אהוד אמיתון
30. תושב נוה צוף. רכז דסק ישראל בסוכנות TPS (תצפית)
התחלה: יום כיפור תשמ"ז, אלוני הבשן, רמת הגולן. ההורים מהגרעין המייסד של היישוב. זיכרונות הילדות כוללים טיול בשדה מוקשים בגיל ארבע וחצי, "הלכנו, כמה ילדים, לטורבינה שמעל אלוני הבשן". המוקשים, תודה לא‑ל, לא פעלו. בעקבות הטיול ההוא חידש צה"ל את המוקשים בשדה. אח לשלוש בנות.
נוה צוף: העלייה לכיתה א' כבר הייתה בנופי בנימין, לשם עברה המשפחה.
לימודים: בית הספר היסודי ביישוב, "בעיקר בחצר, ביער ואצל המנהל או המנהלת, תלוי בשנה". חטיבת הביניים בנחלים "כי כולם הלכו לשם". ההמשך כבר היה אחר.
תיכון: ישיבת 'בית שמואל' בחדרה. "מקום קטן שהתאים ליכולת הריכוז שלי". מי שעמד בראשות הישיבה היה הרב אלישיב הכהן, "אחד האנשים הנפלאים שאני מכיר. יש לו זכויות רבות בחינוך ילדי ישראל". הישיבה הייתה שילוב של ביקורים בים, חירות המחשבה והתנדבות במד"א בשנות האינתיפאדה השנייה ובסביבה רוויית פיגועים.
פיגועים: "אתה עובד על אוטומט. חושב מה הצרכים ולא מה אתה רואה". ההמלצה היא להתנדב, "מי שמתאים לו יפרח. מי שלא, יעבור הלאה".
מכינה: פדואל. התחושה היא שאף בוגר תיכון לא יכול להתגייס מיד אחרי כיתה י"ב בלי לעבור במסגרת אחרת. "לפני גיוס אתה צריך להכיר את עצמך טוב יותר. האם אתה פותח ספר ולומד גם כשאתה לא חייב, או מושיט עזרה לחבר גם כשלא בודקים מה אתה עושה".
צה"ל: אגד 900, דווקא לא קו אוטובוס. "איגדו יחד כמה גדודים. חצי שנה אחרי שהתגייסתי ערכו טקס והפכנו לחטיבת כפיר". חודשיים אחר כך הוא נפצע וקיבל את התואר המפוקפק הפצוע הראשון של החטיבה.
הפציעה: לפני 10 שנים. מגוון נסיבות הובילו להפרות סדר בהיקף גדול: "הותקפנו בבקבוקי תבערה, אבנים וסלעים, כל מה שלא מחובר לקרקע". אחד הסלעים פגע בברך ימין שלו, "פוניתי לסורוקה ומשם לחר"פ בצריפין". האשפוז ארך שלושה וחצי חודשים, ועוד ארבעה וחצי חודשים נמשך השיקום.
מסיים שירות: "סירבתי להשתחרר מהצבא, וחזרתי כסמל מודיעין מחלקתי". הדבקות בצבא נבעה מרצון "להמשיך לתרום ולסיים שירות מלא", וגם "להיות במסגרת ולא להיות שקוע בפציעה".
פוסט טראומה: "הגילוי היה יחסית מהיר" – בבדיקה אצל נוירולוג שהייתה סביב הפציעה ברגל, הרופא זיהה שחלק מהכאבים אינם קשורים לפציעה הפיזית, ושלח לבדיקה פסיכיאטרית.
פסיכיאטר: "הייתי ילד בן 21 שראה הרבה דברים ומעולם לא הייתה לו בעיה לאכול ארוחת ערב ולישון, גם אחרי פיגוע קשה. היה מדהים לגלות שהקושי החדש בשינה הוא לא בגלל כאבים ברגל, אלא בגלל משהו אחר".
משהו אחר: "זו מחלה שאין לה באמת תרופה, אין פרותזה לנפש פצועה".
תערוכה: הפוסט-טראומה הביאה גם לגילויים חדשים, לכוחות נפש "שלא ידעת שיש לך". וגם לכישרונות. הוא חבר בעמותת 'אחים לחיים', שמחברת לוחמים שנפצעו בפעילות מבצעית. דרך העמותה למד צילום מקצועי וכבר הציג בשתי תערוכות. "מקווה שאוכל להמשיך. זה תמיד מרגש".
יום ההוקרה לפצועי צה"ל: "אני גאה להשתתף זו השנה השלישית במפעל ההוקרה הנהדר הזה שאין לתאר אותו, להיות שותף לו ולהעביר את הסיפור שלי".
