הניסיון להציג מראה כואב של האופי האנושי מורגש בהחלט בצפייה ב'המקום', אבל הדיאלוגים הבלתי נגמרים לא מצליחים לכפר על הניסיון היומרני לצלם סרט שלם במקום אחד
היום כבר לא נוהגים לצלם סרט שלם שכולו מתרחש במקום אחד. סרטים בסגנון הזה קלעו אולי לטעמם של הצופים במאה הקודמת, אבל התזזיתיות המודרנית מתקשה להתמודד עם אתגר כזה. לצפות בסצנה ועוד סצנה כשתמונת הרקע לא משתנה, זה לא בדיוק הסטנדרט שאנחנו רגילים אליו. זה מצריך תוכן סופר-מעניין ודיאלוגים מסעירים שיחפו על השיממון. 'המקום', סרטו החדש של פאולו ג'נובזה האיטלקי, מנסה להתמודד עם האתגר הזה במקוריות שמשחקת תפקיד חשוב, אבל קשה להגיד שהדיאלוגים הבלתי נגמרים מעבירים שעה וחצי של ריתוק ממשי.
אדם עם חזות של ספק פסיכולוג ספק אומן יושב בבית קפה, זו הסצנה החוזרת של 'המקום'. עד סוף הסרט לאיש אין שם, וחושדים בו שהוא איזה מפיסטו מודרני. למה? בגלל שיש לו שיטה מוזרה להוביל שינוי בעולם: הוא שומע מה החלום של מאן דהוא ואז אומר לו מה עליו לעשות כדי שחלומו יתגשם. בדרך כלל המעשים הנדרשים רחוקים מאוד מהחלום, ומצריכים גם רמה מסוימת של סאדיזם: אישה זקנה צריכה להפעיל מטען חבלה בתמורה לכך שבעלה יירפא מאלצהיימר, או בחורה שכדי להיות יפה יותר צריכה לחבוש כובע גרב ולבצע שוד בסכומי עתק.
אי אפשר להתעלם מהתחושה שהקיצוניות ב'המקום' מכוונת ומגמתית, זה לא היה מעניין אם הקורבן היה טריוויאלי, אבל התמה שחוזרת על עצמה פושטת רגל באיזשהו שלב: ברור לצופים שהזקנה הנחמדה לא תלך להטמין את הפצצה, ולא משנה אם בעלה יירפא מאלצהיימר או לא. ברור גם שלאור הנסיבות הזקנה תראה את גורלה בעין טובה יותר, ולא תחפש לשנות את מצבה. כנ"ל לגבי הבחורה עם הדימוי העצמי הבעייתי (שאגב, בהחלט נראית טוב), שמעשי שוד הם לא בדיוק הדרך האולטימטיבית בשבילה לסיים את הערב.
הסרט מבקש להוכיח לצופים את הצד האפל של "הכול לטובה" – אתה לא יודע כמה יכול להיות גרוע, ולכן עליך להעריך את מה שיש. הוא לא מתמודד באמת עם המצוקות של אלו שפונים אל הזר המסתורי. הכול יכול להשתנות בהינף משימה הזויה למדי, אז למה לתת אמפתיה לכאב האנושי שרק מקבל צורות שונות?
יש שיאמרו שזה סרט מעורר מחשבה ועמוק. עצם העובדה שאנשים שוקלים להכאיב לזולת כדי להינצל מהכאב האישי שלהם, מציגה מראה כואבת על האופי האנושי המורכב מאור וצל. ניחא, אפשר לקבל טענה כזאת. אבל למה להקשות על הצופים שכל מה שהם רואים זה אדם אחד שיושב ושותה אינסוף כוסות קפה ואנשים שבאים לדבר איתו? גם מי שבית קפה זה כוס התה שלו, נלאה באיזשהו שלב.
על דבר אחד צריך להודות: ולריו מסטאנדריאה – הוא הזר המסתורי – עושה עבודה מהפנטת ומוצלחת בתפקיד מגשים משאלות ספק מושחת אשר מתעלל בחסרי ישע. את העובדה שהסרט זכה ללא מעט שבחים אפשר לזקוף קודם כול לזכותו. הסרט נשען עליו ברובו, והוא מצליח לעמוד במשימה, רק חבל שהכישרון לא תואם את הבימוי היומרני. לא תמיד חשוב להציג קולנוע אחר. לפעמים כדאי לעמוד בסטנדרט המקובל ובלבד שהצופה לא יירדם בשמירה.