נתניהו, שנמצא בעצמו בחקירות, יתקשה להדיח את ביטן מתפקידו רק בגלל החקירות. מצד שני, נכון לעכשיו הקואליציה בקושי מצליחה לתפקד | אם הפלשתינים אכן יחרימו את ביקורו של סגן הנשיא פנס בישראל, ארצות הברית עשויה להגיב בחומרה
קואליציה בלי מכוון. זו לא רק ההרגשה, אלה הדיבורים שנשמעו השבוע כשראש הממשלה נאלץ להזדרז ולרדת מהמטוס לאחר ביקור בן יומיים בצרפת ובמוסדות האיחוד האירופי בבריסל, בדרכו לכנסת בירושלים. גם ברגעים שלפני יציאתו, נתניהו היה עסוק בעיקר בניסיונות לדבר עם ראשי סיעות הקואליציה ולאתר את הרוב הדרוש להעברת חוק המרכולים.
כוחו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, נכון לעכשיו, נמצא בשפל. האיש שהתרגל להתנהל בכוחניות ובפומביות נאלץ להתמודד עם שתיקה תקשורתית שנגזרה עליו, והאיומים שלו, כך מתברר, לא עושים רושם, במיוחד לא על חבריו לליכוד שכבר מריחים את הירושה שהוא משאיר.
שלושה ח"כים מתוך סיעת הליכוד שמאיימים שלא להצביע עם הקואליציה, כשאחד מהם גם עושה סיבוב פוליטי על ההצבעה (ח"כ יהודה גליק) ואחת מתמידה בסירובה ולא מצביעה (ח"כ שרן השכל), זה הרבה יותר מדי ביום נתון. שלא לדבר על ההתנגדות של ישראל ביתנו לחוק המרכולים ואיומי הסרק של השר אריה דרעי.
נתניהו יודע שהוא לא יכול לנהל בפועל את הקואליציה. אין לו את הזמן לזה, וסביר להניח שגם את הרצון. הבעיה שלו היא שהוא רוחש אמון רב לביטן, וכמי שנחקר בעצמו הוא לא יכול לעשות דבר חוץ מלשבת עם העיתונאים, יחד עם ביטן, ולהעביר את הזמן עד להצבעות.
עמוק בפנים נתניהו יודע שההתנהלות הזאת לא יכולה להימשך זמן רב. השבוע גויס השר יריב לוין, יו"ר הקואליציה לשעבר והשר המקשר לכנסת, כדי לסייע. אבל האפקט הוא כמו של פלסטר על שבר. במצב אחר כבר היה ממונה איזה ממלא מקום ליו"ר הקואליציה. הבעיה הגדולה ביותר של נתניהו היא שמי שמחזיק בתואר סגן יו"ר הקואליציה הוא ח"כ אורן חזן. נתניהו לא רוצה להיות תלוי בחזן אפילו בהצבעה הכי פחות חשובה.
לכן אם ראש הממשלה רוצה לשמור על שלמות הקואליציה, ולדכא מריבות ומרידות במהירות, הוא צריך למצוא פתרון דחוף לתפקיד המצליף הקואליציוני. ח"כ ביטן נמצא כרגע במצב רגיש, ולפחות זמנית הוא לא יכול לעזור. בלשכת נתניהו כבר מדברים על יורשים אפשריים ששמותיהם כבר הוזכרו כאן. המשפט המוביל בהקשר הזה הוא "חייבים ללמוד מהניסיון" – והוא מכוון להתנהלות של ביטן מעל פני השטח. נתניהו רוצה להחזיר את ניהול הקואליציה אל מתחת לפני השטח, אל השקט התעשייתי שייצרו אלקין ולוין בעבר. במצב הנוכחי של הקואליציה ובעת הנוכחית, העבודה השקטה יכולה להיות משמעותית ביותר בניסיון לאפשר לממשלה להוציא את ימיה.
פוליטיקאי שהוא בן אדם
הרבה רגעים מבזים נחזו בשנים האחרונות בכנסת ישראל. הרבה התנהלויות שמביאות לנו כאזרחים בעיקר בושה. התחושה הזאת התעצמה ביום שני השבוע, כשהאופוזיציה סירבה להתקזז עם השר לשירותי דת דוד אזולאי, שעבר פרוצדורה רפואית דחופה בהרדמה מלאה.
