אליה נכנסה הביתה בצעדים איטיים.
"היי אליה!" ענבל חייכה לאחותה הצעירה, "מה קורה?"
"ברוך השם, הכול בסדר", השיבה אליה, וזרקה את התיק שלה במסדרון.
"בטוח?" שאלה ענבל. "את נראית קצת מבואסת".
"סתם, הכול בסדר", חזרה שוב אליה, "מה יש לאכול?".
השתיים ישבו ואכלו יחד קציצות ופתיתים, ואז ענבל לקחה את התיק הקטן שלה. "אני עפה, אליוש. חייבת לעבוד על הפעולה. ביוש!" והיא נפנפה שלום חטוף, חייכה בעליזות ויצאה מהבית.
אליה נשארה לבד עם חצי קציצה, והרבה מחשבות. היא חשבה על ענבל, למשל. כמה חברות יש לה! אם היא לא יוצאת, החדר שלה מתמלא בחבורה שלמה של בנות גדולות שמפטפטות וצוחקות. לאליה יש שתיים או שלוש חברות טובות בכיתה – אבל היא ממש לא במרכז החברה. בכלל, היא לא בולטת בשום דבר! תלמידה בסדר, לא גרועה אבל גם לא גאונה כמו אורי או אודיה, ולא בעלת איזה כשרון אדיר שיגרום לכולן להתפעל ממנה. בקיצור, סתם ילדה משעממת. אליה נאנחה, סיימה את הקציצה בביס אחד והלכה לחדר להכין שיעורים.
למחרת, בשיעור כישורי חיים המורה ביקשה שהבנות יישבו במעגל, וחילקה לכל אחת פנקס קטן. "שימו לב, בנות!" אמרה המורה, "הפנקסים האלה הם לא פנקסים רגילים. הם פנקסי קסם!"
פנקסי קסם?! אליה עלעלה בפנקס בסקרנות, אבל עד כמה שהיא ראתה הוא היה פנקס רגיל לגמרי.
"סבלנות", חייכה המורה, "אני מבקשת מכל אחת לרשום את שמה על הכריכה של הפנקס, ואז להעביר אותו לילדה שיושבת מימינה". אליה ושאר הבנות מלאו את ההוראה של מורה.
"הפעילות שלנו היום אולי תהיה קצת מעייפת", אמרה המורה, "אבל תאמינו לי שבסוף זה ישתלם לכן! מה שאני מבקשת מכן לעשות זה להביט בשם שעל הכריכה של הפנקס שקיבלתן, ובעמוד הראשון לכתוב משהו טוב שיש לכן להגיד על הילדה הזאת. זה לא צריך להיות ארוך, רק משפט או שניים – אבל זה חייב להיות משהו טוב! אחרי שתסיימו, תעבירו את הפנקסים שוב ימינה ותחזרו על הפעולה עם הפנקס החדש".
אליה ראתה שהפנקס שבידיה שייך לאודיה. היא חשבה רגע, ואז כתבה: "אודיה, את ילדה מאוד נחמדה וחכמה. מאליה".
הפנקסים עברו מיד ליד, והמורה צדקה: זה באמת היה מעייף! אך בסוף השיעור, אחרי שהפנקסים עשו סיבוב שלם, אליה גילתה שהפנקס עם השם שלה חזר אליה. "מה עכשיו, המורה? תכף מצלצלים!" אמרה אורי.
"מצוין, כי בדיוק סיימנו את הפעילות!" אמרה המורה, "כל מה שאתן צריכות לעשות עכשיו זה לקרוא מה החברות כתבו עליכן. אם זה מעניין אתכן, כמובן…"
ברור שזה עניין אותן! אליה יצאה להפסקה, ולקחה את הפנקס לפינה שקטה בחצר. היא פתחה בעמוד הראשון והתחילה לקרוא:
"אליה, את ילדה טובת לב וחמודה! אני זוכרת שנתת לי מהאוכל שלך כששכחתי את שלי בבית. ממני, מוריה".
"אליה, אני חושבת שאת ילדה מקסימה ומיוחדת. אפילו שאת נראית שקטה, הרבה פעמים יש לך עצות מעולות וחכמות. אוהבת, יפעת".
"לאליה החברה שלי! כיף לי שאת בכיתה שלי! את עוזרת לי ואת גם מוכשרת בציור. חברתך, קרן".
חיוך נפרש על פניה של אליה, ומעמוד לעמוד הוא גדל יותר. איזה כיף לקרוא על עצמך כל כך הרבה דברים טובים! באותו יום, כשהיא נכנסה הביתה בזמזום עליז, ענבל הביטה בה. "היי, את ממש מבסוטה היום!" היא אמרה, "זכית בפיס?".
"לא… במשהו יותר טוב", אמרה אליה, וצחקה, "זכיתי בפנקס קסם…".