בימים אלה ניטש ויכוח סביב גיוס בנות לתפקידי לוחמה קרביים מלאים, כגון שריון.
מצד אחד, הפמיניסטיות טוענות שבנות יכולות לעשות הכול כמו בנים, ולכן יש לאפשר להן לעשות זאת.
מצד שני, הריאליים טוענים שזה לא אפשרי: זה יחליש את הצבא, הבנות לא יעמדו בקושי הפיזי, רמת התפקוד תרד וכל התהליך יעלה לצבא כסף רב. פרט לכך, החיכוך הפיזי בין בחורים לבחורות לא יעשה טוב לאף אחד מהצדדים.
לכאורה יש כאן ויכוח ענייני. אולם אם נשים לב, נראה שהטענות של כל צד כלל אינן קשורות לטענות של הצד השני. הפמיניסטיות מדברות בשפה של אידיאולוגיה, בשפה של ערכים ותפיסת עולם. החולקים עליהן מדברים בשפת הפרקטיקה והריאליה.
הבעיה היא ששיקולים פרקטיים וריאליים לא באמת יכולים לדחות שיקולים ערכיים ואידיאולוגיים. למשל, הטענה שבנות חלשות מבנים באופן כללי אינה מצדיקה את ההחלטה לשלול מהבודדות שכן מסוגלות לכך, לעשות זאת. גם הטענה שבנות ייפגעו מבחינה פיזית אינה מצדיקה לשלול ממי שרוצה ואולי מסוגלת לנסות זאת. גם בנים ניזוקים בצבא ולא שוללים מהם את האפשרות לשרת בקרבי.
הטענה שתהליך המיון יגזול הרבה זמן וכסף מהצבא אינה מספקת, שכן הצבא משקיע בפרויקטים רבים משאבים אדירים של זמן וכסף משום שהם חשובים ערכית, ולא כי הם תורמים בהכרח לביטחון המדינה. בכלל, בשביל ערכים החברה מוכנה לוותר על נוחות ורווחה פרקטית. גם שמירה על יישובי ספר גוזלת משאבים, ולא בגלל זה נוותר עליהם. גם סיוע שהמדינה נותנת לנזקקים שונים בארץ ובחו"ל עולה כסף, ולא בגלל זה נוותר עליו. גם הטענה ששילוב בנות פוגע בשירות של חיילים דתיים אינה מספקת, כי באותה מידה אפשר לטעון ששירות של חיילים דתיים פוגע בשירות של נשים.
בשורה התחתונה, טיעונים פרקטיים ריאליים לא יכולים לדחות טיעונים ערכיים ואידיאולוגיים, שכן תפקיד הפרקטיקה לשרת את האידיאולוגיה, ולא להפך.
לחזור לבסיס
אז מה כן? רק אידיאולוגיה דוחה אידיאולוגיה. רק טיעונים והסברים שעומדים על ההבחנה המהותית והערכית בין גברים לנשים, ובין התפקיד של כל אחד מהם, יכולים לעמוד נגד הטענה שאין שום הבדל מהותי בין גברים לנשים. יש להבחין בין שוויון זכויות ובין שוויון זהות בין גברים לנשים. השיח חייב לעבור לממד הערכי-תרבותי, אחרת הוא נידון מראש לכישלון.
כשהתורה מתארת שהקב"ה בורא את האדם בצלם אלוקים, היא כותבת "זכר ונקבה ברא אותם". כלומר ההבחנה בין גברים לנשים לא מתחילה מהצדדים החיצוניים אלא להפך, היא נולדת מההבדלים שבין הנשמות. צלם אלוקים של האדם מקבל לבוש גברי ולבוש נשי על מנת להופיע בשלמות בעולם. ההבחנה בין גברים לנשים היא קודם לכול הבחנה של ייעוד ומהות. כל גבר ואישה צריכים לדעת מה חובתם בעולם, ואסור להחליף בין התפקידים (עיין עין אי"ה, שבת פ"ו ק).
"לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כב, ה) – זהו ציווי אלוקי המחייב אותנו לשמור על הגבולות שבין גברים לנשים, בין הייעוד של הגברים ובין הייעוד של הנשים. "כל קלקולי החיים באים מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אישה, לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאישה חפצה ללמוד ולכבוש" (שמונה קבצים א, תקיד).
הטיעונים הריאליים והפרקטיים יכולים להיות תומכים ומלווים לטיעונים אידאולוגיים, אך הם אינם יכולים להיות תחליף להם. אכן, הטיעונים הריאליים נשמעים יותר בציבור הרחב, כי קל יותר להסביר אותם מאשר טיעונים אידיאולוגיים שלפעמים מבוססים על הנחות יסוד שגם אותן יש ללמוד. אך אין קיצורי דרך במלחמת התרבות הזאת. גם אם הטיעונים האידיאולוגיים לא ייתנו פירות במאבקים המיידיים הקרובים, הם ייתנו לנו את היכולת לנהל דיונים ציבוריים בעוד כמה שנים. אם לא נעשה זאת, נמצא את עצמנו בעתיד הקרוב מעלים שוב טיעונים ריאליים ופרקטיים – ומפסידים במערכה.
השיח הציבורי לא צריך לעסוק בשאלה האם נשים מסוגלות לעשות דברים כמו גברים, אלא בשאלה האם נשים צריכות לעשות דברים כמו גברים. התשובה אינה פשוטה, ויש לבחון באילו תחומים יש מן המשותף בין גברים לנשים ואותם יש לאפשר, ובאילו תחומים יש הבחנה בין גברים לנשים (הבחנה דו צדדית כמובן) שעליה יש לשמור.
בשולי הדברים נאמר שהדיונים הפרקטיים לא יגברו על טיעונים ערכיים גם בתחומים נוספים. קל להציג לציבור שיש צורך ביטחוני הכרחי בהתיישבות ביהודה ושומרון, אבל זה לא באמת טיעון שמסוגל להתמודד עם טיעונים אידיאולוגיים שארץ ישראל כלל לא שלנו ואנחנו כובשים עם זר. קל להציג לציבור הרחב שתוכניות השלום של השמאל הן לא ריאליות, אבל זה לא מתמודד עם החזון של שלום בין העמים.
מי שחשוב לו העיסוק בנושאים אלו, ובנושאים נוספים כגון חשיבות התא המשפחתי המורכב מגבר ואישה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולא כמדינת כל אזרחיה, כדאי שיתחיל "לייצר אש" ערכית-אידיאולוגית ואמונית תחת הטיעונים הריאליים והפרקטיים. זה פשוט לא עובד.
הכותב הוא ר"מ במכינה הקדם-צבאית בעלי