היא הייתה נוצרייה, הוא היה חילוני ויחד הם הפכו לזוג יהודים משיחיים | דווקא דתל"שית שהגיעה לצימר שהקימו בביתם במושב עזוז, החזירה את שניהם ליהדות | אייל ויעל הירשפלד ותשעת ילדיהם, חיים כמשפחה דתית יחידה ביישוב לא שגרתי על גבול מצרים
את הדרך אל המערב הפרוע של ישראל – קצה הנגב המערבי בואכה סיני, אני עושה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אור שמש לא חסר פה גם בשלהי החורף. על כביש 211 בדרך המובילה לגבול מצרים נבנו בשנים האחרונות שדות ענק לייצור חשמל סולארי. עוד כמה קילומטרים ומאחוריי גם גשר ניצנה, שקרס ב‑2010 לאחר שיטפונות ענק. רגע לפני הגבול המצרי וכביש 10 שכלי רכב ישראליים כבר כמעט לא נוסעים בו, פניתי שמאלה אל כביש משובש בעל נתיב אחד. אני חולף סמוך לתל ניצנה, וכעבור כמה דקות נגלה גם מסלול שדה תעופה פרוץ לחלוטין. עוד דקות ספורות של נסיעה, כשבמבט לכל כיוון אל האופק נגלים מרחבי מדבר עצומים, והגעתי לביתם של אייל ואביגיל הירשפלד. ברוכים הבאים לעֱזוּז.
עֱזוּז הוא כפר תיירות מדברי מבודד שהוקם בשנות השמונים, כשלושה קילומטרים (אווירית) מגבול מצרים, מעל לחניון הלילה בארותיים. כיום מאכלסות אותו 14 משפחות בלבד ועוד כמה מתבודדים, בבתים שאין להם עדיין אישורי בנייה מסיבות ביורוקרטיות הקשורות לאישור התב"ע. הבנייה בעזוז הייתה מאז ומעולם בלתי חוקית, ובכל זאת התושבים ממשיכים להקים שם בתים ולהרחיב את הקיים. אייל ואביגיל הירשפלד מתגוררים במקום עם תשעת ילדיהם. בשטח ביתם שלושה צימרים המכונים "צימרבוס" – שלושה אוטובוסים של חברת דן שהוסבו ליחידות אירוח, שמתמלאים בעיקר בסופי שבוע באורחים שמבקשים קצת שקט. אבל לא לעוד הרבה זמן. בימים אלו מתכננים השניים את המעבר ליישוב מרחב-עַם, הממוקם בין שדה בוקר לירוחם.
"לא האמנתי שאעזוב פה יום אחד", אומר אייל לאחר סיור בתוך הצימרים ובמגורי העובדים שבנה בסמוך לביתו. "אני אוהב את המדבר. תמיד היינו אנשים שורשיים שאוהבים את השטח והאתגר".
"כשהגענו לפה לפני 15 שנה היינו בשלב אחר של החיים", פותחת אביגיל לאחר שהתיישבנו על ספה בחצר הבית כדי להתרחק מרעש הילדים בבית. "חיפשנו את השקט וההתבודדות. רצינו להיות עצמאיים בכל דבר. המקום פה מאפשר את זה. אנשים לא קהילתיים, מאוד עצמאיים ומאוד לא שגרתיים, הכול מאוד פתוח ובלי גבולות. עם השנים למדנו כמה אנחנו צריכים גבולות", היא מודה.
"המקום משך את האנשים האנטי-ממסדיים שלא רצו להיות חלק מהסיסטם", מוסיפה אביגיל. "זה גם מה שמשך אותנו, אבל היום אנחנו מבינים שהמערכת הממסדית נוצרה בשבילנו ולא נגדנו – וזה משהו טוב. היא צמחה מתוך צורך. עכשיו אנחנו בתהליך קליטה במרחב-עם – מקום יותר שגרתי עם קהילה, רב וסמכות. בקרוב נתחיל לבנות שם את הבית שלנו ונעבור".
מה עם כל הצימרים ומה שבניתם פה?
