הילדים יוסף חביליו ושלמה אלבחר מצפת היו כדוד ויהונתן, שאוהבים זה את זה אהבה שאינה תלויה בדבר. הם היו בני שכונה אחת, למדו אצל אותו מלמד בחיידר, ביחד יצאו ללימודם ולעת ערב שבו לביתם. היה נדמה כי יש כאן נשמה אחת בשני גופים.
כאשר בגרו למדו כחברותא בבית מדרשו של רבי משה אלשיך הקדוש. לאחר מכן נישאו השניים בסמיכות זמן, ואחר כך פתחו עסק משותף ובו השקיעו את כספי הנדוניה וגם בית מסחר לאריגים, והפכו לעשירים ביותר בגליל העליון.
אבל גורלם בפרי בטן לא היה משותף. ביתו של שלמה המה קולות ילדים, ואילו ביתו של יוסף היה שרוי בדממה מעיקה. שלמה חגג מדי שנה ברית או זבד הבת, ויוסף אמנם השתתף ושמח בשמחתו מקרב לב, אך מועקה השתלטה על נפשו. זוגתו שרה לא השלימה עם מצבה. מדי לילה בכתה וקול בכייה חתך בלב בעלה כתער.
קמעא קמעא הלך וגבה הר בין שני החברים הללו. ככל שמטען הצער בלב יוסף ואשתו גדל, כך קטנה ידידותם המופלאה. עדיין ניהלו את השותפות כאילו לא אירע דבר, אך מאחורי הפנים השוחקות צמחה במסתרי הלב שנאה.
יום אחד האיבה בין השותפים התפרצה כהר געש. שלמה פירק את השותפות עם יוסף, כאשר הם צווחים זה על זה בכיכר העיר לעיני כול ומאשימים איש את רעהו בגניבה. השניים פתחו כל אחד בנפרד בית מסחר לאריגים והתחרו זה בזה.
באותם ימים יוסף חביליו היה מבאי ביתו של האר"י הקדוש. הוא נהג לשפוך את לבו באוזני האר"י באומרו: "מה בצע בכל כספי כאשר אני משול כמת?! עשרים וחמש שנים אני נשוי ועדיין לא זכינו לפרי בטן…". במשך כל השנים האר"י הקדוש דחה אותו והתחמק מלהבטיחו ישועה, וכעת הבטיחו: "כעת חיה והנה בן לשרה אשתך".
בתום השנה העשרים ושש המתה צפת בברית בנם של יוסף ושרה. מאות אנשים באו לבית ומילאוהו מפה אל פה. היולדת ותינוקה המתינו בחדר הסמוך מוקפים בנשים שמחות. כולם המתינו לבואו של האר"י, שהיה מיועד להיות הסנדק לבן שנולד מברכתו.
בתוך ההמולה לא הבחין איש בדמות מסתורית שחמקה לתוך המטבח, שהתה שם זמן מה ויצאה במהירות לרחוב.
"מה קרה לרבנו?!", תמהו הנוכחים לאחר שעות של המתנה. השמש התקרבה לנקודת השקיעה ורבי יצחק לוריא לא נראה באופק. האב יוסף החל לחשוש כי רבי יצחק העמיק בסודות התורה והברית נשכחה מליבו.
ממש ברגע האחרון נפתחה הדלת והאר"י נכנס פנימה. הברית נערכה מיד והקהל הגדול רצה להסב אל השולחנות העמוסים כל טוב. רבי יצחק עצר את כולם באומרו: "בוודאי אתם מתפלאים על איחורי הגדול שגרם לטירחא דציבורא, על כן מחובתי לספר לכם מה שאירע".
"בדרכי לכאן", פתח האר"י, "רדף אחריי כלב גדול ונבח בתחינה. בכלב הייתה מגולגלת נשמתו של גיחזי, משרתו של אלישע הנביא שביקש ממני תיקון לנפשו. שאלתי אותו מה טעם נענש להיות מגולגל בכלב טמא. וגיחזי סיפר לי 'כאשר שלחני רבי ומורי אלישע הנביא להחיות את בן השונמית, נתן בידי את מקלו להניחו על הנער המת'. כידוע, לא התעורר הנער עד שבא אלישע הנביא בעצמו והקימו לתחייה. מדוע לא עזר המקל, הרי אלישע נתן בו את כוחו?! אלא, המשיך גיחזי את סיפורו, 'רציתי לראות את כוחו של המקל, ובדרך לבית השונמית הנחתי אותו על פגרו של כלב מת ואכן הכלב קם לתחייה! אך הכוח שבמקל התבזבז על הכלב ולפיכך לא הושיע את הנער… לכן נענשתי והתגלגלה נשמתי בכלב הזה".
"אמרתי לגיחזי", סיים האר"י, "כי תיקונו תלוי בכך שימסור את נפשו בעבור כלל ישראל".
במטבח היו נשים עסוקות בין הסירים. זה עתה הסירו מהאש את היורה הרותחת המלאה דגים מבושלים ופתחו אותה לרווחה כדי להגישם לקהל הרב. לפתע נשמעו צווחות אימה. כלב גדול התפרץ מן הרחוב, רץ למטבח והשליך את עצמו הישר לתוך היורה הרותחת, אירוע ללא שום הסבר טבעי.
בעלי השמחה קוננו על הסעודה שהתקלקלה באורח כה משונה.
"לא קלקול יש כאן, אלא תיקון!", אמר האר"י, "הכלב הזה הוא גלגול של גיחזי, ובמותו הציל את חייכם. הדגים הללו מורעלים! לפני הסעודה היה כאן שלמה אלבחר, שמרוב שנאתו ליוסף חביליו רצה להשבית את שמחתו והשליך סם מוות בתוך סיר הדגים…".
אחד מהנוכחים בדק אחד מהדגים בדרך מיוחדת, ומצא שאכן האמת כדברי המקובל האלוקי. אנשי צפת השתאו ואמרו: "שלמה אלבחר לקח הכול בחשבון, אך מנין יכול היה לדעת שגיחזי, אלפי שנים לאחר מותו, יבוא דווקא היום לבקש את תיקונו מהאר"י הקדוש…".
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com