מי שמאשים את עופר ברקוביץ' בפגיעה בסטטוס-קוו בנושא השבת בירושלים, מוזמן לנסות לברר מה העמדות של משה לאון בנושא. ספק אם הוא ימצא עמדות כאלה
כשרוצים לדבר ביזנס בשבת מקדימים "ניט שאבעס גערעדט", דהיינו: לא מתאים לדבר בשבת, ותכף ומיד מדברים ביזנס. כשרוצים ללכלך על אדם שזה עתה נפטר, נהוג לומר "זה אולי לא הזמן המתאים, אבל…".
נזכרתי בזה כשקראתי בשבוע שעבר את הטור שפותח את המוסף הזה. קטונתי מלחלוק על ידידיה מאיר, שהוא אב ממני בשנים ובחוכמה, אבל כשצריך צריך. מבקש אני את מחילתו, ובטוח אני שיבין כי כל רצוני הוא ללבן את הדברים.
בשבוע שעבר ידידיה כתב באריכות מדוע משה לאון ראוי מעופר ברקוביץ' לתפקיד ראש העיר של ירושלים. בשטף הדברים הוגנבה טענה כביכול צדדית, אבל דווקא בה ראוי לעסוק. "תבינו", כתב ידידיה, "אני לא פונה עכשיו אל הבוחרים הדתיים ומזכיר להם את מלחמתו למען פתיחת הסינמה סיטי בשבת. נניח לזה. נראה לי שהיום ברקוביץ' נמצא במקום אחר. הוא מבין שהוא צריך את הדתיים ואת החרדים".
הטענה הזאת היא כביכול צדדית, כי למעשה כשעוסקים בעיתון דתי בעמדותיו של איש ציבור בסוגיית השבת זו טענה מרכזית, גם אם היא נכתבת באגביות ובקיצור נמרץ. להקדים ש"אני לא פונה לבוחרים הדתיים" ומיד לאחר מכן לקיים בדיוק פנייה כזו – זו לא דרך, זה ה"ניט שאבעס גערעדט" שאחריו מדברים ביזנס. אם לא מעוניינים לומר טענה – לא אומרים. ואם אומרים, מפרטים אותה, מנמקים, מבססים עם עובדות, כדי שיהיה אפשר להשתכנע או לחלוק. זריקת מילה היא לא יותר מאשר ניסיון להחדיר הנחה בלב הקוראים, בלי כל התחייבות לבסס אותה.
אז בשבוע שעבר אמרו שעופר ברקוביץ' בעד שינוי המרחב הירושלמי בשבת, והמובן מהדברים היה שמשה לאון שונה לחלוטין בעמדותיו בנוגע למדיניות הדתית. אבל כשבוחנים את העובדות מתגלה תמונה אחרת. המאבק על הסינמה סיטי, שאותו הזכיר ידידיה, התרחש לפני כארבע שנים. אם הוא זוכר היטב מה התרחש בעיר לפני ארבע שנים, בוודאי שיזכור את מה שהתרחש לפני פחות מחצי שנה – מאבק על הפעלת מתחם התחנה בשבתות. כשהתקיימה על כך הצבעה במועצת העיר, משה לאון נעדר. על פי דיווחים בכלי תקשורת מגזריים הוא שב לאחר מכן למליאת המועצה והצהיר כי המתחם יישאר פתוח בשבתות.
לאון עצמו הכחיש שאמר זאת, וטען כי "לגבי השבת אגיע להסכמות אחרי הבחירות עם הגורמים הרלוונטיים, תוך שמירה על הסטטוס קוו". זו אמירה כללית כל כך שיש לשאול עליה לפחות שתי שאלות: מדוע בפועל הוא נעדר מההצבעה, למרות שהיה בסמיכות מקום? ומדוע חבר מועצה מכהן דוחה הבעת עמדה בשאלה עכשווית שעולה להצבעה עד אחרי הבחירות?
זו לא הפעם היחידה שבה נראה שלאון נמנע מהכרעה. התחמקות והליכה בין הטיפות ניכרה בדבריו ובמעשיו במקרים נוספים. משה לאון הוא אומנם חובש כיפה, אבל איננו בעל עמדות ברורות בנוגע למרחב הציבורי בישראל. הוא מקורבו של אביגדור ליברמן מצד אחד, ומקורבו של אריה דרעי מהצד השני. מנסה לקרוץ לכל הכיוונים. עופר ברקוביץ', לעומתו, פעיל בירושלים כבר יותר מעשור, כיהן גם כסגן ראש העיר, ועמדותיו באשר לזהותה של ירושלים עקביות לאורך כל הדרך. הוא מבין היטב שירושלים איננה תל אביב, והעובדה שנשאר בעיר בשעה שכל בני גילו היגרו לתל אביב, קשורה לכך שהוא אוהב את המורכבות הזאת. הסטטוס קוו בירושלים מקובל על כל הנציגים בעיר, וכשיש מחלוקות הן אינן שאלות של השקפה כללית, אלא מאבקים ממוקדים סביב שאלות מסוימות שבדרך כלל מסתיימים בסיכום שמקובל על כל הצדדים.
כל ירושלמי יבחר במי שראוי בעיניו. העמדה שלי לא חשובה ולא מעניינת איש, אבל סברתי שיש צורך להזים את הטענה הכביכול-צדדית שנכתבה כאן בשבוע שעבר. לכל אחד מהשניים יש מעלות וחסרונות – אבל בשאלת השבת אין הבדל מהותי ביניהם. כשמנופפים בטענות, ראוי לבחון את העובדות. הן מתישות וטרחניות, אבל לצערנו הן היחידות שראויות לקבוע. לקראת הבחירות, כדאי שנירגע כולנו: מי שלא ייבחר ביום שלישי הקרוב, לא יהרוס את ירושלים. לעיר האהובה הזאת יש קצב וזרימת חיים משלה, ואלו מושפעים מהיושב בקומה 6 בכיכר ספרא, אבל ממש לא תלויים בו. שיהיה לכולם בהצלחה.