"החזון שלנו שמר אותנו פה כל השנים. הרגשנו סוג של שליחות, שאנחנו רוצים לבנות פה מקום שמאפשר לאנשים לצאת מהשגרה ולהיות קרובים לה', אז היינו פה כל השנים הללו עם החזון הזה. פתחנו את הבית ותמיד קיבלנו אורחים. היום יש לנו אפילו ספר תורה בבית, אבל אין פה מניין", אומר אייל. "גם לא בכל היישובים מסביב. יש פה הרבה אנשים שמתחזקים, אנשים מקסימים – עם ישראל, אבל אנשים ששומרים שבת אין".
בעזוז אין בית כנסת, והתושבים שבאו לגור בטבע אינם מוכנים לשמוע אפילו על הקמת עירוב הכולל עמודים וחוטים. "אשמח לראות את העבודה שהתחלנו ממשיכה, מישהו שיוכל להמשיך ולהפוך את המקום לבית יהודי. אנחנו כבר לא יכולים להחזיק את זה לבד. צריך מישהו יותר גדול מאיתנו שייכנס לחזון שלנו, אולי איזו משפחה שנמצאת בשלב בחיים שזה יעשה לה טוב להיות במקום כזה ולהמשיך את המסע שלנו פה", מבקש אייל.
"כל הלוגיסטיקה של שליחת ילדים בהסעות לבתי ספר ולגנים – יוצאים מהבית ב‑6:40 ושלוש שעות בכבישים – לצד חוסר הקהילתיות בעזוז, הגיעה לרוויה מסוימת", ממשיכה אביגיל. "בשלב הזה אנחנו רוצים להרגיש קהילה ולהיות חלק מקהילה. שנינו מרגישים שאנחנו זקוקים לזה. המקום הזה שונה. הוא מאפשר להיות בשקט עם עצמך וזה היה מעולה ל‑15 שנה".
סיני, מקסיקו, עזוז
כשאייל ואביגיל הגיעו לעֱזוּז לפני כ‑15 שנים, הם היו המשפחה השמינית ביישוב. זה קרה אחרי מסע ארוך בארץ ובעולם, שבמהלכו החליפו לא רק מקומות מגורים אלא גם זהות דתית. אביגיל (45) נולדה לאם נוצרייה ולאב חילוני במשפחה מבוססת בפרטוריה שבדרום אפריקה. בעקבות גירושי ההורים המצב בבית התערער, ולאחר שאביגיל-קרלה סיימה את לימודי התיכון ועוד שנתיים באוניברסיטה, היא חיפשה משמעות רוחנית לחייה. היא יצאה לטיול ארוך מסביב לעולם, ובמשך שבע שנים טיילה בארצות שונות. ב‑1996 הגיעה לסיני ושם פגשה לראשונה את אייל.
אייל (45) נולד ברחובות למשפחה מסורתית-חילונית. האב היה מדען במכון ויצמן שהקים בהמשך את אחת מחברות הביו-טכנולוגיה הראשונות בארץ. האם הייתה מורה לפיזיקה ובהמשך מנהלת רכש במפעל של אביו. הוא למד בתיכון בעיר, שירת בחטיבת גולני ויצא לטיול ארוך בעולם. "מסע של בריחה", הוא מתאר את הטיול. כשחזר לארץ לא מצא את עצמו וברח לסיני, שם הכיר את קרלה. לאחר שנה שעבדו יחד כמדריכים במועדון צלילה, החליטו לנסוע לקולומביה שבדרום אמריקה. בדרך עברו במקסיקו, ובהרים נקלעו לחווה של משפחה נוצרית משיחית והחליטו להקים לצדה אוהל אינדיאני. במשך שנה חיו באוהל, בלי חשמל ומים זורמים, שם התוודע אייל בפעם הראשונה לכישרון הבנייה שלו כשעבד בבנייה לצד בעל החווה. עם הזמן השניים החלו להידבק באמונה המשיחית של שכניהם – מה שילווה אותם בשנים הבאות.
