אלמנטרית הייתה חושפת שבפועל הוא חדל פירעון.
הבכירים בארצות הברית לא נתנו את הדין על המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בעקבות התמוטטות שוק המשכנתאות ב‑2008, וסביר להניח שכך יקרה אצלנו לגבי אלו שגילו נדיבות מופלגת כלפי פישמן. בניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אריה דרעי לא פועל בשיטת קמפיין "הוא זכאי" ומביע אמון מלא במערכת המשפט. אבל פרשת פישמן עשויה לעורר נרדמות לגבי נורמות אכיפה סלקטיביות.
מוקד הבחירות בבריטניה: הטרור
הגיליון הנוכחי מופיע בשעה שאזרחי בריטניה בוחרים את נציגיהם לפרלמנט, והתוצאות יתפרסמו רק בבוקר יום שישי. נוכח הפערים הגדולים בין הסקרים, קשה לנבא את תוצאות המרוץ, שהתחיל עם פער ענק לטובת השמרנים והצטמצם לפער חד-ספרתי לטובתם. גם פער מחוץ לטעות הדגימה אינו מבטיח ניצחון חלק ומשכנע, בגלל השיטה האזורית הבריטית. ההיסטוריה הפוליטית הבריטית מלמדת שהלייבור נהנה מפיזור קולות יותר אופטימלי ברחבי בריטניה, וכך הוא נזקק לפחות קולות כנגד כל מושב שהוא מקבל בפרלמנט.
בהעדר תוצאות, נסתפק בכמה הערות על מערכת הבחירות.
התקשורת הישראלית העדיפה לאמץ את הפרשנות שהטרור לא יהיה הנושא המרכזי שישפיע על החלטת הבוחר הבריטי. בכך היא אימצה את הקו שהטרור המוסלמי באירופה הוא סתם עקיצת יתוש, והחיים חוזרים מהר לשגרה עד לפיגוע הבא. הבוחרים הבריטים, כך הסבירו לנו, מתעניינים יותר בשאלת הברקזיט – התנאים שעל פיהם תעזוב בריטניה את האיחוד האירופי (חובות, מעמדם של אזרחים אירופיים שחיים בבריטניה ושל אזרחים בריטים שחיים במדינות האיחוד).
הפרשנות הזאת התעלמה מהעובדה שבשבוע האחרון של הקמפיין התמקדו השמרנים והלייבור בנושא המאבק בטרור. אנשי הלייבור טוענים שיש להגדיל את מספרם של השוטרים. השמרנים מדברים על הרחבת הסמכויות המוענקות למשטרה, ועל צעדים משלימים כגון הגבלות על הרשתות החברתיות, שהפכו למדגרות הטרור – מהסתה ועד להדרכה טכנית להרכבת מטענים.
בנוסף לכך, נושא הברקזיט עצמו כבר גילם בתוכו את נושא ההגירה. רבים מאלו שהצביעו בעד לנטוש את האיחוד פעלו מתוך תחושה שהמשך חברות בריטניה באיחוד פירושה הגעתם של כל אזרחי מדינות האיחוד לבריטניה, כולל גורמים מסוכנים. בפיגוע שהתרחש במוצאי שבת השתתפו מפגע שהגיע מאיטליה ועוד אחד שהגיע מאירלנד. לצד שאלת הגבולות הפרוצים באירופה, שוררת תחושה שהממשלות וכוחות הביטחון באיחוד איבדו כל שליטה במצב. הדבר שוב בלט כאשר התגלה שאחד המפגעים כיכב בסרט תעודה שהכינה רשת 4 הבריטית – "הג'יהאדיסטים בדלת ממול". הוא אפילו נופף בדגל דאע"ש למצלמה. אותו מפגע הועסק על ידי תאגיד התחבורה הציבורית בלונדון, ונהנה מגישה למנהרות הרכבת התחתית. הגעתם של מפגעים כאלה לבריטניה היא חלק מרכזי מסוגיית הברקזיט.
התובנה השנייה מהבחירות היא ההבדל בין הסיקור השלילי שהוענק לדונלד טראמפ, ובין הסיקור שמקבל מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין. ברור שבעיתונים המזוהים עם המפלגה השמרנית, עצם הרעיון שקורבין יכול להיבחר כראש ממשלה נתפס כהזוי. אבל בעיתונות האובייקטיבית כביכול, בחירתו נתפסת כבחירה סבירה. הם אינם פוסלים אותו, למרות שהוא גילה אהדה לצבא הרפובליקני האירי כאשר הארגון עוד ביצע פיגועים בתוך בריטניה. קורבין גם הוסיף דברים סימפטיים לטובת החמאס. את טראמפ צולבים בתקשורת על הרבה פחות.
מתברר שהמותג "איש שמאל" עדיין מקנה מידה של חסינות לאיש פוליטי, לעומת התיוג "איש ימין". עצם המצב שאדם כזה יכול לשמש כמנהיג אחת משתי המפלגות הגדולות – מדאיג את יהדות בריטניה, וחייב להדאיג גם את ישראל.
המהפכה הצרפתית של מקרון
אם הבחירות בבריטניה עומדות בסימן של ספק, המגמה בצרפת לקראת הסיבוב הראשון לאסיפה הלאומית ב‑11 ביוני ברורה לגמרי: צרפת חוזרת ל‑1962. בשנה זו שארל דה גול ריסק את המערכת הפוליטית המסורתית, והשנה הגיע תורו של עמנואל מקרון לתרגם את ניצחונו ליצירת רוב מוחץ באסיפה הלאומית למפלגת היש מאין שהקים. כמו דה גול, מקרון משווק את עצמו כלא שמאל ולא ימין, אלא כפרגמטיסט שמסוגל לתקן את תחלואיה של צרפת. הממשלה הזמנית שהקים מקרון ביססה את הציפיות הללו, כאשר ניסחה רפורמות לדיני העבודה שיגמישו את תנאי ההעסקה והפיטורין, אשר נתפסו כמחסום רציני בפני העסקת עובדים צעירים. ניסיונות לעשות זאת בעבר נתקלו בהתנגדותם של האיגודים המקצועיים, וגם בשביתות משתקות.
אם מקרון רוצה להבריא את כלכלת צרפת, הוא זקוק לעזרת גרמניה. בנוסף לשינוי שחולל דה גול בתחום הפנים, הוא בנה ציר עם גרמניה המערבית, שלמעשה רתמה את הכלכלה הגרמנית החזקה לתמיכה במדיניות החוץ העצמאית והאנטי-אמריקנית שלו. הגרמנים, שחיפשו לגיטימציה, היו מוכנים לשלם את המחיר, לדוגמה בתמיכה בסבסוד החקלאות הצרפתית. גרמניה של היום כבר אינה מחפשת לגיטימציה, והשאלה היא עד כמה הם תהיה מוכנה לסייע למקרון.
מצד שני, כאשר הנשיא טראמפ מעורר דאגות באירופה לגבי נכונותו לסייע מול האיומים של רוסיה, וכאשר בריטניה הגרעינית בדרך החוצה מהאיחוד האירופי, ההשקעה הצרפתית בביטחון עשויה להתגלות כמשתלמת. אם אירופה תחליט סוף סוף לגבות את כוחה הכלכלי בכוח צבאי עצמאי, צרפת תהיה מרכיב חשוב בכוח הזה.