הוא קוצץ דק את רשויות המדינה, אוכל בלי מלח מושגים כמו הדתה וזורה פלפל על גלי צה"ל והקיבוצים, בהם גדל | אורי מלמד – רב, מבקר מסעדות, קומיקאי והאיש מאחורי ההמבורגרייה הכשרה ולמרות זאת מצליחה בלב תל אביב, ישאיר לכם מכל זה טעם של עוד
הערך הוויקיפדי על אורי מלמד מגלה שהוא מבקר מסעדות, סטנדאפיסט, רב ומוזיקאי ישראלי. כשהראיתי את זה לבן שלי והסברתי שזה האיש שאני מתכוונת לראיין, הוא התגלגל מצחוק. מעניין איך היה מגיב לו ידע שחוץ מכל אלה מלמד עשה גם דרך של חוזר בתשובה ושלפני שמונה חודשים פתח המבורגרייה. "אני פחדן נוראי בתחום הפיזי, אני נוראי. עשיתי רישיון בגיל 30. לעומת זאת בתחום הרוחני-נפשי אני נטול פחד. אני לא חושב עד הסוף מה זה אומר. נגיד, אם אחזור בתשובה, עכשיו לאן זה יגיע ואיך אנשים יגיבו. אם נראה לי הגיוני – אני אעשה את זה. העובדה שאין לי מקצוע היא חיסרון נוראי. כאב לשבעה, זה חוסר אחריות כלכלית משווע. אבל אם אין לך מקצוע, אז אין לך מה לפחד מלהחליף מקצוע. במובן הזה זה כיף".
כשר בעשירייה הפותחת
אנחנו יושבים בשולחנות מחוץ ל'ממפיס', ההמבורגרייה הקטנה וההומה שפתח מלמד. "ההמבורגר הכי טעים שאכלתי מעודי", אומרת לו אחת הסועדות, שאני מזהה כחברה מהאולפנה. במקום להגיד לה תודה, הוא אומר שהיא צודקת ושתגיע שוב. אני מסכימה עם הגברת בכל לב וטעם. לפני כמה חודשים היינו כאן, האיש שלי ואני, בלי נוכחותו של מלמד ולא על חשבון הבית. אני לא מבקרת מסעדות ולא קרובה לזה, אבל מאז נוצק אצלנו תוכן חדש למושג המבורגר משובח.
מלמד עצמו בטוח במוצר שלו, ובכל זאת כשהוא מסתכל על הלקוחות הרבים הוא אומר: "זה נס. כשהקב"ה נותן לך שפע כזה, אז קטונתי מכל החסדים, זה מלחיץ. זה לא שזה קרה בלעדיי ולא עשיתי כלום. אני יודע שזה לא היה קורה בלי חוש הטעם המטורף שלי ועבודה ללא הפסקה. חודש וחצי מהפתיחה הגוף שלי התפרק ואושפזתי". ובכל זאת, מבחינתו זה נס, "כל יום כשאני בא ורואה אנשים אני אומר: וואו, הם שוב הגיעו".
אוכל כשר בלב תל אביב הוא כבר לא מחזה נדיר כל כך, אבל גם עדיין לא מצוי. בין הלקוחות של מלמד יש חובשי כיפת בד וחובשי כיפת שמיים, והוא קיבל מחמאות לא מעטות מעיתונים חילוניים על ההמבורגר שלו. מבחינתו, הוא שבר תקרת זכוכית. "נכנסנו לעשרת ההמבורגרים הטובים בתל אביב, וזה לא מקובל שהמבורגר כשר נכנס לרשימה. האמת שאין סיבה שזה לא יהיה כך ואני מאשים את המסעדות הכשרות. אנחנו שותפים גרועים לקב"ה. היום הזה הסרתי את חרפת מצרים", הוא מסכם בטוויסט שמזכיר גם את עובדת היותו רב וסטנדאפיסט.
אורי מלמד (46) הוא תל אביבי שורשי, לכן הוא לא מבין את השאלה שלי למה לפתוח את העסק דווקא כאן. סבתא של סבתא שלו הגיעה לעיר הלבנה עוד לפני ההגרלה המפורסמת של המייסדים. את השירות הצבאי שלו עשה בגל"צ, שם היה עורך תוכנית הבוקר 'שבע אפס שבע' של אלכס אנסקי. בין השאר הלחין לו את אות הפתיחה. "אלכס אמר לי: אני רוצה להחליף את האות, אז תלחין לי משהו חדש. אמרתי לו: אני גיטריסט, לא מלחין. אז הוא אמר לי: יש לך שבוע. אמרתי: אוקיי, כשאתה מנסח את זה ככה יש לי יותר מוטיבציה. תוך שבוע היה לו אות מולחן, מופק ומוקלט".
