יש אנשים שזוכים לראות בימי חלדם תהליכים היסטוריים מהפכניים, ולהתנסות בעצמם בצורת חיים שונה מזו שנולדו אליה. ממש כמוהם גם אני זכיתי, ובימי רווקותי האומללים התנסיתי בדייטים שלפני פרוץ הפייסבוק ובדייטים שאחריו.
"מאי שנא דייטים עם פייסבוק או בלי פייסבוק?", בטח תשאלו בארמית כי הרגע סיימתם ישיבת הסדר או מדרשה. ובכן ילדים יקרים, שבו לכם סביב סבא יעקביני ואספר לכם על עולם הדייטים של פעם.
פעם ילדים, לא יכולת לחפש תמונה של המיועד/ת בפייסבוק. כן כן, מה ששמעתם. פעם כדי לראות תמונה היית צריך לבקש תמונה. ומי שלא ראה את המבט של דודה ברכה אחרי בקשה כזו לא ראה מבט סולד מימיו. "מה זאת אומרת לראות תמונה?", היא הייתה שואלת, כאילו היא עצמה לא הייתה יוצאת נשכרת לו הייתה רואה תמונה של דוד עמרם לפני שכרכה את גורלה בגורלו. ולך הרווק האומלל לא נותר אלא להשפיל מבט כמי שנתפס בקלקלתו ונחשף לכל העולם כאדם שחיצוניות, לא עלינו, חשובה לו.
אז פעם ילדים רכים, היינו יוצאים למשהו שנקרא בליינד דייט – פגישה עיוורת. עיוורת על שום מה? על שום שלא חזית בפני המיועד/ת טרם הפגישה. ושבמהלכה לפעמים התפללת להתעוור מרוב ש"היית משוגע ממראה עיניך".
זכורני היטב נסיעה ארוכה באוטובוס מישיבתי בקריית שמונה לנתניה, לפגישה עיוורת שכזו. מה אגיד לכם ילדים, איך שעיניה של הבחורה הנתנייתית נחו על פרצופי הסביר, ראיתי בבהירות את האור בעיניה כבה, את ראשה נפול ואת שפתיה דובבות "לא אל הנער הזה התפללתי".
העלמה כמובן התעשתה מיד ועטתה על פרצופה ארשת עניינית, אבל אני כבר ידעתי שהדייט הזה גמור. איך ידעתי אתם שואלים? ובכן, לפי המקומות שהיא לקחת אותי אליהם. אם נתנייתית לוקחת אותך לסיבוב רומנטי בטיילת על יד הים זה דבר אחד, אבל אם היא לוקחת אותך לסיבוב באזורים הקשוחים של נתניה, אז אתה מבין די מהר ש"החצי ממך והלאה".
אבל תוך שנתיים ימים, בשלהי רווקותי ממש, נכנס לתמונה הפייסבוק, ואיתו נעלם המסתורין שבדייט העיוור. "לכל איש יש שם משתמש" שרנו לעצמנו בעודנו בוחנים פנים בספר הפנים, ונדמה היה שמר צוקרברג היקר אמר לצרותינו די. אבל הכול יודעים מדוע נכנסים רווקים לפייסבוק, ומהר מאוד השתכללו המשתמשים ונחלקו לכתות שונות שכל אחת השתמשה בתמונת הפרופיל בצורה אחרת.
כת ראשונה: "תן עיניך בנוי". על כת זו מנויים היפים שבחבורה. הם הצטלמו בגפם, פניהם כלפי העם.
כת שנייה: "כי לא יראני האדם וחי". כת זו כוללת רווקים ורווקות שנוהגים להצטלם עם גבם אל המצלמה, בחינת "וראית את אחוריי ופניי לא ייראו". בדרך כלל התמונה תצולם ביער או בראש הפסגה. "אפס קצהו תראה ואותו לא תראה" אומרים המצולמים וגבם נוקשה.
כת שלישית: "אנו מתירים להצטלם עם העבריינים". המנויים על כת זו נוהגים להצטלם בחבורה כך שהרווק/ה הגולש/ת נאלץ לנחש מי מהמשתתפים הוא המיועד/ת. איך תדעו מי? נקטו כלל זה בידכם: הביטו במי שמוצא/ת חן בעיניכם ודלגו שניים ימינה.
כת רביעית: "לך לאומן שעשאני". כת זו היא המוערכת מכולם. חברי כת זו לא רואים בעיניים ולא אכפת להם אם "נאים הפנים בעיניך". הם מצטלמים בחיוך רחב ובביטחון שעושה אותם יפים איך שלא יהיה.
קיצורו של עניין, רווק בעידן המודרני נאלץ לבחור בין מסתורין מוחלט לעודף אינפורמציה ותחבולות ויזואליות. ואולי בכלל צודקת דודה ברכה וחיצוניות זה לא רלוונטי.
ובכן, רווקים ורווקות יקרים, לעניות דעתו של מי שחי בשתי התקופות ושרד כדי לספר על זה, אם יש לכם סיבולת לב-ריאה שתאפשר לכם לספוג אכזבה בשישים שניות, שווה לנסות את הדייט העיוור פעם או פעמיים. זה טוב לפרופורציות ומרוויחים מזה אחלה סיפורים. אבל אם ירך לבבכם ואתם לא יודעים לזייף עניין (כמו הנתנייתית היקרה, שאגב, סיימה את הדייט ההוא אחרי שעה ועשרים בלבד, בניגוד לתקנות דאז) שווה להעיף מבט בתמונה. אבל תשאירו מקום להפתעות, כי בניגוד למה שמספרים בדרך כלל, לפעמים אלף מילים בבית קפה קטן שוות יותר מתמונה אחת.