אפשר לומר הכול: שזה חלק מהמשחק הפוליטי, שחבריו היו צריכים לקחת את זה בחשבון כשלא דחו את החוק. בעלי זיכרון טוב ישלפו את ההצבעה שבה הכריח יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן את סגנית השר ציפי חוטובלי לחזור מחופשת הלידה שלה ולהצביע על חוק ההדחה, בניגוד להסכם הקיזוז עם האופוזיציה. אז, אגב, מרכזת האופוזיציה ח"כ מרב מיכאלי נתנה את הקיזוז מראש וברוחב לב. זה גם היה אחד הרגעים הנמוכים של הכנסת, רגע של הפרת הסכמות והפרת אמון. זה לא שציפינו מהפוליטיקאים להיות טהורים, אבל מינימום של הגינות הוא ראוי.
בחזרה ליום שני. התקשורת החלה לעשות מטעמים מהסיפור של הכורח להביא את השר אזולאי היישר מבית החולים להצבעה ולהשיבו לשם. אלא שח"כ אילן גילאון ממרצ, שלא היה מודע לפני כן לסיפור, גילה מה המצב והתנדב בתוך דקות להתקזז, למורת רוחם של ראשי האופוזיציה ובמיוחד של ח"כ יואל חסון, שיצא באחת המתקפות הבזויות המתמשכות שלו והתגולל על גילאון. גילאון, למוד קרבות פוליטיים, ספג אש גם מבית. יו"ר מפלגתו זהבה גלאון יצאה פומבית נגדו, וגם אותה הוא השתיק. אולי גילאון הוא לא כוס התה של הימין, אבל הוא בן אדם, מענטש. גם בימין, אפרופו סיפורו של דוד ביטן שהכריח את ציפי חוטובלי להגיע להצבעה, יכולים ללמוד משהו מגילאון.
מי שכבר למד מגילאון הוא סגן שר הביטחון, ח"כ הרב אלי בן דהן. השניים, יש להקדים ולומר, מיודדים. ביום שלישי, יום לאחר ההצבעה, התקיים אירוע הוקרה לנכי צה"ל בכנסת. סגן שר הביטחון ישב בשורה הראשונה באולם. באמצע האירוע, במהלך אחד הנאומים, נכנס לאולם ח"כ גילאון. הרב בן דהן קם ממקומו במהירות, ניגש לחבר הכנסת וחיבק אותו. "אני חייב לחבק אותך", אמר לו והוסיף: "ידעתי שאתה צדיק, אבל אתמול הראית את זה לעיני כול". הסיפור הזה ממחיש במעט את ההבדל בין התנהלות פוליטית ראויה לגינוי, ובין התנהלות בין שני פוליטיקאים ממפלגות יריבות, שאותה צריך לנצור.
משא ומתן בהקפאה
בירושלים מרוצים מאוד השבוע, אחרי עוד ועוד הצהרות של אבו-מאזן על כך שהוא אינו מוכן שארצות הברית תשמש כמתווכת בין ישראל לפלשתינים אחרי שהכירה בירושלים. אבו-מאזן אינו טיפש, אבל הוא ממלכד את עצמו בהצהרות שניתנות בכינוסים של מנהיגים ערביים, שירצו אחר כך לראות ביצוע.
המבחן הגדול יגיע כבר השבוע. סגן הנשיא מייק פנס ינחת בישראל לביקור רשמי. טרם בואו שמענו אותו בניו-יורק אומר שהוא מגיע "לחגוג עם ישראל בעיר הקודש ירושלים, אותה בנה דוד המלך". זה היה עוד לפני ההכרזה על ההכרה בירושלים. הפלשתינים הזועמים ביטלו את כל הפגישות שתכננו לקיים איתו. למהלך הזה עלולות להיות השלכות משמעותיות על היחס האמריקני אל הרשות.
למרות שהאמריקנים משתדלים כמעט תמיד להראות שהם אינם קרובים לאף אחד מהצדדים, ומנהלים את הניסיונות לחדש את המגעים בין ישראל לפלשתינים באופן אובייקטיבי, מי ששומע את אנשי הממשל מבין שהם מאוכזבים מאוד מהפלשתינים. גם ההכרה בירושלים היא צעד שטראמפ תכנן מתוך ידיעה שהפלשתינים יזעקו ויזעמו. הוא הרגיז אותם עוד יותר כשאמר שמי שמתנהג כמותם, עוצם את העיניים אל מול המציאות בשטח שבה ירושלים היא עיר הבירה של מדינת ישראל.
