חיים אקשטיין
שלל האירועים לציון יום השנה לפטירתו של הרב שלמה קרליבך שהתקיימו השבוע, העלו בי את המחשבה מה היה אומר עליהם הרב קרליבך עצמו. מתבקש לומר שאדם שלא זכה לתהילה רבה בחייו, וכעת זוכה להפקות ענק מדי שנה – גם בלי תאריך עגול כלשהו – יהיה מרוצה. אילו לפני שלושים שנה היו מודיעים לנו שאותו תאריך ישמש כיארצייט לרב שך, לרב אברהם צוקרמן ולרב שלמה קרליבך, לא היינו מנחשים שדווקא השלישי יקבל כזו התייחסות. אפילו אם לוקחים בחשבון את העובדה שאם רב יודע גם להלחין, קל יותר להפיק לזכרו מופע אטרקטיבי.
ובכל זאת, אם יורשה לי לנסות להיכנס לנעליו המרקדות של ר' שלמה, לא בטוח שהוא היה נהנה מהעניין. אפשר לעשות מופעי מחווה ללחני סשה ארגוב או יאיר רוזנבלום, אבל הרב קרליבך לא היה רק מלחין, ולא מספיק רק למחזר את שיריו. כשם שההספדים שנאמרו השבוע על לאונרד כהן התייחסו לא רק ליכולותיו המוזיקליות, אלא גם ובעיקר לדמות ולנשמה שלו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשמה של ר' שלמה.
לעשות ערבי חזנות קלאסיים, כאשר מחליפים רק את התווים של יוסל'ה רוזנבלט בתווים של "למען אחיי" ו"אשא עיניי", זו הכנסה של קרליבך למסגרת מקובעת. ההפך מהחזון התרבותי שלו. אפילו כשנותנים את מלוא הנשמה, אבל בדיוק באותו אופן שנתנו את מלוא הנשמה לפני שנה ולפני שנתיים, מאבדים את האוונגרדיות הקרליבכית. שלא לדבר על מנייני קרליבך בלילות שבת, שכבר פחות מעוררים את הלב כשמשתמשים באותן מנגינות בדיוק כבר שנים – ולמעשה מחליפים קאנון בקאנון.
מצד שלישי, ר' שלמה בחיים לא היה כותב מילים סקפטיות וציניות כמו בטור הזה. הוא בטח היה מחייך בכל זאת, במלוא התקווה והאמונה.