למרות המספר ההולך וגדל של דתיים בתקשורת הכללית, הציבור הדתי-לאומי עדיין חש מידה רבה של עוינות תקשורתית כלפיו וכלפי עמדותיו. האם יוזמת "הטובים לתקשורת" של אורי אורבך נכשלה?
1. לרגל גיליון ה-800 של 'בשבע' החלטנו שבמקום לחגוג את המספר העגול ולעוף על עצמנו כמקובל, ננסה הפעם להביא תמונת מצב עדכנית של היחסים המורכבים והטעונים בין המגזר הדתי-לאומי לתקשורת הכללית. שמנו הפעם בצד את התקשורת המגזרית, ובאמצעות סוקרי מכון המחקר 'מאגר מוחות' שאלנו את הציבור הדתי-לאומי מה הוא חושב על יחסה של התקשורת הכללית אליו ואל ערכיו (את תוצאות הסקר המלאות תוכלו לקרוא במוסף 'אתנחתא' בגיליון זה). התוצאות מדאיגות: רוב גדול מאוד, 70 אחוזים מקרב המשיבים שהביעו דעה, סבורים שהיחס אליהם ואל ערכיהם הוא עוין. רק שבעה אחוזים סבורים שהיחס אוהד, בעוד 23 אחוזים השיבו שהיחס אובייקטיבי.
מכיוון שבשנים האחרונות יש מגמה הולכת ומתרחבת של השתלבות בני הציונות הדתית בתקשורת הכללית, אפשר היה לצפות לתוצאות טובות יותר. לכן ביקשנו לבדוק גם האם הציבור הדתי-לאומי מרוצה מעמדותיהם ומתפקודם של נציגיו בתקשורת, ועד כמה הוא מרגיש שהעיתונאים הדתיים מייצגים אותו ואת עמדותיו.
מהתוצאות עולה שרוב הציבור הדתי-לאומי לא מרגיש שעמדותיו מיוצגות היטב בתחום אידיאולוגי מובהק כמו היחס להתיישבות ביו"ש, ועוד פחות מזה הוא מרגיש הזדהות עם העמדות של נציגיו בתקשורת הכללית בתחומים דתיים והלכתיים. רק בתחום המדיני והפוליטי מרגיש רוב הציבור הדתי-לאומי שבני המגזר שהשתלבו בתקשורת מייצגים נאמנה את עמדותיו.
התמונה הכוללת המצטיירת מהסקר היא שבקרב עיתונאי המגזר קיימת תופעה מקבילה לזו שמתקיימת אצל כלל עיתונאי ישראל. כשם שהפרופיל הממוצע של העיתונאי הישראלי הוא יותר שמאלני ויותר חילוני משל האזרח הממוצע, כך גם העיתונאי הדתי-לאומי הממוצע פחות דתי ופחות ימני מהפרופיל המגזרי הממוצע. למעשה אין צורך בסקר כדי להבחין בכך. תוצאות הסקר רק מאששות את מה שכל מתבונן ערני יכול להבחין בו. כדי להבין את פשר התופעה הזאת צריך לחפש את שורשיה.
2. חלפו יותר מארבעים שנה מאז שהמתנחל הוותיק אליקים העצני ניסח את הסלוגן "העם נגד תקשורת עוינת", ויותר מ‑25 שנים מאז שהמונח "תשקורת" הפך לכינוי שימושי בתוכניתו המיתולוגית של אדיר זיק ז"ל בערוץ 7. לאחר שהמגזר הדתי-לאומי בכלל ואנשי ההתיישבות ביו"ש בפרט הפנימו את יחסה הקשה של התקשורת כלפיהם, נעשה מאמץ לא מבוטל כדי לשנות את המציאות העגומה הזאת. בדרך כלל מדובר ביוזמות פרטיות של אנשים, מקצתם ידועים יותר ומקצתם פחות, חלקם בעלי הכשרה עיתונאית קודמת וחלקם לא, שלקחו על עצמם את המשימה בלי שמישהו מינה אותם לכך.
המאמץ התפצל לשני נתיבים עיקריים: האפיק של הקמת כלי תקשורת אלטרנטיביים, והאפיק של השתלבות וניסיון להשפיע מבפנים על כלי התקשורת הקיימים. רבים מהעיתונאים, המו"לים והמנהלים פיצלו את מאמציהם ופעלו בשני האפיקים במקביל.