אחרי גלי צה"ל הוא השתתף בקמפיין הבחירות של יצחק רבין ב‑92' כקריין תשדירים, ואחר כך טס לפריז. "אני לא יכול לנסוע להודו וכאלה, זה מפחיד ומלוכלך. בגדול אני לא נוסע למקומות שאין בהם דמוקרטיה ונייר טואלט. יש לי דרישות מאוד מינימליות. מי שלא יכול לספק את זה, שלא יצפה שאגיע". וחוץ מזה, "בעיני מי שגדל בגל"צ ובבית כמו שלי, אירופה היא משאת נפש, היא ערש התרבות. לזה תוסיפי את הנטייה שלי לאהוב אוכל, שהתחילה בגיל מאוד צעיר".
אתה לא במימדים של אחד שאוהב אוכל.
"אנשים מתבלבלים. זה הפוך. אני לא אוהב לאכול הרבה, אני אוהב לאכול. גם כשהייתי מבקר מסעדות הייתי אוכל טיפה ואז הולך. לא באתי לשבוע, או לחסל את המלאי של המסעדה". כשהגיע לצרפת הוא למד צרפתית ותרבות צרפת באוניברסיטה הקתולית של פריז וחי מעבודות מזדמנות. אחת מהן הייתה ביקורת מסעדות. "החוצפה של הבנאדם", הוא צוחק, "בגיל 22, בלי רקע מקצועי בכלל, אני כותב לעיתון 'גורמה' של 'את' ו'מעריב'".
נשמע סטנדרט ישראלי. אתה בצרפת, אז לך לאכול ותכתוב לנו.
"נכון. ויכול להיות שהעובדה שעורכת העיתון, יעל פז-מלמד, הייתה אשתו של אבא שלי השפיעה במידה מסוימת, אבל רק על הכניסה לתפקיד". מלמד מצטדק שבגילו הצעיר אז הוא אולי היה טירון במסעדות, אבל בוגר כמה שנות עיתונות מקצועית. "אם זה לא היה זה, היו רואים את זה אחרי כתבה או שתיים. פרוטקציה לא עוזרת עד כדי כך".
במסגרת העבודה הוא אכל והכיר שפים מהמסעדות הטובות בעולם. "אכלתי במקומות שאין לתאר. זה מין פרק בחיים שלך שאתה יודע שלא יחזור". בין השאר, כמובן, בגלל שאז אכל כל מיני סוגי חיות והרכבי מנות שהיום לא ייכנסו לפיו.
כאחד שמכיר היטב גם את האוכל הכשר וגם את זה שלא: האם האוכל הכשר יכול להגיע לרמתו של האוכל הלא כשר?
מלמד מרצין, תופעה נדירה במהלך הערב הזה. "את השאלה הזאת שאלתי בניסוח קצת אחר את שאול אברון, שהיה האורים והתומים של הקולינריה בישראל. אני שאלתי האם לדעתו הפריחה של האוכל בארץ זה משהו שיגיע גם לכשר. אז הוא שאל איזו פריחה. עד שאת שואלת על האוכל הכשר, בואי נדבר על האוכל בישראל בכלל". ויש לו ביקורת: "ישראלים אוהבים לקצר דרך. הם אלופים בפל-קל. יש כאן אנשים מאוד מוכשרים ויש חומרי גלם מצוינים. מצד שני אין פה סבלנות, אין כאן מסורת, ואין כאן רצינות ברמה הנדרשת כדי להוציא תוצאות ברמה של הטופ. וכמו שבתורה צריך כמה וכמה ישיבות רציניות שיעבדו כדי להוציא גדול דור אחד, כך גם באוכל. כרגע אין אפילו התחלה של זה". אבל יש לו גם מילים מרגיעות: "זה לא ייקח לנו 600 שנה כמו שלהם, אולי 100 שנה ואנחנו שם. אבל העשור וחצי האחרונים שנחשבים לבום של הקולינריה הישראלית, לא מספיקים".
אז לפחות תגיד אם לדעתך הכשרות היא מכשול בדרך להגיע לתוצאות מעולות?
