תושבי בית אל מתוסכלים. חמש שנים עברו מאז שנתניהו הבטיח לבנות 300 יחידות דיור בבית אל, וההבטחה עדיין על הנייר | השב"כ, המשטרה, פרקליטות המדינה והיועמ"ש סובלים משכרון כוח שמוביל אותם לזלזל בזכויות האזרח הבסיסיות
אליה נתיב, נער כבן 18, תושב היישוב יצהר שבשומרון, בילה שבוע בחקירות במרתפי השב"כ מבלי שניתן לו לפגוש את עורך דינו. לאחר שבוע, כאשר התברר שהחשדות נגד נתיב ונגד נער נוסף שנעצר יחד איתו אינם מבוססים, הורה בית המשפט על שחרורו למעצר בית של 24 שעות, שבסיומו יהיה חופשי לנפשו. נתיב והוריו כבר היו משוכנעים שמסכת המעצר מאחוריהם. אך שעתיים בלבד לפני תום יממת מעצר הבית דפקו אנשי השב"כ בדלת, הגישו לנתיב הצעיר צו מעצר מנהלי חתום בידי שר הביטחון, ולקחו אותו בחזרה. צחוק מהחוק, צחוק משלטון החוק, צחוק ממערכת בתי המשפט ומהכלל שכל אדם זכאי עד שלא תוכח אשמתו.
ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על משרדי הוצאת 'ידיעות ספרים'. המנכ"ל והעורך הראשי של ההוצאה, דב אייכנולד, נלקח לתשאול במשטרה, והחוקרים לקחו עמם מחשבים וחומרים שונים מהמקום. הרקע לפשיטה הוא חקירת פרשת מסמכי אולמרט, אך במשטרה לא הסתפקו בהעתקת הקבצים הקשורים לכך. בפועל מחזיקה היום המשטרה בקבצים הקשורים לספרו של העיתונאי בן כספית על ראש הממשלה נתניהו, וכן בקבצים מתוך ספרו הנכתב של שר הביטחון לשעבר, בוגי יעלון. חופש הביטוי? חופש הכתיבה העיתונאית? הצחקתם את משטרת ישראל ואת פרקליטות המדינה.
במהלך השבועות האחרונים, פעם אחר פעם, מתעמרת המשטרה בקבוצת המפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. אין לי הרבה מילים טובות לומר על המפגינים הללו. הדרישה שלהם ממנדלבליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו, בכל מחיר, היא לכל הפחות מופרכת. אבל מה עם חופש ההפגנה? האם במדינת ישראל לגיטימי להתעמר ככה במפגינים שמבקשים להשמיע קול, גם אם הוא לא הקול הכי נעים?
קו אחד מחבר בין כל האירועים הללו ועוד שורה של אירועים דומים שמקוצר היריעה נותרו על שולחן העורך: שכרון כוח של גורמי האכיפה במדינת ישראל שקצת שכחו את הכבוד הנדרש לזכויות האזרח הבסיסיות. הזכות לחירות, הזכות לחופש ביטוי, הזכות להפגין וזכויות נוספות. המשטרה, השב"כ, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה שכחו את הזכויות שלנו, אזרחי המדינה, ואיבדו את הרסן.
איך זה קורה? הפרד ומשול. כשעוצרים נער מיצהר במעצר מנהלי רגע אחרי ששוחרר על ידי בית המשפט העיתונאים שותקים. כשפושטים על הוצאת 'ידיעות ספרים' המתנחלים שותקים. כשמתעמרים במפגינים מול ביתו של מנדלבליט הימנים שותקים. כל אחד רואה רק את המקומות שבהם הוא נפגע, ואיש לא מתייחס למגמה הכללית שהיא אחת – עריצות מערכות אכיפת החוק מול חירויות האזרחים הקטנים. אם לא נפנים את מציאות חיינו ולא נבין שחייבת לקום כאן קואליציה נגד, הרי ששלושת האירועים הללו ודומיהם יהיו רק פתיחתה של התקופה העומדת בפנינו.
