בעולם הדוסי כנראה לא שמעו על שילוב של גבוה ורזה, ובעלי נאלץ לנוע בין ציצית קצרה מדי שחומקת מהמכנסיים, לציצית רחבה שגורמת לחולצה להיראות כמו שק. אז פתחתי ליין משלה
בתחילת התשובה, אחרי כמה חודשים של שמירת שבת, ממש לא כהלכתה, הבנתי שמשהו צריך להשתנות. הגדול היה בגן של אנשים שעדיין לא חזרו בתשובה, וכל שבת ילד אחר חגג יום הולדת. זו הייתה, כיאה למסורת, מסיבה מלווה במוזיקה, נרות, מפעילות צעקניות וכו'. פחות קשור לשבת. מהר מאוד נגמרו לי הסיפורים למה הוא לא יכול ללכת לחגוג עם החברים, והתירוץ הפשוט "זה לא שייך לשבת" הפחיד אותי. חששתי שבן השלוש יאמר ששבת לא מעניינת אותו, שהוא רוצה ללכת ליום הולדת, ואז מה אעשה? כפייה דתית?! רחמנא לצלן. נו, פחדים של בעלי תשובה בתחילת הדרך.
הבנתי שאני חייבת למצוא לו גן שמתאים לאורח חיינו, גם אם אלו עדיין חבויים היטב בארון. לכן לקראת שנת הלימודים החדשה חיפשתי לו גן דתי. בתוך שבועיים היה לי ילד עם כיפה ענקית על הראש. אחרי שלושה שבועות הוא הסביר לי שהוא ממש מתפדח כל פעם בברכת ציצית לתפוס ציצית של ילד אחר, וביקש שאטפל בנושא. צלצלתי לאפרת והיא אמרה לי להגיע לאיזו פינה בבני ברק, ושם, בכל כיוון שאליו פניי יביטו, יביטו בי חזרה ציציות.
באחת החנויות הראו לי את כל האופציות, וההגיונית ביותר בעיניי הייתה גופיית ציצית – היא לא נוזלת אחורה והופכת לגלימה, ואי אפשר לשלוף אותה בשנייה מתוך החולצה כשמשחקים כדורגל וחם. בסתר קניתי גם לבעלי גופיית ציצית, שאולי יגיע המשיח ויאמר לו ללבוש. יום אחרי זה הגדול חזר הביתה מבסוט אש על שזכה לברך על הציצית של עצמו. עפתי על זה שיש לי בן צדיק. עדיין עפה. חמסה.
אלא שאז נכנסנו לבעיה. אמנם היה לנו חלוץ דקדושא, אבל בעלי ואני ממש לא היינו בעניין של להיכנס למים העמוקים כמו נחשון בן עמינדב הפרטי שלנו. בעיה מספר שתיים התעוררה אחר הצהריים בשכונה, כשהילד התבייש ללכת כאילו צדיק הגיע לעיר. התלבטתי מה צריך לעשות – האם הוא אמור להישאר בחזות של הדוס? מצד שני הורדת הציצית עלולה להעביר מסר שזו תחפושת לגן. תיק לא פשוט להפיל על כתפיים של ילד קטן. אבל לא אני ולא בעלי היינו במוכנות להחצין את מה שהלב הרגיש וידע היטב, וככה המצב נשאר. ילד דוס, הורים משוגעים.
ותודה לקלווין קליין
באחד הלילות חלמתי חלום מבשר משיח. איך אני יודעת שהוא מבשר משיח? כי היו בו שופרות וכוכבים זזים, אש וצונמי, והמון "שמע ישראל". וגם כי אחרי כמה שנים ניגשה אליי אישה בחנות בגדים וסיפרה לי, משום מקום, שהיא חלמה חלום "מבשר משיח", וסיפרה את החלום שלי אחד לאחד. בכל מקרה, בבוקר שאחרי החלום קמתי כולי נסערת. באתי לבעלי עם הציצית שקניתי לו, ואמרתי: "תלבש. עכשיו. תכניס למכנסיים ואף אחד לא יראה". כנראה הוא מכיר אותי מספיק כדי לדעת שיש רגעים שעדיף לא להתווכח.
