הנטייה לדחות ביצוע של פעולות היא אוניברסלית, רחבה ומשתלטת על תחומי חיים שונים. כל אחד מאיתנו מעדיף לדחות פעולות מלחיצות, משימות שמעוררות חרדה מכישלון ודברים משעממים ומעצבנים אחרים.
הדחיינים האופטימיים אומרים לעצמם ש"יהיה בסדר", ומרשים לעצמם לדחות את המשימה ל"אחר כך", והדחיינים הפסימיים פוחדים שלא יעשו את הפעולה "כמו שצריך", ובעזרת עוד קצת פרפקציוניזם מחכים ל"זמן יותר מתאים" כדי לבצע את המטלה. בכל מקרה התוצאה זהה: אין עשייה, יש לחץ ברגע האחרון, ולפעמים גם מוותרים לגמרי על הביצוע ונושאים בתוצאות.
אז מה עושים?
ראשית, במקום לדחות את הביצוע ל"אחר כך", התרגלו לקבוע זמן מוגדר לעשייה. קבעו לכם זמן להכנת הדו"ח, לכתיבת השיר, לסיכום החשבונות של הגן. למשל, יום שני בערב אחרי שהילדים ישנים. הגדירו שעה במקום לדחות לזמן לא ידוע.
שנית, אם הפעולה קצרה ודורשת פחות מחמש דקות – בצעו אותה הרגע, עכשיו, מיד. אל תדחו ביצועים זריזים, כאלה שיותר מהר לבצע אותם מאשר לכתוב שצריך לבצע אותם. התרגלו לסגור ענייניים ולא להשאיר פינות פתוחות מהסוג של "אתקשר אליך ואודיע לך", או "נהיה בקשר". החליטו עכשיו, הרגע, מה קונים ובאיזה צבע, ותסגרו עניין.
ושלישית, לימדו לומר לא. בכל פעם שאתם אומרים כן ומסכימים לבצע משהו, אתם בעצם אומרים לא לפעילות אחרת שהייתה אמורה להתרחש באותו זמן. בסופו של דבר, אתם נכנסים למערבולת של מחויבויות על חשבון שעות השינה ושלוות הנפש. כל מה שאי אפשר לבצע הרגע, וגם אינכם רואים זמן פנוי ביומן באופק הנראה לעין – תצטרכו לסרב ולומר "לא, אינני יכול לבצע". כך לא תצברו מחויבויות לוחצות שמכניסות אתכם למעגל דחיינות כפוי.