במסגרת האפיק הראשון של פתיחת כלי תקשורת אלטרנטיביים הוקמו בתחום העיתונות המודפסת ביטאון ההתיישבות 'נקודה', השבועון 'מקור ראשון', עיתון הילדים 'אותיות' הוותיק ו'ילדים' החדש יחסית, החינמון היומי 'ישראלי' ז"ל, המגזינים 'נשים' ו'פנימה' ועוד. גם פריחת הענף של עלוני השבת היא חלק מהתופעה, ובמובן מסוים אפילו הקמת החינמון 'ישראל היום' – שבתפוצתו הרחבה בכל המגזרים שבר את המונופול של השמאל בתחום העיתונות המודפסת.
בתחום שידורי הטלוויזיה קם, שידר ונסגר ערוץ התכלת ז"ל, ושנים רבות מאוחר יותר נפתח ומתפתח ערוץ 20. את פריצת הדרך בהקמת האלטרנטיבה הרדיופונית סיפק בהצלחה ערוץ 7 עד שהרדיפות השלטוניות הביאו לסגירתו. פיצוי חלקי אפשר למצוא כיום בתחנה המקומית של יו"ש 'גלי ישראל', בתחנות החרדיות 'קול חי' ו'קול ברמה' וברדיו מורשת. גם רשת האינטרנט שהגיעה לארצנו לא הוזנחה, והגולש הדתי והלאומי זכה במספר לא מבוטל של אתרי אקטואליה שהוא יכול להרגיש בהם בבית, ובראשם אתר החדשות של ערוץ 7.
3. פריצת הדרך באפיק השני, אפיק ההשתלבות בתקשורת הכללית, מזוהה במידה רבה עם העיתונאי-פוליטיקאי אורי אורבך ז"ל ועם קריאתו המפורסמת "הטובים לתקשורת". אורבך מעולם לא נטש את פעילותו בתקשורת המגזרית שבה החל את דרכו, אבל במקביל לכך היה מוביל ופורץ דרך במגמת ההשתלבות בתקשורת הכללית. בהדרגה ובהתמדה, צעד אחר צעד, הוא פילס לעצמו דרך לתוכה. במקביל הוא קרא לבני ובנות המגזר להצטרף אליו, והקדיש מאמץ רב כדי לסייע להם בכך.
בלי תפקיד ניהולי או מינוי רשמי, אורבך הפך למנהיגם הבלתי מוכתר של רוב העיתונאים הדתיים שהשתלבו בתקשורת הכללית. רבים מהם התקדמו והגיעו מעבר לנקודת השיא המקצועית שאליה הגיע הוא עצמו. בעיתונות הכתובה, עורכיו של אורבך ב'מעריב' וב'ידיעות' מעולם לא הואילו לתת לו עמוד או שניים משלו, כמו שיש היום לסיון רהב-מאיר ב'ידיעות' ולקלמן ליבסקינד ב'מעריב'. הוא כתב את דעותיו במדור הדעות, או לכל היותר בטור צדדי במוסף השבת. מדור סאטירה בעריכתו הוא קיבל רק ב'נקודה', שלא כמו ידידיה מאיר שערך את עמוד הסאטירה 'אפעס' שעבר מ'הארץ' ל'ידיעות'. ההישג הבולט ביותר של אורבך בתקשורת הכללית היה התוכנית היומית המצליחה 'המילה האחרונה' בגל"צ, וגם שם הצמידו לו בקביעות איש שמאל שיאזן אותו. אראל סג"ל קיבל יותר מזה בגל"צ, ולקלמן ליבסקינד (ולפניו לבני טייטלבוים) יש היום יותר מזה ברשת ב'. אורבך גם לא היה איש טלוויזיה בולט עם הופעות יומיומיות בפריים-טיים כמו עמית סגל, סיון רהב-מאיר, יאיר שרקי, עופר חדד, רועי שרון ועקיבא נוביק. אבל אורבך היה המנטור והחלוץ סולל הדרך שאפשר לבאים בעקבותיו, מרביתם בני טיפוחיו, להרחיק בה יותר ממנו. בין השאר התאמץ אורבך והצליח להביא לכך שצעירים וצעירות דתיים רבים ישרתו בגלי צה"ל, תחנת הרדיו שנחשבת לחממה הטובה ביותר להתפתחות מקצועית, ולקרש הקפיצה הטוב ביותר לקבלת תפקידים נחשקים בכלי התקשורת הגדולים ועתירי התקציב. אורבך באופן אישי היה דוגמה לחובש כיפה שהשתלב בתקשורת והשפיע הרבה יותר משהושפע, שינה יותר משהשתנה.