לא להסתיר: תמונת הפרופיל הפייסבוקית כוללת את ראשי התיבות של Post-Traumatic Stress Disorder, או במילים אחרות: פוסט טראומה. "יש מטרה בזה, כי ההתמודדות עם המחלה השקופה הזאת שלא רואים שאתה פצוע, היא קשה מאוד. לי יש גם פגיעה ברגל אז רואים שאני פצוע, אבל לעשרות מחבריי רק הנפש נפגעה. קשה לשמוע שאדם אומר לך שאתה בריא, כשהוא לא יודע כמה נאבקת לצאת מהבית".
מודעות: "מי שיוצא להילחם – חוזר אחרת. חייל שחזר בשלום זו פריבילגיה". אבל במציאות של מדינת ישראל אין ברירה, "אנשים צריכים לדעת שהם יכולים להמשיך בחיי השגרה שלהם בגלל אנשים שמסרו את נפשם" מילולית.
אקדמיה: למד לתואר בלימודי המזרח התיכון ומזרחנות בבר-אילן, "מתוך שאיפה להכיר את העולם הערבי שאנחנו מזהים כאויב. אתה לא יכול להילחם במי שאתה לא מכיר".
המודעה: בעודו סטודנט קרא בעיתון היישובי כי מוקמת 'יחידת תצפית'. "הקריאה הייתה: יש אירוע? יש בלגן? לכו לצלם". והוא הלך כמתנדב ותוך שבועיים הביא תיעוד ראשון.
התיעוד: זיוף של אירוע 'תג מחיר'. "צילמתי פלשתינים ופעילי שמאל מנסרים עצי זית ופוגעים בהם בצורה קשה סמוך לביר זית".
התוצאה: התמונות הועברו לאמוץ אייל מקים הסוכנות, והוא העביר אותן ל‑ynet. כעבור שעה וחצי עלתה בדף הפייסבוק של ארגון שמאל קיצוני ידיעה ש"מתנחלים פגעו בעצי זית". אז עלו ב‑ynet עם החשיפה שמדובר בחבלה עצמית. "הידיעה ירדה מדף הפייסבוק של הארגון".
המסקנה: "לצילום יש כוח", ויש אפשרות לשנות את דרך הסיפור של יו"ש ולהביא לקדמת התקשורת תמונות אחרות. בהמשך ריכז מתנדבים ואחרי תקופה התקדם לתפקיד של מנהל דסק ישראל.
סוכנות ידיעות: עיקר העבודה של Tazpit Press Service) TPS) היא מול מערכות תקשורת בחו"ל. הסוכנות מצלמת חומרים ומכינה כתבות חיוביות על מה קורה בישראל ומייצאת אותם לגופי תקשורת עולמיים, "שאולי עד היום הייתה להם אג'נדה פחות ציונית".
דסק ישראל: עובד מול מערכות תקשורת בישראל ומספק חומרים ל"רוב מוחלט של כלי התקשורת הישראליים הגדולים".
השפעה: "מרגישים אותה כל יום", לא רק בעובדה שהסוכנות מתרחבת וגדלה, אלא ביכולת להביא אל התקשורת גם דברים חיוביים. "לא רק את הרע, אלא גם טכנולוגיה ומדע ואת ארץ ישראל היפה". אבל יש גם השפעה במקרים הפחות נעימים.
אש קודש: "היו התקפות רציניות על היישוב כמעט בכל שבת. קיבלנו היתרים מרבנים והגענו לתעד את ההפגנות". כשהמתפרעים הבינו שאין להם שליטה בלעדית על התקשורת בשבת והמעשים שלהם נחשפים, "הם כמעט הפסיקו לבוא".
ההיתר: "המלחמה העיקרית היום היא במצלמות ובהסברה. בשבת של השריפה בנוה צוף נאלצתי לעבוד. השריפה עברה את גבולות הסביר".
השריפה ביישוב: בליל שבת נשמעו צעקות מחוץ לבית המשפחה, "פתחתי את הדלת לתוך גל מטורף של חום. כל הרחוב בער מגיצים, השמיים היו אדומים ועשן כבד מילא את הכול". המעשה האינסטינקטיבי היה "ירדתי למטה תפסתי ברז כיבוי, ניסיתי לכבות את האש. אבל ראיתי עוד בית נשרף ועוד אחד. קלטתי שארבעה בתים נדלקו לי מול העיניים".