השרים לא ידעו מה הם עושים
המערכת הפוליטית הוטרדה השבוע משאלה ותיקה מאוד, שימיה כימי "הפרשה", ונוסחה כבר אז במשפט השאלה הקצר "מי נתן את ההוראה". שרי הליכוד החברים בקבינט מצאו את עצמם נאלצים להסביר כיצד קרה שהם הצביעו בעד בניית 14 אלף יחידות דיור לפלשתינים בשטח C סמוך לקלקיליה. בתוך זמן קצר עלתה הטענה שהם פשוט לא אישרו תוכנית כזאת.
הרקע לפרשת קלקיליה הוא ניסיונה של ישראל לצלוח את החודשים האחרונים של ממשל אובמה. בספטמבר אשתקד הייתה עסוקה המערכת הישראלית כולה בניסיונות לרצות את הממשל היוצא, כדי לשכנע אותו להטיל וטו על הצעת החלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון. במסגרת זו התקיימו בקבינט כמה דיונים, שבמהלכם עלתה להצבעה ואף אושרה הצעה להענקת שורה של הטבות והקלות לפלשתינים.
השרים שהשתתפו בדיוני הקבינט מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שאיש מגורמי המקצוע שהציגו בפניהם את חבילת ההטבות לא דיבר במפורש על 14 אלף יחידות דיור בקלקיליה, ואפילו לא על 6,000 יחידות. שר הביטחון ליברמן, לעומתם, התעקש לאורך כל השבוע האחרון שהשרים אישרו את התוכנית וידעו היטב על מה הם מצביעים. לאור זאת היה מי שטרח וקרא את כל הפרוטוקולים של שתי ישיבות הקבינט הרלוונטיות. מסקנתו מאששת דווקא את טענותיהם של שרי הליכוד שישבו בישיבה והצביעו בעד ההצעה. המספרים, ואופייה האמיתי של התוכנית, פשוט לא הוצגו בפני השרים.
השלב הבא הוא כמובן השאלה למי להפנות את חיצי ההאשמה. לבכירי הליכוד שהובכו מאוד נוח היה להאשים את מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי. לא מדובר בהאשמה משוללת כל יסוד. מרדכי, נאמן להגדרות התפקיד שהוצגו לו, מקדם כל העת, בכל הערוצים, מחוות והטבות לפלשתינים. גם "תוכנית קלקיליה" קודמה תחת פיקודו ובהכוונתו. אולם אין ספק שהליכודניקים גם עושים לעצמם בכך חיים קלים. מרדכי איננו נבחר ציבור, הוא קצין צבא שפועל בהנחייתם של נתניהו וליברמן. גם אם היה לו חלק רב ביוזמה ובקידומה, צודקים ליברמן ונתניהו בכך שהם נושאים באחריות. את חיצי האשמה יש לכוון בראש ובראשונה אל שניהם.
אפס בנייה בבית אל
בעוד שאלת תנופת הבנייה בקלקיליה מרחפת בחלל האוויר, ההקפאה דה פקטו בהתיישבות היהודית ביו"ש נמשכת כמעט כרגיל. התקוות שנתלו בחילופי הממשלים בארצות הברית הולכות ומתנפצות אל סלעי המציאות הקשה. 9,000 יחידות דיור שמוכנות לשיווק ממש מחר תקועות בהוראת ראש הממשלה, והבנייה ברשויות מקומיות רבות ביו"ש איננה מתחדשת.
מי שהחליטו שלא לעבור לסדר היום ולא להמשיך בשגרת התסכול, היו הפעם תושבי היישוב בית אל (גילוי נאות: כותב הטור מתגורר בבית אל).