זמן קצר לאחר מכן הם הגיעו לביקור פתע אצל משפחתו של אייל בישראל, ונחתו בארץ שלוש שעות לפני ליל הסדר. הביקור היה אמור להיות קצר, אבל הם החליטו לבסוף להישאר ולהפיץ בארץ את אמונתם הנוצרית המשיחית. אולם קשיי התאקלמות החזירו לידיהם את מקל הנדודים. הם נסעו לסיני ומשם לחצי שנה בדרום אפריקה. לאחר לידת ילדם השני, חזרו ארצה והתגוררו באשקלון בדירה שאייל קיבל בירושה. שלוש שנים אחר כך החלו לחפש מקום כפרי יותר. על עֱזוּז הם שמעו מחבר בנגב, ביקרו במקום, התאהבו ועברו לגור בקרוואן ביישוב.
בשלב הראשון תכננו לעסוק בחקלאות, אבל במקום לעסוק בחקלאות של ממש הם מצאו את עצמם מגדלים ארבע עיזים וכמה ערוגות של ירקות אורגניים.
בינתיים החלו להפוך בהדרגה את הקרוואן לבית. הבית התרחב לאט לאט, כשאייל מנצח על הבנייה, ואיתו גם המשפחה. כשהגיעו ליישוב הם גרו בקרוואן קטן עם שלושת ילדיהם. היום הם מתגוררים בבית שמשתרע על פני כ‑200 מטרים רבועים, עם תשעה ילדים בני שנתיים עד 19. כל הילדים, אגב, נולדו בבית ולא בבית החולים.
לאחר לידת הבת החמישית החל אצלם תהליך איטי, שבתום שש שנים ישנה את חייהם. "יצא לנו להיפגש עם חבר'ה דתיים ודתל"שים שהגיעו אלינו לעזוז. בחורה דתל"שית מהיישוב נוף איילון שעבדה והתגוררה אצלנו, פתחה לנו את הצוהר", מספר אייל. "היא עצמה הייתה בתהליך חיפוש והיא אתגרה אותנו עם העניין הנוצרי המשיחי בשיחות שקיימנו".
אייל מצא את עצמו נכנס לחנויות ספרים ורוכש את ספרי הרב קוק, החפץ חיים וגם כמה ספרי חסידות. "החפץ חיים מאוד נגע בי בקטע של ההקפדה על לשון הרע וכמה הוא מרחיב על זה. נקודה כל כך קטנה, שבנצרות אין שום התייחסות אליה. הנצרות בכלל היא עם קווים מאוד כלליים, וכל כומר או אוכלוסייה מגדירים לעצמם מה בא להם ומה לא. ביהדות ראיתי קו מנחה שקיים דורות על גבי דורות שאנשים חפרו והפכו בו. רואים את המנגנון עם החוכמה שבו".
"התהליך התחיל מבחינתי עוד בטיול במקסיקו", הוא מוסיף. "שם התחיל הרעיון של הא‑לוהות. קודם לכן לא האמנתי בכלום. התחלתי עם השער של הנצרות ואחרי זה עברתי לשער של היהדות ממקום נקי ולא ביקורתי".
איך הילדים מגיבים לתהליך שהבית עובר?
"הגדולה הייתה אחרי בת מצווה והיא הייתה בשיעורים לקראת גיור יחד עם אשתי. האחרים היו יותר קטנים ולרובם הגדול זה עבר חלק". עד לאותם ימים הילדים זכו לחשיפה מינימלית לחברה הישראלית. ההתנגדות לממסד גרמה לבני הזוג לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי כל השנים. "גרנו בעזוז והילדים לא היו שותפים בשום דבר חברתי. בשנים הראשונות גם דיברנו עם הילדים רק באנגלית, בגלל שאביגיל לא ידעה טוב עברית".
"גם כשהיינו נוצרים משיחיים הייתה לי תמיד משיכה לתורה", הוא מוסיף. "הלכתי ברחוב תקופה ארוכה עם ציצית בלי כיפה. ניסיתי לחיות כמו יהודי תנ"כי. התכחשתי לרבנים, להלכות והכול. האמנתי רק בתורה ופירשתי אותה כפי הבנתי".
בתום שש שנים קרלה-אביגיל הייתה כבר יהודייה לכל דבר. הליך הגיור התקיים בבית מוריה בבאר שבע. הרב אביחי רונצקי, שהכיר את בני הזוג, לקח חלק משמעותי בתהליך הגיור של אביגיל והבת הגדולה גם בשלבים הקשים. בני הזוג נישאו מחדש כדת משה וישראל, ואת החופה שהתקיימה באיתמר ערך הרב רונצקי. מתחתיה עמדו גם שבעת ילדיהם של בני הזוג.
