"זה משהו שלומדים ואחר כך יימחק", אמרה ע', ושלחה אותי להכין שיעורי בית על השאלה מה אנחנו לומדים מכל המבחנים העמוסים האלה
ברכות חמות לניגשים ולניגשות היום לבחינת הבגרות בלשון. אני בטוח שאתם ניגשים לבחינה בשמחה, בעזוז ובמרץ, ושהנכם יודעים היטב להבחין מתי וי"ו החיבור מנוקדת בשווא ומתי בשורוק, האם אומרים עשרה שקלים, עשרה שקל או עשר שקל, ומה, למען השם, עושים עם התחביר הבלתי אפשרי של המשפט המורכב שכתבתי עכשיו.
קחו לדוגמה את הבת שלי ואת חברתה הטובה ע', שהסתגרו להן השבוע בחדר וחרשו את החומר למבחן הלוך ושוב, אם אפשר לקרוא ככה לסרט שהן צפו בו בצוותא במחשב.
"חשבתי שאתן מתכוננות לבגרות", אמרתי אחרי שתפסתי אותן על חם.
"בטח", אמרה הבת, "זה סרט באנגלית".
"איך בדיוק הוא עוזר לכן להתכונן?", שאלתי.
"עברית גם ככה לא נדע", היא אמרה, "לפחות נדע אנגלית".
התיישבתי לידן ותחקרתי אותן קצת מה החומר למבחן (המון), וכמה הן שולטות בו (יותר בכיוון שהוא שולט בהן). הן מלמלו משהו על גזרת נלי"ה ונל"א ונפ"א ונפי"ו (תמיד חשבתי ש‑Nephew זה באנגלית, עכשיו מתברר שגם בעברית יש למילה הזאת אחיין ורע), וחפי"צ וחפ"נ וחפר-חופר-יחפור, ובאופן כללי הבהירו שעברית קשה שפה, ושאולי הן תצלחנה במבחן (סתם, הן לא אמרו "תצלחנה") אבל, כמו שאמרה ע', "זה משהו שלומדים ואחר כך יימחק".
לא מזמן יצא לי להחליף כמה מילים עם מורה חביב שמגיש לבגרות בלשון באחת הישיבות התיכוניות. הוא סיפר שהמורים עושים כל שביכולתם כדי שהתלמידים יבינו את החומר הקשה, אבל התחושה הכללית היא שאין קשר בין חומר הלימודים ובין החיים. "למעשה", הוא אמר בעצב, "המטרה היא אחת: להביא את התלמידים להצלחה בבגרות. לא לסקרן אותם ללמוד, לא לפתוח בפניהם אופקים רחבים, אלא רק שיידעו את החומר המצומצם למבחן ויצליחו בבגרות. לא שואפים להעמיק, וגם אם כן – אין זמן, יש בגרות".
במקצועות אחרים המצב לא יותר טוב, כי המערכת לא מעודדת לימוד אלא הצלחה. המסר שהתלמידים מקבלים הוא שאין בעיה לשכוח את כל החומר דקה אחרי שהמבחן נגמר, העיקר שהציון יהיה גבוה. ואם הציון הוא העיקר, למה לא להשתמש בכל האמצעים, כולל כל האמצעים? אפילו בגילי המופלג אני עדיין זוכר כיצד בבחינת הבגרות במתמטיקה אחד המורים עבר מתלמיד לתלמיד ולחש כל מיני מספרים ונוסחאות שבמקרה, ממש במקרה, היו גם התשובות הנכונות לשאלות שבמבחן. זה הגיע לאבסורד כזה שחלק מהתלמידים פשוט אטמו את האוזניים וסירבו לקבל מהמורה את התשובות, כדי לא לפגוע בטוהר הבחינה ולא להיכשל באונאה.
אילו זה היה מקרה חריג, מילא. אבל בכל שנה אני שומע מחדש סיפורים על העתקות המוניות בידיעה, שלא לומר בעידוד, של המנהלים והמורים. כן, גם בישיבות תיכוניות ובאולפנות. יותר מדי מוסדות חינוך שמגדירים את עצמם "יוקרתיים" מתפתים "לעזור" לתלמידים שלהם במהלך הבגרויות, כי הם יודעים שיוקרה נמדדת קודם כול בממוצע ציוני הבגרות, וממילא כולם עושים את זה, אז למה אנחנו צריכים להיות צדיקים יותר מכולם?
אחר כך, כשמתברר שאותם תלמידים מפנים עורף לחינוך היוקרתי שקיבלו במשך 12 שנה, נשפכים תילי תילים של מילים על השאלה איפה טעינו. התשובה, כנראה, מתחילה בבחינות הבגרות. אתה לא יכול לדבר עם התלמידים שלך על תורה עם דרך ארץ, ואז לרמוז להם בקריצה שברגע האמת המטרה מקדשת את האמצעים. זאת אומרת, אתה יכול. אבל הם לא קונים את זה.