"לא וכן. אין בעיה לעשות בסופו של דבר מטבח שלושה כוכבי מישלן כשר. אבל חייב להיות קהל לזה. קהל שיידע להבדיל וישלם הרבה הרבה יותר, ואין. צריך גם שיהיו מספיק שפים שמכירים את הצד השני. שפים שהיו כל ימיהם בצד הכשר זו בעיה, כי צריך להביא לשם הרבה ידע. זה בעצם מה שקורה במוזיקה ובקולנוע ובתחומים אחרים".
אנחנו יוצאים להפסקה לא מתודית בריאיון. יש לחץ במטבח. מלמד לובש מחדש את הסינר וחוזר פנימה. כשהוא מצליח להיחלץ משם, הוא מתיישב ומספר איך נולדה 'ממפיס'.
"יום אחד אני אומר לעצמי: בסדר, חזרת בתשובה, ויתרת על אוכל, שמת אותו ב'זה לא יקרה'. אבל אין סיבה בעולם שהמבורגר כשר לא יהיה הכי טעים שיש. הוא עשוי מבקר טחון". מלמד התייעץ עם אחד השפים היותר טובים שהוא מכיר, "לא כוכב תקשורת, שף אמיתי", והבין ממנו שהדבר אפשרי. שלוש שנים אחר כך נפלה ההחלטה לפתוח "המבורגר כשר טעים רצח". הוא, השף וקצב שגייסו התחילו לעבוד. הם לקחו שמונה סוגי בשר והתחילו לשחק עם מיקסים שונים ולשנות את האחוזים ביניהם. המבורגר הוא 100 אחוז בשר, מבהיר מלמד, בלי ביצה, בלי פירורי לחם, אפילו בלי תבלינים. "שבוע לפני הפתיחה היו לנו שישה סוגי המבורגר בתפריט. דברים טעימים מאוד. ואז טעמתי את ההמבורגר הבסיסי שלנו ואמרתי עזוב, תמחק את כל הדברים האחרים. זה זה". אגב, כל העובדים שלו חתומים על סודיות, אז אל תבנו על לצאת הביתה עם מתכון.
תנו לי עוד הדתה
שנים אחדות בבירת צרפת גרמו למלמד לעשות את הדרך מהיותו אוכל-כול לאוכל כלום. לא היו שם ברקים, רעמים או חב"דניק שהניח לו תפילין. רק תהליך פנימי. "האישיות שלי זזה מישראלי ליהודי. כנראה חוץ לארץ עושה הרבה. אתה מסתכל אחרת על הדברים". הוא החליט לחזור לארץ.
נשמע מפחיד. זה ללכת למקום לא ידוע.
"זה מסוכן מאוד, לא מומלץ. נכון שמי ייתן כל עם ה' נביאים וחוזרים בתשובה, אבל זה ניתוח לב פתוח, זו תלישה. אתה גר גמור. מאבד את כל היתרונות שלך, כל השפה, כל הניואנסים, כל הטבעיות. זה גבורת הגבורות הדבר הזה. לשמחתי יש לי משפחה מאוד חיובית, הם הגיבו יפה". הצעד הראשון היה ללכת ולהתפלל בבית הכנסת ליד הבית. "אני לא מבין איך הייתי בלי תפילה. זה ממש נס גלוי להצליח לחיות בלעדיה. יש חלקים בתורה שכל כך התיישבו לי על הלב, שאני איתם לגמרי. ברכות למשל, זה ברמה שאני רואה היום סרט אמריקאי, נניח, וכשמישהו שם אוכל בלי לברך זה מציק לי. כי מה נראה לך? זה שלך? הופנם כבד הקטע הזה".
מלמד התחיל בכיוון חרדי כי זה מה שהכיר, ולמד ב'נתיבות שלום', "מין מכינה לפוניבז'". הוא שולף תמונה שלו כחרדי בזקן ולבוש שחור, כמעט בלתי ניתן לזיהוי עם אורי מלמד של היום. "אחרי שנה וחצי שם הבנתי שזה לא בשבילי, שזה בקושי בשבילם. החרדיות היא פרויקט כושל".
כושל כושל, אבל הכי מצליח.
"יש לו בעיות מבניות חמורות מדי. יש שם פער גדול מדי בין הדיבור למציאות. כמו בקיבוצים".
ובציונות הדתית לא?