"מי צריך חלב אורגני?"
באותה תקופה אייל ואביגיל כבר מרגישים שהם משקיעים יותר אנרגיות בהשלטת משמעת ופחות בחינוך. הם החלו לחפש מסגרות חינוך רגילות לילדיהם. כיום, למעט הגדולה שסיימה כבר את התיכון בירוחם, כל שאר הילדים לומדים במוסדות חינוך רגילים במועצת רמת נגב, בירוחם ובאילת. גם הירקות והעיזים שגדלו בביתם במשך שנים והיוו בסיס למזון בבית, מצאו את דרכם החוצה.
דווקא כמי שחיו שנים ארוכות על פי עקרונות לא שגרתיים, מפתיע לשמוע את חשבון הנפש הכן שהם עורכים כעת, במבט לאחור. גם על החינוך הביתי וגם על החיים האורגניים הם מעידים שלא מדובר באידיליה כפי שזה נראה. "את העיזים היינו צריכים לחלוב פעמיים ביום, ואין מי שיחלוב לך. אז אתה תקוע בבית ולא יכול לצאת לשום מקום. יצאנו פעם לצפת אחרי שהצלחנו למצוא מתנדב שיחלוב, אבל עז אחת בדיוק החליטה להמליט ונתקע לה הוולד. היינו צריכים לצאת משם ולהגיע לפה מהר. בדרך אמרתי לאביגיל: אני אביא לך חלב מנורבגיה כל בוקר, עם העיזים גמרתי. כל הבלגן הזה בשביל כוס חלב אורגני? גם ההתעסקות עם ירקות אורגניים לא שווה את הזמן והמאמץ. הכול אפשר לקנות היום".
אבל יש איזה ערך בעיסוק הזה, לא?
"יש לזה את הערך לאדם שמסודר כלכלית ובא לו בשביל הכיף, או למישהו צעיר שיש לו את כל הזמן שבעולם, אבל זה לא חיים. אין בזה את טעם החיים. זה בדיוק ההבדל בין מי שחושב לטווח קצר ובין מי שחושב לטווח הארוך. בגמרא יש את הסיפור על אדם שנוטע ירקות – הוא חושב לטווח קצר, מי שנוטע עצים חושב לטווח בינוני ומי שמשקיע באנשים חושב לטווח הארוך. זה בדיוק זה", מסביר אייל. "ירקות וחלב אורגניים אינם אידיאל. ההתעסקות הזאת לא תביא שום גאולה לעולם. כל אלו הם תולדות של הבעיה האנושית. כל יום אנחנו מתפללים: 'אם תלכו בחוקותיי ונתתי גשמיכם בעתם'. הטבע מושפע מההתנהגות האנושית".
מה האידיאל שלכם היום?
"להיות דבקים בקב"ה. יותר מזה אי אפשר לבקש. אני אוהב בנייה מיוחדת ולעשות את מה שאני עושה. שיפתח לי שערים במקום הזה".
אייל נחשב היום לאמן בנייה עם ידע בטייחים מיוחדים ובנייה מדברית אותנטית. בנוסף למתחם הצימרבוס בעזוז, רכשו בני הזוג לפני כארבע שנים בעיר העתיקה בבאר שבע כמה בתים עות'מאניים עתיקים חצי הרוסים, והפכו אותם לבית הארחה שטויח בטייחי סיד מוחלקים לפי כללי השימור. בשנות החמישים המקום היה חלק ממתחם מגורי הצוות של בית החולים הדסה, שהיה בית החולים הראשון של באר שבע. כיום אביגיל נוסעת למקום פעם בשבוע ומטפלת בו, ובשאר הזמן מנהל את המקום סטודנט נמרץ מבאר שבע.
