מיטל הייתה עם בנות המדרשה שלה בגוש קטיף הקסום, בתקופה הקשה שלפני הגירוש. הרוחות היו סוערות, המשפחות במקום נקרעו בין הצורך לדאוג לעתידן ובין הרצון למחות כנגד הגירוש, ואף קיוו שאולי לא ייצא לפועל.
היא הגיעה לאולפנת נוה דקלים, שם התקבצו כשלוש מאות בנות מכל רחבי הארץ למעין מדרשה זמנית שנפתחה במקום. הן למדו, אכלו ולנו בכיתות על מזרנים. מי שנתמזל מזלה הכירה אנשים מהיישוב והתארחה אצלם בארוחות השבת.
כל הבנות הללו היו שב"חיות, כלומר שוהות בלתי חוקיות, מכיוון שבתקופה שלפני הגירוש הותר רק למי שהתגורר ביישובי הגוש לשהות במקום. כל מי שבאו מבחוץ לתמוך ולחזק את יושבי הגוש, ללמוד תורה ולהתפלל כדי לצבור זכויות לביטול הגזירה, היו מחוץ לחוק שנחקק כדי לאפשר את הגירוש ההמוני.
גם שרון, אחותה הגדולה של מיטל, הגיעה כדי לחזק את היישובים הנצורים. באחת השבתות קבעו שתי האחיות בשעה ובמקום מסוימים כדי ללכת יחד לסעודה שלישית אצל משפחה ששרון הכירה בנוה דקלים. אבל בגלל אי הבנה הן לא נפגשו במקום המיועד. מיטל, שהחלה לדאוג מהדקות הנוקפות ומהשמש שהולכת ושוקעת, שאלה את עצמה: שרון לא מגיעה, וסעודה שלישית – מה תהא עליה?! היא לא הכירה שם אף אחד, והלחץ החל להתעורר בקרבה, איך תחמיץ את הסעודה השלישית ברעווא דרעווין?!
בצר לה החליטה פשוט לדפוק על אחת הדלתות, לבקש פרוסת חלה ולברך "המוציא", רק כדי לצאת ידי חובת המצווה. נכון, זו תהיה אי נעימות, קריעת ים סוף לבחורה ביישנית כמוני, חשבה לעצמה, אבל המצווה יותר חשובה.
לאחר שדפקה על הדלת, הלב הרחב והכנסת האורחים כפתחו של אולם שטפו והפתיעו אותה. היא הוזמנה פנימה במאור פנים והתבקשה ליטול את ידיה ולהצטרף לסעודה. הילדים של אותה משפחה היו כבני בית אצל משפחה שגרה עמם בשכנות. מתברר שהאימהות שמחו מאוד על האורחת הצעירה, שיכולה להיות בייביסיטר לילדים. הנה, יש מי שיעסיק אותם, יש מי שיסיח את דעתם של ההורים מהצרה המרחפת.
הסעודה השלישית קשרה אותה למשפחות. מיטל שמחה לקשר עמן כשהיא רחוקה מבית הוריה, שמחה לעזור לאימהות, להיות עם הילדים ולשחק עמם בחופש, במיוחד בזמן כל כך טעון נפשית. היא הקלה על המשפחות את הימים הבאים, ומאידך הן תרמו לשהותה שם בטבעיות ובשמחה וגם באוכל ביתי.
למרבה הצער הגירוש יצא לפועל. הצבא, שאמור היה להגן על היישובים היהודיים מפני המתנכלים להם, הגיע כדי לגרש את המשפחות, להחריב את בתיהן ולהגלותן למקום ולעתיד לא נודעים.
לאחר הגירוש הגיעו המשפחות למלון קטן במרכז ירושלים. לשם גם הגיעו בחורים שגרים בקרבת מקום לעזור ולסייע בכל מה שאפשר. ביניהם היה בחור בשם נחום, שהרבה לבוא לשחק עם הילדים משחקי כדור וספורט, וכך הקל מעל ההורים את העסקת הילדים בתקופה קשה ללא מסגרת, כשנפשם מותשת ממה שעובר עליהם ומוחם מלא מחשבות על ביתם שנהרס וחלקת אדמתם שנלקחה מהם ונמסרה לאויבים וגם על עתידם הלוט בערפל. אחרי זמן קצר עברו לבית אבות בשכונת מלחה.
כעבור כמה חודשים, כאשר המשפחות היו צריכות לעזוב את בית האבות ולעבור דרומה לקראווילות שהוקצו להן על ידי המדינה, הן ערכו מסיבת סיום שאליה הזמינו את כל השב"חים, כל מי שליווה אותם בתקופה הקשה שעברו, כל מי שעזר ותמך לפני ואחרי הגירוש.
באירוע הזה הבחין נחום במיטל שמשחקת עם הילדים שכה אהב. באותו רגע חש שאולי היא הזיווג שלו. אחד הילדים שאל אותו: "אתה מכיר את כולם פה?"
"בטח!", ענה נחום בבדיחותא.
"כן?!", שאל הילד בחוסר אמון ובחן אותו, "אם ככה, איך קוראים לה?", והצביע על מיטל.
נחום, שלא הכירה כלל, ניסה את כוחו בניחוש: "קוראים לה מיטל…"
הילד התפלא איך הבחור, שעוזר להם כעת לאחר הגירוש, מכיר את הבחורה שעזרה להם לפני הגירוש, ואילו נחום השתאה בלבו: איך קלעתי למטרה, הרי סתם ניחשתי?! ואולי זה לא במקרה?
בצניעותו צפן את הדבר בלבו, ולמחרת פנה לאמו של הילד בבקשה לשדך בינו ובין מיטל. המשפחות סייעו לשידוך להתבצע. נערכו כמה בירורים והתקיימו כמה פגישות, ולאחר כמה חודשים, בעקבות חורבן גוש קטיף ובזכות מסירות נפש לקיים מצוות סעודה שלישית, קם בית בישראל.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com