4. לכאורה יוזמת "הטובים לתקשורת" זכתה להצלחה מסחררת. בני הציונות הדתית משולבים היום הרבה יותר ואפשר למצוא אותם כמעט בכל פינה בתקשורת. אבל התחושה היומיומית, שתוצאות הסקר שערכנו מאששות, היא שהשינוי הפרסונלי לא הביא לשינוי מספיק משמעותי בתכנים. אין להכחיש שהמצב היום טוב משהיה לפני עשרים שנה או לפני עשר שנים. ליתר דיוק, המצב עדיין גרוע, אבל פחות. לא רק בגלל שעיתונאים בעלי גישה חיובית לערכי לאום ומסורת הם עדיין מיעוט, אלא משום שגם העיתונאים שכן נתפסים ככאלה הם עדיין פחות דתיים ופחות ימניים מהציבור שמקרבו הם יצאו. ולפעמים נדמה שדווקא מי שצמחו מתוך הציבור הדתי רוצים להפגין מקצועיות והיעדר משוא פנים בכך שגם הם מצטרפים והולמים במגזר שיכול להתחרות בבנימין נתניהו על תואר שק החבטות החביב ביותר על עיתונאי ישראל. ומכיוון שהם מכירים טוב מכולם את נקודות החולשה המגזריות, גם החבטות שלהם פוגעות במקומות הרגישים יותר וממילא מכאיבות יותר.
5. לאחר שתיארנו את התופעה, ננסה בשורות המעטות שנותרו להבין מדוע זה קורה ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב.
ראשית, מנגנוני הסינון של התקשורת הכללית גורמים לכך שהדתיים שמתקבלים אליה, מלבד כמה יוצאים מן הכלל, הם מלכתחילה דתיים בגרסה יותר מרוככת ופחות מחויבת. שנית, הכפיפות לעורכים ומנהלים שכולם חושבים אחרת, והעבודה עם עמיתים שרובם חושבים אחרת, מקשה על העיתונאי הדתי לפעול על פי הכרתו ולבטא באופן מלא את מה שהוא חושב. ולבסוף, ההתחככות היומיומית עם סביבה חילונית ושמאלנית משפיעה, אצל מי יותר ומי פחות, על אורח החיים ועל העמדות. אי אפשר שלא לזהות שחיקה אצל רוב הדתיים בתקשורת, שניכרת בין השאר באורח החיים האישי, בלבוש שהופך מדתי מובהק לחיקוי של הסביבה החילונית, בשפת הדיבור שנעשית פחות נקייה, ובעיקר באימוץ עמדות ביקורתיות כלפי אמונות ומנהגים דתיים וכלפי הממסד הדתי והציבור הדתי.
הפתרון נעוץ קודם כול בהכרה שלא כל כך קל להשתלב בתקשורת הכללית ולשמור על עמוד שידרה אידיאולוגי.
לקח לציבור הדתי-לאומי זמן להבין שכדי לשמור על זהות ואורח חיים דתיים לאורך שירות צבאי ממושך יש צורך בהכשרה בישיבה או במכינה קדם-צבאית, כמו גם במנגנוני תמיכה מלווים לאורך שנות השירות.
כמו השירות הצבאי, גם העבודה התקשורתית שוחקת ומשנה זהויות. לשלוח צעיר בן 18 לשרת בגל"צ בלי הכשרה תורנית ובלי מנגנון תומך, זה לא שונה מלשלוח אותו לשרת כמיעוט ביחידה קרבית מובחרת בלי כל אלה. במובנים רבים ההתמודדות בעולם התקשורת הכללית קשה יותר, ופעמים רבות הדרך אל ההצטיינות המקצועית מתנגשת עם שמירה על השקפה דתית בטוחה בעצמה ועל אורח חיים הלכתי קפדני. העבודה התקשורתית מזמנת לא פעם מפגש עם אירועים וטיעונים מערערים, שיש צורך בסביבה תומכת ובתשתית רוחנית, תורנית ואידיאולוגית חזקה כדי לעמוד מולם.
אז אולי כבר הצלחנו לשלוח את הטובים אל התקשורת, אבל כדי שגם נהיה מרוצים ממה שהם עושים דרושה עוד עבודה רבה בבניית מנגנוני תמיכה שיבטיחו שהם יישארו הכי טובים גם לאחר שהגיעו לשם.