הרב מנחם ברגהולץ הזקן היה שוקד על לימוד תורה וקיום מצוותיה כל הימים, חוץ מתקופה של שנתיים אחרי הצבא שבהן חיפש את עצמו במזרח וניסה שם כל מיני דברים שאין הנייר סובל. בערוב ימיו היה מתייסר הרב על אותה תקופה, וגם על חטאים מאוחרים יותר כמו אכילת לפתית וצפייה בעשר הדקות האחרונות של גמר מונדיאל 98'.
יום אחד, בעודו חש בראשו ומרגיש בליבו שזמנו הגיע, נסע לו לעמק בית שאן, שם ראשו בין שני הרים וגעה בבכייה. "הרים הגבוהים בקשו עליי רחמים", הוא קרא בלב נשבר, אך מאחר שהרים לא מדברים (לפחות לא עם הרב ברגהולץ) מצא עצמו בודד עם מצפונו המעיק.
הוא חש כיצד נשמתו מתחילה לפרוח לה כשלפתע יצתה בת קול ואמרה: "רבי מנחם ברגהולץ, מזומן ל—", אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט צרח הרב ברגהולץ: "קול באישה! קול באישה!".
בת קול לא הבינה מה קורה אז היא ניסתה שוב: "רבי מנחם ברגהולץ, מזומן—", אבל הרב ברגהולץ, שהאירוע החמור הזה השיב לו את כוחו, סתם את האוזניים וברח תוך קריאות: "קול באישה! הסירו ממני את המוות הזה!".
בת קול הנבוכה לא הבינה מה קורה, בדרך כלל נותנים לה לסיים משפט, ובסך הכול היא רק רצתה לבשר לרב שהוא מזומן לחיי עולם הבא.
היא חזרה הביתה וסיפרה לאביה את כל מה שקרה, ואביה רק ליטף את ראשה ואמר לה ש"יהיה בסדר, גם כאלה יש".
***
כשהיו שואלים את אמא של יעקב כאליפה מה הוא עושה בחיים, היא הייתה אומרת שהיא לא יכולה להגיד, ומקווה שיסיקו מכך שהוא עובד בשב"כ ולא שהיא מתפדחת להגיד שהוא פחח רכב. לא שיש מה להתבייש בזה, שהרי כל עבודה מפחחת את בעליה, אלא שיעקב לא היה פחח מאוד טוב וגם הוא לצערו היה מודע לזה.
יום אחד נכנס למוסך של יעקב איש עסקים מנופח בשם דייב אייזקס (ששמו המקורי היה בכלל דוד יצחקובסקי, אבל לך תתקדם בביזנס ככה) עם שברולט מעוכה למחצה. בעודו מעלה את הרכב גבוה על הרמפה חשב יעקב שהוא שומע חריקה מוזרה, ולפני שהספיק להגיד "יש-פה-מלא-עבודה-זה-יהיה-לפחות-חמש-אלף-שקל" הרכב החל לנטות, מאיים למחוץ את דייב שהיה עסוק באותו רגע בקנדי קראש. יעקב זינק והצליח ברגע האחרון לדחוף את הלקוח התמים מחוץ לטווח הסכנה.
מיד יצתה בת קול ואמרה: "יעקב כאליפה, מזומן לחיי העולם —".
"הלו הלו חמודה", קטע אותה יעקב, "אין לך מה לחפש פה מאמי".
"כן", הוסיף דייב המתנשף, "חבל שתתלכלכי. פה זה מוסך, לא סלון כלות".
בת קול נותרה ללא מילים ולא הוציאה הגה, שזה לא דבר פשוט בהתחשב בזה שכל עניינה הוא להשמיע קול. היא שוב חזרה הביתה וסיפרה לאביה שמשהו לא כתמול שלשום, ואביה שוב הנהן ואמר לה ש"יהיה בסדר, גם כאלה יש".
***
חווה פלורנס כינסה פורום רב רושם כדי לדבר על הפערים המגדריים המתמשכים שמשסעים את החברה לשניים. בפרט היא הרחיבה את הדיבור בנושא החם: בת קול והעובדה שיש מי שלא מוכן לתת לה להשמיע את קולה. היא הציעה שורה של שינויים שבעיניה יש לדרוש מבעלי השררה, ושיובילו לשוויון מוחלט לבנות קול. היא המשיכה וטענה כי להיות בת קול זה כינוי משפיל ושיש לשנות אותו ל"ישות קולית" או "מציאות קול".
מיד יצתה בת קול ואמרה "סליחה, לא זה מה שאני רוצה —", אבל חווה פלורנס קטעה אותה בחדות: "סליחה, את לא יודעת מה את רוצה כי את מדוכאת, את לא מכירה משהו אחר".
למרות ניסיונותיה של בת קול להסביר שהיא מרגישה שהיא דווקא כן יודעת מה היא רוצה, אף אחד בכנס לא היה מוכן לשמוע.
אז בת קול יצתה.
וכשהגיעה הביתה וסיפרה לאביה על המאורע האחרון, הוא שוב הנהן ושוב אמר לה שיהיה בסדר, אבל בינו לבין עצמו הוא היה מוכרח להודות שהמאורע האחרון היה באמת מוזר במיוחד.