הסיפור של בית אל הוא סיפור מתסכל במיוחד. מכל מיני סיבות שנעוצות בנסיבות הקמתו של היישוב, עתודות הקרקע שלו להתפתחות מוגבלות מאוד. אולם לאורך השנים, למרות כל הקשיים, הצליח היישוב להתפתח והפך ליישוב גדול ומבוסס, שאף קיבל מעמד של מועצה מקומית עצמאית.
ההתפתחות האיטית והמורכבת נבלמה לחלוטין בעשור האחרון. עשר שנים שלא נבנה בית אחד, ולא נוספה יחידת דיור אחת ביישוב. ניסיונות שונים ומשונים לשחרר את הפקק לא צלחו, והשורה התחתונה עגומה מאוד. "הקפאה" נשמעת מילה סטרילית מאוד מעולם הנדסת הקירור, אבל להקפאה של יישוב יש משמעויות שמורגשות בשטח. גני ילדים שנסגרים, אוכלוסייה שמזדקנת, בנים ממשיכים שרוצים לגור במקום שבו גדלו ופשוט אינם יכולים, ובעיקר תחושה קשה של עמידה במקום. לעיר גדולה יש כוחות חיים משל עצמה. יישוב קטן יחסית שלא מתפתח וגדל, פשוט מתחיל לשקוע.
תחושת התסכול מועצמת במיוחד לאור העובדה שתושבי היישוב מחזיקים בכיסם שתי הבטחות מפורשות של ראש הממשלה לאשר ולאפשר בניית 300 יחידות דיור ביישוב. ההבטחה הראשונה ניתנה ממש לפני חמש שנים. הימים הם ימי הרס 30 יחידות הדיור בשכונת האולפנה, וראש הממשלה נתניהו מעלה רעיון לטקטיקה חדשה להתמודדות עם עתירות השמאל – אם העותרים ידעו שהרס של 30 דירות יוביל לבניית 300 דירות, אולי הם יחשבו פעמיים לפני שהם יעתרו. ההבטחה לבניית 300 יחידות דיור בבית אל ניתנה בפומבי, בהודעה רשמית שמסר נתניהו שעות ספורות לאחר שחוק ההסדרה נפל בכנסת.
חלפו שלוש שנים, שני בניינים נוספים נהרסו בבית אל, בניינים שבנייתם עוד לא הושלמה, ו‑300 יחידות הדיור עוד תקועות בצנרת. כדי להמתיק את הגלולה המרה החליט נתניהו ממש בבוקר ההרס להעניק אישור לבניית 300 יחידות הדיור. כי כידוע, כל דירה ביהודה ושומרון נהוג לאשר שלוש עד חמש פעמים. אנשיו של ראש הממשלה טרחו אז לתדרך את העיתונאים ולומר "הנה הנה נתניהו מממש את הבטחתו. הנה הנה ייבנו כאן 300 יחידות הדיור". אלא שגם אז לא תמה מסכת הייסורים. מאז חלפו עוד שנתיים ויחידות דיור אין. אפילו לא טרקטור ראשון בשטח שיחפור את היסודות.
אז לתושבי בית אל נמאס, והשבוע הפך המרמור הפנימי למחאה. המחאה התחילה באוהל שנפתח מול משרד ראש הממשלה בירושלים, והמשיכה ביום שני בהפגנת מחאה של תושבי היישוב. חברי כנסת ואף שרים ממפלגות הקואליציה הגיעו להזדהות, אבל בשורות טובות עדיין אין.
נתניהו מוטרד מהמחאה, מוטרד עד כדי כך שהוא פתח את ישיבת סיעת הליכוד בהתייחסות מרומזת אליה, ובהמשך הישיבה, בחלק הסגור, אף התייחס אליה במפורש והבטיח שהבטחת 300 יחידות הדיור תקוים. אלא שמתברר שנתניהו לא מוטרד מספיק. הוא זימן את ראש מועצת בית אל לפגישה דחופה בלשכתו, אך הבהיר שהאישור לא יקרה מחר, וככל הנראה גם לא עד סוף השנה האזרחית. בבית אל מבטיחים להמשיך במאבק ואנחנו מבטיחים להמשיך לעקוב.