לפני כשנה החל אייל לבנות פרויקטים מיוחדים לפי הזמנה. לאחרונה סיים בניית קומפלקס עם שני צימרים ובית כנסת לרב רפי פרץ במושב נָוֶה, סמוך למכינה הקדם-צבאית עֹצֶם שבראשה הוא עומד. "בניתי לו משהו מיוחד מאוד. אשתו מיכל מלמדת הרבה באזור פה, והיא רצתה להפתיע אותו עם מתנה לסיום השירות שלו כרב הצבאי הראשי. במתחם שבניתי לו יש בית כנסת פרטי – מין בית קודש עם שני צימרים משפחתיים למשפחה ואורחים. זו הפעם הראשונה שאני עושה פרויקט כזה למישהו אחר", הוא מודה. "תמיד בניתי לעצמי. מבחינתי זה היה פרויקט ניסיוני, אבל הוא יצא מאוד מיוחד".
לאחרונה, כשנסע לבקר את הבן שלומד באילת, עצר אייל במצפה רמון כדי לראות בית שבנייתו הסתיימה לא מזמן, וזכה בתחרות בנייה בעיתון 'הארץ' כאחד הבתים המיוחדים בישראל בזכות הטייחים והגימורים שנעשו בו. אייל גילה כי הבית דומה מאוד בסגנונו לביתם בעזוז. "אחרי שראינו את הבית במצפה, אמרתי לאביגיל שחייבים לפגוש את האדריכל ומי שתכנן את הבית. כתבתי לבעל הבית בהודעה תודה שהוא איפשר לנו להיכנס, וחתמתי 'אייל מעזוז'. חצי דקה אחר כך הטלפון מצלצל: 'אתה אייל מהצימרבוס?' אמרתי כן. 'כשתכננתי את הבית הזה באתי עם האדריכלית אליך הביתה ואמרתי לה ככה תעשי לי. אתה בעצם האדריכל של הבית', הוא אומר לי. זה נתן לי פוש".
מסע בין כוכבים
הלילה יורד על עזוז, והשקט המדברי עוטף אותנו בשלווה נעימה. באופק המערבי זוהר כוכב הלכת נוגה, קצת מעליו הופיע גם מאדים, וסביבם רבבות הכוכבים המאירים את שמי החורף, כל אחד בתורו. מן הבית נשמעים מדי פעם קולות ילדים משחקים, והשיחה שהייתה עד לרגע זה קולחת עצרה לפתע. עיניהם של אייל ויעל נודדות אל אחת הפינות בחצר הבית, שם עומד עץ בעל ענפים רחבים ובתוכם בית עץ קטן כמעט מוסתר. "בכל קיץ משבועות ועד סוכות אנחנו עולים לבית שבנינו פה על העץ וישנים תחת כיפת השמיים. אתה יודע מה זה להירדם כשמעליך כל הכוכבים הללו?", שואל אייל כעבור שניות ארוכות, וקשה שלא לחוש את ההתרגשות בקולו. "זה שם אותך במקום מדהים. כמה שאנחנו ממש קטנים. תמיד הדהים אותי בבוקר כשאני פותח את העיניים, שאין כלום.
"הילדים רצים פה יחפים, שום דבר לא מאיים עליהם. יש פה סוג של חופש שלא קיים בשום מקום. אבל למדתי את תורת הצמצום דווקא במקום הזה".
יש דברים שאתם מתחרטים עליהם בדרך?
"לא. בסופו של דבר זה מה שהביא אותנו למה שאנחנו היום. אני לא מצטער על כלום – כולל על כל הטעויות. החיים שלנו הם בית הספר שלנו".
גם אם הילדים יגידו לכם שהחינוך הביתי לא היה טוב?
"אין דבר כזה שילדים יגידו להורים שלהם שהם מושלמים", הוא עונה מיד. "גם ילד להורים עשירים יגיד שבגלל שהוא עשיר, הוא לא היה בנורמה של כולם. ילד עני יגיד שלא היה לו כסף לכלום. ילד עירוני יתלונן שהיה לו צפוף, וילד שגדל בכפר יסביר שהכול היה מרוחק. אין ילד שלא משלם מחיר על הבחירות של ההורים שלו".
חשבתם אולי לעבור למקום קצת יותר גדול, כמו ירוחם?
"זה כבר מדי קיצוני בשבילנו". הם צוחקים יחד. "ירוחם זו כבר עיר גדולה. אנחנו עדיין רוצים מקום שהילדים יכולים להסתובב בחוץ בלי נעליים. אולי בשלב הבא".