"פחות. יש לה יותר מנגנונים בריאים שמאזנים אותה". אחרי תקופה ארוכה בתשובה הוא הלך למכון מאיר, "היה קליק. מאוד אהבתי". במיוחד את הרב שרקי, שהפך מאז לרבו המובהק. "עיקר התורה שלי היא ממנו. הוא גם היה זה שהרשה לי ללמד". הייתה תחנה בהר המור, ואחר כך אור עציון ומכון עמיאל. במשך השנים האלה עשה סמיכה לרבנות ואחר כך יצא להרביץ תורה בסטודנטים בחו"ל.
מדהים לחשוב על הדרך הארוכה שצריך לעשות אדם שהוריו לא לימדו אותו לומר קריאת שמע, עד שהוא עובר את מבחני הרבנות.
"זה מרתק מאוד וקשה מאוד. אין תחרות לגרסא דינקותא, אבל זו הייתה התוכנית של ריבונו של עולם. אני מניח שאם היה לו חשוב שתהיה לי גרסא דינקותא, הוא היה שם אותי במקום אחר". מה שעזר לו מאוד בדרך הוא האהבה העמוקה לשפה. "אם אתה אוהב עברית, המסע הזה הוא הרבה יותר משמח". ואחרי הלימוד הארוך הזה, משהו בו השתנה. "אתה הופך להיות בן בית ברמה אחרת לגמרי בעברית. זה מקשה עליך לקרוא אחר כך ספרות ישראלית. הדלות, הארעיות, הקצף על פני המים".
בתור חילוני לשעבר, מה יש לך לומר על הדתה?
"איפה בדיוק זה קורה ולמה אין יותר מזה? המחדל הזה של חוסר ההדתה הוא חמור מאוד, ילדי ישראל נאנקים", הוא אומר בפאתוס מבדר. "אני בוגר מערכת החינוך הישראלית הבלתי מודתת. אבות אכלו בוסר והילדים יוצאים עמארצים. זה כבר דור שלישי".
למה בחרתי "כיפת כותל"
הכיפה על ראשו של מלמד זורחת. לבנה, מבריקה, כזו שגורמת לך לחפש את כיתוב שם המלון שממנו היא נלקחה. "אני האדם היחיד הידוע לי שקונה את הכיפות האלה לעצמו. כל השאר קונים אותן לבר מצוות או לכבוד ביקור בכותל". מלמד קונה סטוקים מהן. כשהלבן הופך לטיפה אפרפר, הוא מחליף.
וכל כך למה?
"כשחזרתי לארץ אחרי התקופה בארצות הברית, נתתי מקום לתחושת חוסר השייכות שלי. הייתי חילוני, הייתי חרדי, הייתי דתי-לאומי, הבנתי שאני לא בן בית במגזר. לא בעלבון חלילה. זה מגזר כל כך חמוד, שאני שולח את ילדיי להתחנך שם. אם הייתי נאלץ לבחור מגזר, הייתי בוחר בו. אבל אדם צריך להיות באיזו מידה הוא עצמו".
לא חסרה לך תחושת שייכות?
"אני מרגיש תחושת שייכות לחילוניות התל אביבית. יש לי חברים מתקופת הנעורים בתל אביב ובקיבוץ. איתם יש לי עומק של שפה ודיבור. כשאני עושה פינה אצל גיא זוהר, אני לא מרגיש שאני אורח שם או מייצג מגזר. אני בן בית".
מלמד ורעייתו לאה, "דתייה מבית", שהיא גם מנהלת חנות 'לחם תושיה' של המשפחה וגם מטפלת משפחתית ויועצת זוגית, הם הורים לשבעה ילדים, שש בנות ובן. מחזה מעט יוצא דופן בתל אביב, ולא רק בגלל ההרכב. הבנות לומדות בממ"ד מוריה ובאולפנת צביה בבני ברק, וקצת מתלוננות על המחסור בחברה במקום מגוריהן. "גזלתי מהן משהו ונתתי להן משהו אחר".
מה למשל?
"קודם כול את הסנוביות של אבא שלהן. כשאתה גדל בתל אביב אתה הופך להיות יצור מתנשא, וזו מתנה אדירה. כי אם יש לך ביטחון עצמי ואז צריך לעבוד על ענווה, זה הרבה יותר קל מאשר לגדול עם חוסר ביטחון עצמי ואז לפתח איזו שהיא אישיות. הן משוכנעות שהן גדלות ברחוב הכי טוב והן העילית של העילית". פרט לכך, קיימת החשיפה התרבותית והאנושית על בסיס קבוע. "זה דבר בריא מאוד לאדם, בטח לאדם מאמין. אתה נעשה מורכב יותר וריאליסטי יותר, וגם זה בונה מימד משמעותי של גאוות יחידה. זה מי שאנחנו, אנחנו יודעים מי אתם".