בשבוע שעבר שמעתי את הרב אלי סדן מדבר בוועידת המחר של הציונות הדתית על חוויותיו עם בוגרי כיתות י"ב שמגיעים למכינה בעלי כשהם שולטים היטב בעולם החומר – מתמטיקה, מדעים, אנגלית – אבל לא מוכנים כראוי מבחינה רוחנית. "כשאתה פוגש את עולם החומר", אמר הרב סדן, "ואתה מכבד אותו ורוצה להתערות בו, אתה צריך לדעת איך לשמור על הזהות הפנימית שלך". במילים אחרות, אל החיים צריך להגיע עם מטען רוחני עמוק ויציב, אחרת הרוח תתפוגג מול החומר. אז עם כל הכבוד לחומר הלימודים – האם החומר הזה מביא איתו גם רוח, או שמדובר בסך הכול בבלון נפוח שיתפוצץ שנייה אחרי שימחקו את הלוח? ואם כך, אילו כלים אנחנו נותנים לבנינו ובנותינו כדי להתמודד עם החיים?
אז ברכות חמות לניגשים לבגרות בלשון, וגם לבגרות במחשבת ישראל ובתנ"ך שיהיו בשבוע הבא. שתהיה לכולם הצלחה רבה, באמת, אבל אם כל הלימוד הזה לא משפיע על הנפש, כנראה שעדיין לא הגענו לבגרות.
כלבלב, הו בידי בם בם
אחרי שהוא נכנס אלינו בלי הזמנה והקים התנחלות בלתי חוקית על השטיח, אחרי שהוכח שהכלב הוא ידידו הנאמן ביותר של האדם והילדים שלי הם ידידיו הנאמנים ביותר של הכלב, אחרי שהם העניקו לו את השם בַּקִי והוא העניק להם את הזכות להוציא אותו לטיול חמש פעמים ביום ועוד שתיים בלילה, הגיע הזמן לברר מי הוא האורח החמוד אך הבלתי קרוא ומה הוא עוד הכניס לנו הביתה חוץ מקרציות. צילמנו אותו, העלינו את התמונות לפייסבוק וכתבנו שמי שמזהה את הכלבלב האלמוני מוזמן למסור פרטים.
אף אחד לא טען לבעלות על בקי הקטן, אבל קיבלנו שלושה (!) לייקים ותגובה אחת של מישהו שכתב שלכלב צריך להיות מתחת לעור שבב אלקטרוני קטן עם כל המידע עליו, וכדאי ללכת לבדוק את זה.
הווטרינרית שהלכנו אליה אכן סרקה את בשרו בברקוד, והוא מצדו רחרח את המכשיר מכל הכיוונים וניסה לבדוק אם הוא טעים. אולי בגלל זה התוצאות שעלו במחשב היו תמוהות לחלוטין: השבב הסודי טען שבכלל לא קוראים לו בקי אלא סימבה, שם מובהק של אריה בעוד שבקי הוא בכלל כלב. חוץ מזה היה כתוב שם שהוא קיבל את כל החיסונים ושני מספרי טלפון של הבעלים שלו, שהשם שלו אפילו לא היה דומה למופאסה.
"זהו", אמרנו לילדים, "אנחנו מתקשרים לבעלים, ואם הוא ירצה אותו בחזרה ניאלץ להיפרד מבקי. זאת אומרת מסימבה".
"ואם סקאר, זאת אומרת הבעלים, לא ירצה אותו?", שאלו הילדים בתקווה.
"אז רפיקי, זאת אומרת סימבה, כלומר בקי, יישאר אצלנו", אמרנו, "אבל אל תבנו על זה".
במתח גדול חייגנו למספר הראשון. הוא לא היה מחובר. חייגנו שוב. הוא עדיין לא התחבר. אז חייגנו למספר השני. לא היה מענה. גם לא היה מענה קולי ואי אפשר היה לשלוח הודעה כתובה, לשמחתם הגדולה של הילדים.
"בינתיים הוא נשאר פה", אמרנו, "אבל שיהיה ברור – אנחנו ממשיכים לנסות לתפוס את זאזו".
"את מי?", הם תמהו.
"אלאדין. זאת אומרת נמו. נו, קחו מפה את הכלב!"
בקי כשכש בזנב בשמחה, וגם הילדים, אילו היה להם זנב. גם אני שמחתי שהכלב נשאר. אחרי הכול, הוא היצור היחיד שמתייחס אליי בבית.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com