"אז מה אתה אומר על החקירות של ביבי, הא יעקבי?", כך שאל אותי חבר טוב במפגש רעים בשבוע שעבר, "אשם או לא אשם?". "האמת," עניתי, "אין לי דעה נחרצת בעניין". החברים צחקו. "נו ברצינות", התעקש החבר, "מה הדעה החד-משמעית שלך?".
"אין לי דעה", התעקשתי בחזרה. "זה נושא מורכב שאני לא שולט בו מספיק כדי להביע דעה". בשלב זה השתרר שקט מטריד ויכולתי להבחין שחיים שישב ממש לידי לפני רגע, התחיל לנוע לאיטו הרחק ממני.
"נו יאיר, תפסיק עם זה", הפצירה בי אשתי, מנסה להסתיר את צליל הדאגה שבקולה. "תגיד להם כבר מה הדעה הנחרצת שלך. נו! תחשוב על הילדים!". הלל ניסה להציל את המצב: "בסדר יאיר, עזוב את ביבי, בוא תגיד לנו אם אלאור אזריה הוא גיבור ישראל או פושע מלחמה. נו, זה קל. גיבור או פושע, תגיד!". "מצטער", עניתי, "נראה לי שזה מורכב ואני לא יכול להביע דעה ככה".
"יאיר, אני מנסה לעזור לך", לחש לי הלל, "תביע דעה נחרצת לפני שיהיה מאוחר". אבל זה היה מאוחר. בדיוק באותו רגע פרץ למסעדה כוח ימ"מ חמוש וריתק אותי לרצפה. לפני שאבדה לי הכרתי הספקתי לשמוע אישה מבוגרת צורחת ואת חיים אומר בהיסטריה: "הוא לא איתנו הבחור הזה, אנחנו נורמליים! לנו יש דעה נחרצת על פרשת הצוללות והטבח בסברה ושתילה".
שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי בחדר חקירות אפל כשמנורה מתנדנדת מעל ראשי, מאירה חבורה גדולה שהותיר בי חייל ימ"מ עם מוטיבציית יתר. "אז אתה יאיר יעקבי שלא מוכן להביע דעות נחרצות בנושאים לאומיים", אמר חוקר ממשטרת ההגירה ונשף ענן סיגריה לתוך פרצופי. "איזה מין ישראלי אתה בדיוק?", הוא שאל רטורית והניח לפניי מחשב נייד.
"תקשיב לי טוב עכשיו יעקבי", הוא אמר, "אני נותן לך צ'אנס אחרון. אני יוצא מהחדר לעשר דקות ומשאיר אותך פה עם המחשב פתוח בחשבון הפייסבוק שלך". רציתי לשאול מאיפה להם סיסמת הפייסבוק שלי, אבל אז נזכרתי שבאמת הצטרפתי למאגר הביומטרי לא מזמן. "כשאני חוזר", המשיך החוקר, "אני רוצה לראות שפרסמת פוסט על דעתך הנחרצת בנוגע להשתתפות דתיים במצעד הגאווה בירושלים".
"אבל זה מורכב!", התחננתי, "הם לא בחרו להיות ככה, אבל מצד שני התורה אוסרת! אז צריך ללמוד ליצור שיח…" ידו של החוקר ניחתה בעוצמה על השולחן וקטעה את קו המחשבה המורכב שלי. "יעקבי, יש לך עשר דקות".
אחרי עשר דקות החוקר חזר לחדר רק כדי לגלות שבמקום פוסט על מצעד הגאווה בירושלים, כתבתי פוסט על ספונג'ה בשישי ואיזה מבאס זה. "הבנתי את המשחק שלך יעקבי. חבל", הוא אמר בקור. "אבל אחי, קבל כמה לייקים!", זעקתי, "שנים-עשר לייקים ושיתוף בעשר דקות בלבד – ושישי בצהריים זה עוד נחשב זמן חלש בפייס!". אבל יכולתי לראות שהחוקר כבר החליט (ושהוא מנחש, בצדק, שהשיתוף זה מאמא שלי).
שלושה ימים אחר כך מצאתי את עצמי על ספינה שעשתה דרכה הרחק מחופי ישראל, מוקף במהגרים לא חוקיים ועובדים זרים שאשרת השהייה שלהם פגה. "על מה אתה פה?", שאל אותי אריתריאי אקראי, "לא הייתה לי דעה על אלאור אזריה", עניתי. "אז שללו לך את האזרחות הישראלית?", הוא שאל בתמיהה. "לא בדיוק", עניתי, "מתברר שלא הייתי ישראלי מלכתחילה".