באמת? אבל אתם מיעוט מבוטל בעיר הזאת.
"כולם פה מיעוט מבוטל. זה מקום מאוד אינדיבידואלי. אנחנו לא בבורו פארק. החילוניות היא לא קולקטיב. הן מרגישות בבית. זו העיר שלהן".
בשבתות מארחת המשפחה על בסיס קבוע אורחים מכל מיני סוגים, ביניהם מתגיירים ותלמידים. פעם בשנה, בפורים, הוא גם מקיים טיש. לאחרונה, מספר מלמד, אחרי הרבה שנים בלי, הם מצאו לעצמם קהילה ומתפללים בשטיבל תל אביבי ישן שכבר נסגר והוקם לתחייה. בסקרנביץ' מתפללים ערן סבג מגל"צ, הסופר והתסריטאי עוזי וייל, הזמר והיוצר יוסי בבליקי ועוד. מלמד מעביר שם בשבת בבוקר שיעור גמרא. "אין שם אף אחד שנולד דתי, גדל דתי והיום דתי. כל אחד או שלא התחיל או שלא המשיך או שלא היום. כל שבת בבוקר יש קידוש יפה ושיחות מאוד רציניות על התורה והחיים. עם רובם אני לא מסכים בכלום. ממש. יש סוציאליסטים ויש טבעונים ורחמנא לצלן".
טבעונים ואתה באותו בית כנסת? זה כבר מפתיע.
"לא, סוציאליסטים זה הרבה יותר גרוע. ממש. עם הסוציאליסטים זה עניין של טיימינג, בזמן המהפכה מי יירה במי ראשון", הוא צוחק.
"להעלות את בניין גל"צ באש"
לפני כמה שבועות הופיע מלמד בתוכניתו של גיא זהר 'היום שהיה' בערוץ 10, ואמר שצריך לסגור את גלי צה"ל. זהר בלע את רוקו והזכיר למלמד שמשם הם בעצם מכירים, שניהם שירתו בתחנה. מלמד, שמופיע אצל זוהר במסגרת 'המועדון', פינה של פובליציסטים מתחלפים, לא מתבייש, לא מתבלבל ולא מעגל פינות. הוא מביע דעות ליברליות, ימניות והכי לא פוליטיקלי קורקט שיש. ועוד לחשוב שבילדותו הוא עשה כמה שנים בשני קיבוצים שונים, ואפילו היה קומונר של השומר הצעיר.
איך אתה, בוגר גלי צה"ל, משמיץ את התחנה?
"חלילה לי, אני לא משמיץ. צריך לסגור אותם מיד ולהעלות את הבניין באש".
גם כששירתָ שם חשבת כך?
"לא, אז הייתי שמאלן וגם בעל אינטרס. הייתי שמאלן במובן שחשבתי שהמדינה צריכה לעשות כל מיני דברים כמו רדיו. גדלתי בבית של מפא"י כזה".
לגל"צניקים יש נטייה לכבד את המקום שבו היו וממנו התחילו.
"זו תחנה נהדרת, אבל היא לא צריכה להתקיים. תיתני לי תקציב כמו שלהם וגם אני אעשה תחנה לא רעה בכלל. אבל למה שמשלם המיסים הישראלי יממן תחנת רדיו? למה עד היום, 70 שנה אחרי קום המדינה, שתי התחנות הארציות שיש זה הרדיו של המדינה והרדיו של הצבא? זה רומניה של צ'אוצ'סקו. מנהל תחנה אחת ממונה על ידי שר הביטחון והשני על ידי שר התקשורת. תספר את זה למישהו ממדינה מערבית, הוא יהיה בהלם. אחר כך יש תחנות רדיו אזוריות קטנות. תודה שהרשיתם לנו לשדר. הסירו את טלפיכם מהמשאב הזה. חלקו תחנות, חלקו תדרים, מי שיש לו זמן, כסף ורצון – ישדר. ואז יהיה ערוץ 7 וערוץ השלום וערוץ טבעוני".
תגיד, יש תקווה לתקשורת קצת יותר מאוזנת?