עברו עשר שנים, וישתבח שמו לעד הציצית עדיין עליו. ושוב בעיה. במשך עשר שנים לא ממש נוח לו, ובתור אחת שמקפידה לצאת מהבית עם פיג'מות (אבל זה טור אחר), היה קשה לי לראות אותו מסתבך עם המצווה היקרה הזאת. מה לעשות, יש לי בעל גבוה ורזה, ככה השם ברא אותו. אבל מתברר, ומחילה אם זה נשמע לשון הרע, שבעולם הדוסי כנראה לא שמעו על שילוב של גבוה ורזה, ואני די בטוחה שהשם רוצה שגם הלנגרים שבינינו ילבשו ציצית. אז או שהציצית קצרה מדי וחומקת כל הזמן מהמכנסיים, או שהיא רחבה מדי עם עודף גדול של בד בצדי הגוף, מה שמצריך ממנו לקפל את הבד ולסדר אותו מדויק בתוך המכנסים, אחרת החולצה נראית כמו שק. בלי לשים לב, הבנאדם פיתח טכניקת לבישת ציצית ייחודית, כמו נשות הקימונו, לא פחות, ולהבדיל.
לפני כחצי שנה מצאתי חברה שמייצרת ציציות ארוכות יותר ובא לציון גואל. בחדווה בעלי שלח את הציציות של הנמוכים לתרומה, ונשאר עם שלוש ציציות מושלמות בארון. לכבוד פסח, או אם לדייק – לכבוד איסור הכביסות של חול המועד – חזרתי לחנות לקנות עוד ציציות. אבל שומו שמיים, החברה החליטה להתקמצן על שלושה סנטימטר בד, והציצית שוב בורחת מהמכנסיים. פרצוף מפח הנפש של בעלי היה כמו של הקטנה כשאני לא מרשה לה שוקולד. שובר לבבות. בחיי שאני מבינה אותו.
החלטתי: לא עוד! הלכתי לחנות עודפי ייצוא, קניתי חולצות לבנות מבד מודאל, שזה בד מאוד רך ונעים על הגוף ובעיקר ללא חשש שעטנז, מתוצרת קלווין קליין (חשבתי שזה מתאים. בכל זאת, הוא יהודי). חזרתי הביתה, גזרתי את צדדי החולצות, הוספתי ריבוע שיחזק את אזור הפתילות ולקחתי אותן לחנות בבני ברק כדי לקנות פתילות שיושחלו בציציות. ציציות קוטור יצא לי.
כשבעלי חזר הביתה הוא מיד הזמין ציציות נוספות, ציציות חורף וציציות ריצה. כשהוא לבש אותה בפעם הראשונה החיוך היה שווה הכול. הוא היה כל כך מבסוט, לפחות כמו הבן שלי בן השלוש שזכה לברך בפעם הראשונה על ציצית משלו. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", לא בטוחה שהציצית-קוטור שעשיתי זה בדיוק מה שמתכוונים בקריאת שמע, אבל איזה אושר שהיום אני יכולה לומר את זה בפה מלא.
דג ירוק בסיר, של ליאת
זה הדג האהוב על הילדים שלי. ביום ראשון הקטנים יושבים על השיש, ואני מאכילה אותם בשאריות, ביס אחרי ביס. מאוד קל להכין אותו, והרוטב שלו נפלא עם אורז. אני משתמשת בדניס, אבל כל דג יהיה מתאים.
מצרכים:
1 חבילת פטרוזיליה
1 חבילת כוסברה
1 חבילת בצל ירוק
1 ראש שום
מלח
2 כפות שמן
מיץ משני לימונים
לימון פרוס
2‑3 דגים מפולטים, לפי גודל הסיר
דג שלם – מאוד בריא לבשל את הרוטב עם עצמות הדג, יש בהן ג'לטין מצוין וחשוב. לי אין בעיה להתעסק עם הקוצים. למפונקים, שלא אציין את שמם מפאת לשון הרע וצרעת, אני מביאה את הדגים המפולטים
אופן ההכנה:
במעבד מזון טוחנים את הירוקים, שיני השום, הלימון, המלח והשמן.
בסיר סוטאג' שופכים את הרוטב ומוסיפים כוס מים.
מרתיחים ולאחר מכן מבשלים עוד כ‑15 דקות.
מוסיפים את הדגים (את הפילה – עם העור כלפי מעלה).
מניחים את פרוסות הלימון מעל הכול, ובבטן הדג השלם.
מבשלים כ‑15 דקות ומניחים על הפלטה.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com