תיעוד והצלה: המשפחה התפנתה, "זה דבר ראשון". אחר כך הייתה חזרה למוקדי האש, תיעוד של השריפה ו"העברה למנויים שלנו, שינסו להבין את עוצמת האש". לצד זה היה ניסיון לכבות עם מה שאפשר וגם להדריך את צוותי הכיבוי בתוך היישוב.
אירוע חריג: ב-15 השנים שהוא במד"א, ובשש שנות הוותק ב‑TPS "ראיתי מאות ואלפי אירועים קשים, אבל לא כאלה. פה, על ההתחלה הבנתי שזה אירוע קשה, שהסתיים בלי נפגעים בנפש".
בלי נפגעים בנפש: "בזכות ההתארגנות המוקדמת של היישוב", שתרגל פינוי כבר ביום חמישי, כתוצאה מהערכת מצב של צוות החירום היישובי. "אנחנו אחד היישובים היפים ביו"ש ובישראל, נמצאים בלב חורש טבעי ומשולבים יפה עם הטבע". צוות החירום ידע שיישובים אחרים כבר הובערו וניחש שהם הבאים בתור.
היישוב: "אנחנו קהילה מאוד חזקה. עברנו אינתיפאדה ובשנים האחרונות אירועים פרטיים וכלליים שהשפיעו בצורה קשה על הקהילה. תמיד ידענו לחזק את המשפחה שנפגעה והקהילה התחזקה והתגבשה".
כן ירבו: יש אמונה בהכרזה "על כל בית יקומו עשרה". "זה יקרה. אנחנו נקים את הבתים ונתרחב, כבר עובדים על ההריסות כדי להכשיר את המגרשים. תבואו בעוד שנתיים ותראו את היישוב. זו הבטחה".
אם זה לא היה המסלול: "אין ספק שהפציעה הובילה אותי לדרך שבה בחרתי, לסייע כמה שאני יכול לארץ ישראל ולעם ישראל".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: הבוקר מתחיל בין שש לשבע, "קפה ופותח את היום". הולך לישון מאוחר מאוד והשינה לא סדירה, גם בגלל הפוסט-טראומה וגם בגלל אירועים שמתרחשים לפעמים בשעות לא שגרתיות.
מוזיקה: יש אהבה למוזיקה, אבל הקשב הוא לתוכניות אקטואליה ברדיו. "גם בגלל עניין וגם כי לפעמים הן נותנות כיוון לאייטם לדסק הבינלאומי".
שבת: "הפוגה מהשבוע הסוער". נמצא עם המשפחה, שמח בשקט ומקווה שלא יהיו אירועים שיגרמו לו לעבוד בשבת. "אני קורא את כל עלוני השבת בסדר מסוים וקבוע". לא נחשוף אותו, כדי לא לגרום לסכסוכים.
אוכל: בשר מכל הסוגים ובכל אופני הבישול.
עתים לתורה: מתחבר ל'נתיבות שלום', לספרי פילוסופיה יהודית ולתנ"ך. "הספר האהוב עליי הוא יהושע".
פנאי: אין הרבה. כשיש – מתנדב, מצלם ומטייל, גם בעולם. "התחלתי לטוס ב‑2010 והדרכון שלי חצי מלא". הרפרטואר כולל את רומניה, קנדה, פולין, קפריסין, רודוס, ירדן ושלוש פעמים ארצות הברית. בינתיים.
אחזקת הבית: גר עם ההורים, "מעדיף לגור איתם ולהחזיק רכב, ולא לגור בעיר הצפופה והרועשת".
מפחיד: בורות. "אם אנשים נעולים על משהו אבל לא באמת מכירים, הם עלולים להביא אסון. אי אפשר לתמוך במשהו אם אתה לא מכיר אותו ואת הצד השני לעומק. ולכן אני תמיד מנסה ללמוד ולדעת יותר".
דמות מופת: אחרי מחשבה הבחירה נופלת על אברהם יאיר שטרן. כנכד ללוחם לח"י אמיתון התחנך "על ברכי המשפחה הלוחמת". התחושה היא שכמו שטרן בזמנו, "גם אני לוחם ומשורר. היום המלחמה היא מלחמת הסברה ותקשורת".
משאלה: "ונתת שלום בארץ. אבל שלום אמיתי, לא כזה שבא על חשבון ביטחון".
כשתהיה גדול: "אני מציב יעדים לתקופה הקרובה", והם "לחזק את התקשורת הישראלית בחומרים חיוביים על ישראל. שהיא תראה גם את הדברים הטובים ולא רק את הרעים".
ofralax@gmail.com