הפינה הכלכלית: בורות ופופוליזם בבית הספר
מי שיש לו ילדים קטנים ושפר עליו מזלו להיות ממשלמי המס, במיוחד גברים, יקבל החל מהחודש הבא מתנה יפה ממשרד האוצר: תוספת של נקודות זיכוי לכל ילד בן שש ומטה, ששווייה אלפי שקלים בשנה. המתנה בחודש הקרוב תהיה גדולה במיוחד, מאחר שהזיכוי מוחל רטרואקטיבית מתחילת השנה, ולכן המעסיקים אמורים להחזיר לכם את המס ששילמתם ביתר מהראשון בינואר.
התוספת השנתית לשכר הנטו במשפחה שבה יש, למשל, שני ילדים מתחת לגיל שש, ושני ההורים עובדים ומשלמים מס, יכולה להיות יותר מ‑14 אלף שקלים. במרבית המקרים התוספת בפועל תהיה מן הסתם נמוכה יותר, אך היא בהחלט עשויה להתקרב לעשרת אלפים שקלים בשנה.
מתנות תמיד כיף לקבל, אבל צריך לשים לב לכך שהמתנה הנוכחית היא מתנה מאוד מסוכנת. תוכנית "נטו משפחה" חוקקה כהוראת שעה לשנתיים – לשנים 2017 ו‑2018. הסיבה לכך היא החשש של בכירי האוצר שלא יהיה מספיק כסף בקופה בשנים שלאחר מכן כדי לממן את כל המתנות הללו, וכאמור, מדובר במשהו שהוא בהחלט לא כסף קטן. העלות התקציבית של התוכנית היא בסדרי גודל של מיליארדי שקלים, והחשש של אנשי האוצר שלא ניתן יהיה להמשיך את החגיגה הזאת מעבר לשנתיים, הוא חשש מבוסס מאוד. כל הסימנים מעידים על כך שחלק ניכר מהעודף הנוכחי בגביית המיסים מקורו בהכנסות חד פעמיות, כך שהדאגה בהחלט במקום.
גם ניתוח מפוכח של הסיטואציה הפוליטית מלמד שסביר מאוד שלקראת תום 2018 תיכנס מדינת ישראל לתקופת בחירות. במצב כזה הארכת הוראת השעה והמשך אוטומטי של התוכנית לתוך 2019 תהיה פשוט בלתי אפשרית, והתוכנית תיפסק מאליה.
ואיפה כאן הבעיה? בכך שהנטייה האנושית היא להתרגל מהר מאוד לדברים טובים. משק בית שמתרגל לסכום כסף משמעותי נוסף מדי חודש, מעלה בדרך כלל את רמת חייו בהתאם. כאשר הברז נסגר ההתאמה חזרה היא לא נעימה ולפעמים אפילו כואבת. פתאום צריך לוותר פה ולוותר שם, להפסיק חוג כזה ולהימנע מרכישה אחרת. בקיצור – בלגן. מי שייקח על עצמו התחייבויות ארוכות טווח לפי שכר הנטו החדש, עלול למצוא את עצמו בבעיה שהיא אפילו קשה יותר. את הבנק שדורש את ההחזרים החודשיים של ההלוואה שנטלתם לא יעניין בכלל שתוכנית 'נטו משפחה' נגמרה. כך גם את חברת האשראי שבאמצעותה רכשתם מוצר או שירות בתשלומים. אז כשאתם מקבלים את המתנה הנחמדה הזאת של נקודות הזיכוי במס, כדאי שתעשו חושבים ותמצאו דרך לגרום לה לא להיבלע בשוטף, כי אחרת הצרות כבר יופיעו בפתח.