"אני לא בונה על זה שערוץ 2 יהיה מאוזן יום אחד. לא. צריך להפריט, זה הכול. תפתחו את השוק, ואז יהיה מתאם בין מה שהלקוחות רוצים לבין מה שהם מקבלים. כך נקבל תקשורת יותר ימנית, כי הרוב הוא ימני וציוני".
אתה לא חושש שבכלי תקשורת כאלה לא נראה אתיופים ועולים מחבר העמים, וערבים וחרדים?
"זה עניין אבולוציוני. אם אני רוצה לראות מגישים אסיאתיים, שחורים או יהודים בארצות הברית, שיואילו ויעמדו בסטנדרטים של כל השאר".
יש אנשים שנולדים במקום אחר משלך ולא קיבלו הזדמנות כמוך. הם לא התקבלו לגל"צ.
"אז לרובם בשלב מסוים אין הזדמנות, ולחלקם בשלב מסוים תהיה. יש להם גם ערך מוסף שלמי שנולד פה אין. כשהתקשורת מבוססת על לקוחות, לאדם עם מטען חיים מעניין יכול להיות יתרון הרבה יותר משמעותי ורציני כמראיין וכמרואיין, מאשר אדם שגדל בשטנץ התל-אביבי והוא ממחזר ומשחזר את כל מה שיש".
מלמד הוא סופר ליברל. בילדותו עשה תקופות ארוכות בקיבוץ, אבל אלה רק עוררו אצלו אנטי. "הייתי זר בקיבוץ. אני יותר מדי מעריך את החירות ואת המגוון והייחוד האנושי מאשר להתמכר להוויה הזאת: אם לכולנו לא יהיה כלום, אז כולנו נהיה ממש מאושרים". אני מנסה להגן על האידיאל הקיבוצי, אבל מבינה שאין טעם. מבחינתו, למשל, היה צריך לסגור את משרד החינוך אתמול. ילדיו היו תקופה מסוימת בחינוך ביתי. היום הוא מתפשר ושולח אותם למוסדות של המדינה, אבל בלב לא קל.
אתה לא חושב שצריך שתהיה פה איזו מדורת שבט חינוכית?
"לא זו שהמדינה עושה אותה. לא הממשלה צריכה לייצר מדורות. כמו שלעם ישראל באלפיים שנות גלות היה אתוס, כך ימשיך להיות".
תראה כמה קשה היה לחזור לכאן, עוד לא סיימנו לאחות בין האתוסים השונים.
"זה לא אומר שזו צריכה להיות אחריות של 20 פקידים במשרד החינוך".
פקידים? אנשי חינוך.
"פקידים. אני מעוניין לבחור בשביל הילדים שלי את הדרך החינוכית, והמנהל יוכל לבחור את המורים שהוא רוצה. חירות בחינוך זה דבר בסיסי, אי אפשר להתנגד לזה אפילו. אבל עזבי משרד החינוך. בואי נדבר רגע על משרד התיירות. באמת חשוב לי שיש היום משרד התיירות? שיעשו קמפיין של פרסומות וכנסים? ישראל צריכה את זה? ערימה של אוכלי חינם ופרזיטים, שודדי הקופה הציבורית. שיעשו משהו עם החיים שלהם שעומד למבחן השוק הוולונטרי, ונראה אם המרכולת שלהם מבוקשת או לא".
מלמד לא מרחם על עובדי המדינה או מנגנוניה. את ביטוח לאומי הוא מציע לסגור, את חברת החשמל להפריט וכך גם את הנמלים. הוא משווה את עובדי המדינה לאנשי השוק החופשי, כלומר לעצמו: "אני צריך להיות הכי טוב ומדויק ויעיל, ואז אולי אולי אני אצליח להרוויח משהו, כי איזה אחוז ממה שאני מרוויח צריך לממן את האנשים הנכבדים האלה? רב מאוד".
בעצם, יש לו פתרון לשורת הרווח בעסק. "יש הרבה אנשים שרוצים המבורגר אבל ידם לא משגת. אז בואו נקבע מחיר גג של 40 שקל כולל שתייה, והמדינה תתמוך. זו יצירה מקורית, לא? במה זה כל כך שונה ממקרים אחרים?".
אנחנו נפרדים, הוא חוזר לסינר ולמטבח, ולהכנת המבורגרים שבמתכון הסודי והמוצלח שלהם אפשר כנראה למצוא לפחות קורט של נון-קונפורמיזם.