לידתו של אביגדור רוט עברה בלי בעיות מיוחדות, אלא אם כן מחשיבים את הרגע שאביו ביקש לצאת "להתאוורר קצת בין הצירים", מה שגרם לאמא רוט לבקש מהרופא לשאול את המלקחיים לשימוש קצת פחות קונבנציונלי.
השבועות הראשונים לחייו היו די רגועים, אבל אמא רוט הרגישה שמשהו לא בסדר ורצתה לחזור לבית החולים. אבא רוט, שעוד היה תחת טראומת המלקחיים, הסכים בהתלהבות רובוטית. אחרי סדרה של בדיקות, דוקטור פלג יצא אל זוג ההורים ובפיו חדשות. "אני לא אוהב להיות נושא בשורה רעה", הוא אמר ומיד העביר פיסת נייר למתמחה מחוצ'קן שהקריא לזוג רוט את הממצאים. "לבן שלכם יש רגליים קרות", גמגם המתמחה. "מה זאת אומרת רגליים קרות?", שאלה אמא רוט, אבל למתמחה האומלל נגמרו המילים בדף אז הוא בחר לשתוק ולבהות בעניין בקרוקס שלו, משל היו חיזיון אור-קולי על עמק החולה.
דוקטור פלג נאלץ לחזור לתמונה. "הבן שלכם נולד עם רגליים קרות. זו תופעה די נדירה ולא פטאלית, אבל היא תשפיע עליו לכל החיים". "מה ההשפעות בדיוק?", תבעה לדעת אמא רוט, שבעצמה נולדה עם דם חם. "ובכן, זכרים עם רגליים קרות נוטים לסבול מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות דרמטיות בצמתים מרכזיים בחיים והם מועדים יותר לברוח ברגע האמת", הסביר ד"ר פלג, "והם גם צריכים הרבה יותר גרביים בחורף", הוסיף.
השנים חלפו, אביגדור רוט גדל, ובאמת בכל צומת מרכזית בחייו רגליו הקרות שמו לו רגל. הוא לא הצטרף ללהקת בית הספר למרות שהיה נגן צ'לו מחונן, הוא לא הגיע לחידון התנ"ך הארצי למרות שכולם צפו לו מקום ראשון והוא לא הלך למיונים לקורס טיס. כששאלו אותו חבריו מדוע, כמו ערפאת בשעתו, גם הוא לא מחמיץ הזדמנות טובה להחמיץ הזדמנות טובה, הוא רק היה מצביע בייאוש על רגליו הקרות.
כשהגיע לשלב הדייטים מצבו נעשה קשה עוד יותר. אביגדור היה מספר לבנות המיועדות כבר בדייט הראשון על מצבו הרפואי הבעייתי כדי להיות הוגן כלפיהן (למרות שהרב שלו אמר לו שאפשר לחכות לדייט חמישי, כי "מקסימום הבחורה תשרוף כמה ערבים"). רוב הבנות ברחו מיד לשמע מצבו, ואלו שנשארו גילו אחרי חודשים ארוכים ומתוחים שהרגליים הקרות לא מאפשרות לאביגדור להתמסד. פעם אחר פעם הוא היה תופס את הרגליים הקרות ובורח. אמא רוט, שסבלה כאמור מדם חם אבל גם מראש גדול, סידרה לבנה מפגשים קבועים בקבוצת תמיכה לבעלי תסבוכות שונות שמשפיעות על זוגיות. הוא היה מגיע למפגש כל שבוע ויושב יחד עם גרשון שסבל מעין צרה, פליקס שסבל מראש קטן, יהושפט שסבל מפנים חמוצות וג'ימי באלושי שהיה אלכוהוליסט. מנחה הקבוצה, שהיה ארך אף, היה מסביר להם ששינוי אמיתי מצריך עבודה אבל גם זמן, ושחייבים להאמין שהשינוי בוא יבוא.
יום אחד הופיעה בקבוצת התמיכה בחורה בשם טובה, שסבלה לא עלינו מעין טובה. תכונה שהייתה חיובית בעיקרה, אבל בשביל בנות בדייטים, אפעס, לפעמים זה מאוד מקשה לעמוד על טיב העומד מולך. יותר מדי פעמים הייתה טובה יוצאת עם בחורים במשך חודשים ארוכים רק כדי לגלות שהיא ייחסה להם מעלות שלא היו בהם כלל. לכן, כשניגש אליה אביגדור להגיד שלום (כי הוא הרגיש משהו בחלל הכבד שהוא לא הרגיש לפני כן) טובה מיד עצמה עיניים כדי לא ליפול בפח. למזלו של אביגדור רוט, הוא אומנם סבל מרגליים קרות אבל התברך גם בלב זהב וראש גדול (מהצד של האמא). כשטובה הבחינה בכל אלה בעוד עיניה הטובות עצומות, הבינה שמצאה פה משהו מיוחד (וגם כי היא הרגישה משהו בחלל הכבד שהיא לא הרגישה לפני כן).
אחרי שלושה חודשים כבר הבינו שניהם למי פעמוני החתונה מצלצלים, אבל לאביגדור היו רגליים קרות והן רצו לברוח. הבחור האומלל רצה רק פעם אחת להצליח להישאר לנצח. בייאושו, חזר אל המנחה ארך האף. "הלב חם אבל הרגליים קרות יותר מאי פעם", אמר בצער. "אני אגיד לך מה אני חושב", אמר ארך האף, "אני חושב שאתה לא מפחד להתחייב, אתה מפחד להתחייב ולהיכשל. השאלה היא האם אתה מאמין שתיכשל?". ואביגדור רוט, בעל הרגליים הקרות, עצם את עיניו ודמיין טיולים בצפון, קירות מקושקשים בטושים ורגליים קרות קטנות רצות אליו כשהוא חוזר מהעבודה.
ואז הוא פקח את עיניו ויצא לדרך.