התעלמות ממייק פנס היא כבר צעד שעלול להוציא את טראמפ מהכלים. גורמים בבית הלבן טוענים שטראמפ לא מאמין שבסופו של דבר הפלשתינים יממשו את האיום ויחרימו את סגנו. אלא שלמי שמכיר את המזרח התיכון מקרוב, ההחרמה דווקא נראית מאוד ריאלית. פנס לא ירגיש צער עמוק מדי אם לא יידרש לנסוע לרמאללה, אבל בדבר אחד צודק יו"ר הרשות הפלשתינית – ארצות הברית מתרחקת מהמעמד של המתווכת. זה לא קורה מרצון, אלא המציאות בשטח מכתיבה את זה.
במערכת המדינית מביטים ונערכים. לאף אחד בישראל אין עניין שמדינות אירופה, שרובן הבהירו עמדה השוללת הכרה בירושלים, ישמשו כמתווכות. התהליך המדיני, זה שטראמפ חולם לפתור ומגדיר כ"עסקה הכי מסובכת בחיים שלי – אבל עסקה אפשרית", יוריד עכשיו הילוך. גרינבלט מסתובב כאן, אבל יותר בגלל המשפחה ופחות בגלל המגעים. הכול נכנס להקפאה מחודשת. קשה להאמין שבממשלה מוחים עכשיו דמעה בגלל המצב הזה.
לא פסימי, ריאלי
ועוד כמה מילים על ההכרה האמריקנית בירושלים והעברת השגרירות. בתגובות שקיבלתי לדברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר הובעה פליאה על הצד הפסימי יחסית שבחרתי להביא ביחס להכרה. טענתי שדיבורים לחוד ומעשים לחוד, ושנראה שהמעשים עוד רחוקים. זו לא פסימיות אלא מסקנה ריאלית. היא גם לא מנותקת מהמציאות. מזכיר המדינה האמריקני רקס טילרסון, אמר השבוע כי לדעתו העברת השגרירות היא מהלך שייקח לפחות שלוש או ארבע שנים, ובוודאי שלא יתרחש במהלך כהונתו הנוכחית של הנשיא טראמפ. זה כמובן לא נאמר בריאיון תקשורתי, אלא בשיחה עם עובדי מחלקת המדינה, שהודלפה אבל אושרה על ידי כמה גורמים.
אם מישהו מעוניין בשביב אופטימיות בנושא הזה, הוא יכול להיצמד למשפט נוסף של טילרסון לפיו הסיבה לעיכוב בהעברת השגרירות היא לוגיסטית ולא מדינית. נסביר את המשפט הזה. מהניסיון האמריקני שנעשה בבניית שגרירויות חדשות, התברר כי מדובר במהלך שלוקח כחמש שנים מינימום, מכל מיני שיקולים וביורוקרטיות. אומנם הקונגרס והסנאט מאחורי הנשיא בעניין הזה, אבל אי אפשר להאיץ הליכים מבלי להסתכן בחשדות להתערבות בעייתית, ואולי אף אסורה, של טראמפ.
אז למה בעצם טראמפ חתם על דחיית העברת השגרירות בחצי שנה? בגלל שאם לא היה חותם, הוא היה חייב לספק תוצאות באשר להעברת השגרירות, אחרת היו מוטלות סנקציות של הקונגרס על תקציב מחלקת המדינה בתום תקופה מסוימת.
האם אפשר לסמוך על כך שהתהליך יוצא לדרך? כל עוד הצו המעכב את העברת השגרירות ממשיך להיחתם, ואגב זו דחייה "משיקולים נשיאותיים של ביטחון לאומי", אין שום ודאות שההבטחה תמומש. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, וזה צעד חשוב וראוי. אבל מי שמחזיק כרגע בגישה אופטימית לגבי העברת השגרירות, שוגה בעיקר בדמיונות. כשיחלו עבודות תכנון משמעותיות, כשייחתמו חוזים ותחל הכנת הקרקע במיקום החדש בירושלים, אז יהיו סיבות לאופטימיות. בינתיים אין שום סיבה שלא לנהוג בהצהרה בשיטת כבדהו וחשדהו.