במסגרת עבודתו של יניב בחברת רכב, ביקשו ממנו יום אחד מהנהלת החברה לטפל בלקוח שהייתה לו איזו טענה כלפי החברה. זה לא היה במסגרת תפקידו של יניב, אבל משום מה הוא נעתר לבקשה והחל לעמוד מול הלקוח, פרופ' אשר בשירי, שומר תורה ומצוות, מנהל מחלקה בבית החולים סורוקה, מומחה גדול בארץ ובעולם לסיבוכי לידה, שמרצה רבות על כך.
תוך כדי הטיפול בבעיה, נוצר קשר חברי בין יניב לפרופ' בשירי. באחת השיחות ביניהם יניב סיפר לפרופסור שאשתו דקלה נכנסה לשבוע ה‑40 להריונה וקשה לה לסחוב עוד, ושאל: "מה אתה מציע לנו לעשות?".
"מה הערכת משקלו של התינוק?", שאל הפרופסור.
"שלוש קילו ושש מאות", אמר יניב.
"באיזה משקל אשתך בדרך כלל יולדת?".
ליניב ולאשתו דקלה היו ארבעה ילדים. יניב אמר: "3.100 או 3.200 לכל היותר".
"באמת התאריך מתקדם והמשקל גדול מהרגיל", אמר הפרופסור, "אם כך, גשו למרפאה לעשות טיפול סטריפינג, שמזרז את הלידה, ומיד לאחר מכן תלכו ללדת".
בני הזוג הגיעו לרופאת הנשים בקופת החולים, סיפרו לה על המצב המתקדם מדי של ההיריון, וגם על כך שפרופ' בשירי ממליץ על הטיפול המסוים.
הרופאה אמרה לדקלה: "לפי מה שאני רואה, טעיתם בספירה בשבוע אחד. את נמצאת בשבוע ה‑39. הגעתם מוקדם מדי. אין צורך בבדיקה כזאת".
"אם כבר הגעתי", אמרה דיקלה, "נעשה הערכת משקל, ואם המשקל גדול מהרגיל, נעשה בכל זאת את הבדיקה".
הרופאה הסכימה. הערכת משקלו של העובר לפי המכשור הייתה 3.700 ק"ג.
הרופאה אמרה: "טוב, אם המשקל גדול מהרגיל, ופרופסור בשירי המליץ על הבדיקה הזאת, תעשו אותה בהקדם".
לאחר טיפול הסטריפינג בקופת החולים, בני הזוג נסעו לסדר את ילדיהם ומיהרו לחדר הלידה ב'מעייני הישועה'. דקלה עשתה את כל הבדיקות, והופיעו סימנים ללידה מתקרבת, אך הלידה התעכבה.
כאשר הרופא ראה את ראשו של התינוק, הוא חיבר אליו את המוניטור, והבחין שיש לו ירידת דופק.
"זה מצב מסוכן", קבע הרופא, "הלידה חייבת להיות כעת!".
לנוכח הסיכון הוכנסו לחדר כמה מיילדות, ולאחר כמה רגעים התינוק יצא לאוויר העולם.
הרופא המיילד אמר בהתרגשות ליניב: "תביא עכשיו מצלמה ותצלם את חבל הטבור!".
"מה פתאום לצלם?!" תמה יניב.
"אל תשאל שאלות", אמר הרופא, "תצלם ואחר כך אסביר לך".
יניב צילם והתברר לו שיש קשר של ממש בחבל הטבור. הרופא הסביר: "תשמע, קרה לכם ממש נס. עכשיו אני מבין את הירידה בדופק שלו. הוא היה במצב קריטי".
דקלה החלה להתאושש מהלידה, ויניב נשאר עמה. בערב הלך הביתה וכתב בווטסאפ לפרופסור בשירי: "ברוך השם, אשתי ילדה בשעה טובה. היה קשר הדוק בחבל הטבור", וצירף לכך תמונה.
ענה הפרופסור: "הודו לה' כי טוב! זה לא קשר הדוק בלבד, אלא קשר אמיתי. ברוך השם שניגשתם לרופאה, ומיד לאחר מכן עשיתם בדיקה והלכתם מיד ללידה. כדאי שתברך 'הגומל' בשבת הקרובה. בשורות טובות".
אחר כך התברר כי משקלו של התינוק בעת הלידה היה 3.200 ק"ג בלבד, ודווקא הטעות בהערכה גרמה לגשת מיד ללידה. כמו כן הבינו ההורים, שקשר אמיתי הוא הסיבוך הקשה ביותר בלידה. הקשר גורם לכך שלא עובר מהאם לעובר דם, חמצן ומזון. בדרך כלל העובר שורד במצב כזה עד השבוע ה‑32 לכל היותר, ואז נפסקים חייו. נדיר מאוד שעובר שורד עד השבוע ה‑40 במצב כזה ונולד בריא ושלם.
הכול היה בזכות הקשר של האב עם הפרופסור, וגם בזכות הטעות בהערכת משקלו שזירזה את הלידה. כל רגע של איחור היה עלול להיגמר באסון.
בברית המילה התינוק נקרא לביא, כלשון הפסוק "הן עם כלביא יקום", כי הוא יצא בחיים נגד כל הסיכויים. אחד הרבנים ששמע את הסיפור מפי יניב, אמר לו: "זכיתם להשגחה פרטית גדולה מאוד. לביא כנראה הוא נשמה גבוהה שנלחמו עליה מן השמיים, וכנראה שיש לו ייעוד חשוב בעולם הזה".
אחד מחבריו של יניב, שאינו שומר תורה ומצוות, שמע אף הוא את הסיפור והגיב: "זה ממש מוכיח שיש בורא לעולם…".
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com