"איה! איה! תראי מה מצאתי!" אמר לי אסף, אחי הקטן, מטלטל בידיו את העיתון משבת.
בעיתון הייתה כתבה יפה על אספן חנוכיות, ולכל חנוכייה – סיפור. שנינו רצנו אל אמא. אולי היא תיקח אותנו לראות את החנוכיות? מצאנו אותה במטבח, מנענעת ביד אחת את התינוק ששכב בעגלה, ובשנייה בוחשת בסיר המרק. כבר כששאלנו, ידענו שאין סיכוי שיהיה לה זמן לביקור אצל אספן החנוכיות, אבל בכל זאת ניסינו.
אמא חייכה. אמנם לירושלים היא לא תסיע אותנו, אבל היא ענתה שאם מעניינים אותנו אוספים, אולי כדאי שנלך לראות את אוסף ה"כד קטן" של אברהם. אברהם הוא בעל המכולת שליד הבית, ולא ידענו שיש לו אוסף של… רגע! כד קטן היה רק אחד! איזה מין אוסף זה?! אימא לא ענתה. "לכו למכולת ותשאלו את אברהם".
הסקרנות לגבי האוסף המוזר גברה על חוסר החשק, אז הלכנו. ציפיתי שכמו בכתבה, אברהם ייקח אותנו לחדר אחורי ויראה לנו המון כדים מרשימים. אבל במקום זה אברהם נתן לנו אלבום תמונות, והבטיח שיגיע להסביר כשיתפנה. מכיוון שהוא היה עסוק עם הקונים, התחלנו לדפדף. כמו בחידה מסובכת ניסינו להבין את הקשר בין הדברים שהוצגו באלבום. היו רשומים שם פסוקים מהתורה, והייתה תמונה של תותח, ציור של מטבע ועוד כל מיני פריטים שלא הבנו מה הקשר ביניהם ובין כדים. כשעמדנו להתייאש ולהסתלק מהחנות, ניגש אלינו אברהם.
הוא ראה על הפנים שלנו שאנחנו כועסים ומאוכזבים, ומיד הסביר: "לאוסף שלי קוראים 'כד קטן', כי ליקטתי לאלבום הזה את כל הדברים שנועדו להספיק לזמן קצר או לדבר קטן, ובנס נתנו הרבה יותר. הנה לדוגמה הפסוקים האלה", אמר אברהם ודפדף חזרה לעמוד בו נרשמו פסוקי התורה באותיות יפות, "מספרים על בני ישראל במדבר. הבגדים שהיו אמורים להתקלקל במשך המסע המפרך החזיקו ארבעים שנה בלי להתבלות, והמן הכפיל את כמותו כדי שיהיה די ממנו גם בשביל סעודת השבת".
ראיתי שאסף מחייך. "איזה רעיון גדול!" הוא אמר, "ומה לגבי התותח?" אברהם חייך גם הוא וסיפר לנו בהתלהבות על הדוידקה, שבכלל לא הייתה תותח, אלא מרגמה שבקושי יכלה לגרום נזק, אך יצרה רעש גדול. למרות היכולות המוגבלות שלה, בזכות נס גדול, הצליחו בעזרתה להבריח ולהכריע את המערכה גם בצפת וגם בירושלים בזמן מלחמת העצמאות.
"מה זה", שאלתי והצבעתי על המטבע המצויר בעמוד הראשון של האלבום. "ובכן", התיישב אברהם לידינו, מחייך מאוזן לאוזן, "המטבע הזה הוא נס כד השמן שלי, והסיבה לאוסף הכד הקטן". קונים נוספים התיישבו לידינו, מחייכים גם הם. נראה היה שהם מכירים את הסיפור ושמחים לשמוע אותו שוב.
"גדלתי במשפחה מאוד ענייה. כבר בתור ילד חיפשתי עבודה כדי לעזור בפרנסת הבית. זקן אחד, שגר בבית גדול, נתן לי מטבע כדי שאקנה לו כמה מצרכים בחנות. במקום לקנות אותם בחנות הקרובה, הלכתי עד לשוק. שם קיבלתי תמורת המטבע גם את מה שהיה דרוש לזקן, וגם פירות וירקות, שאותם מכרתי בשכונה. כך מדי יום קיבלתי ממנו מטבע, שבזכותו הרווחתי חמישה מטבעות. המטבע שנתן לי, והיה אמור להספיק למעט מוצרים, הפך לעגלה גדולה מלאה ירקות, שאיתה הסתובבתי ברחבי השכונה. ובהמשך קניתי והקמתי את החנות הזאת".
אברהם קם וחזר לשרת את הקונים. אסף ואני המשכנו לדפדף באלבום העבה ולנסות לגלות את הסיפור שהסתתר מאחורי כל תצלום. מצחיק שבתחילת היום חשבתי שהיה רק כד קטן אחד.