"כל הבחורות הנשואות דומות זו לזו, אך כל רווקה אומללה – אומללה בדרכה שלה". כך, במילים כאלה או אחרות, פתחה פלונית את מכתבה אליי ובו היא, בכבוד הראוי, טענה שטוריו והגיגיו של סחבק הנוהגים מדי פעם לעסוק בנושא הרווקות בבדיחות הדעת, הם בעוכרי אותם הרווקים עצמם הנושאים את אות הקין החד-זוגית על מצחם.
"ובכן", פתחתי וכתבתי לאותה עלמה, "הומור הוא התרופה הכי טובה וצחוק יפה הוא לבריאות", אך מיד יצתה בת קול וזעקה: "יעקבי, הכך עונים את המעיקות?!". מיד עשיתי אחורה פנה והחלטתי שעדיף לספר לה את הסיפור שלי. וכך כתבתי לה, במילים כאלה או אחרות:
יאיר יעקבי נולד ב‑1983 בבית החולים בלינסון בפתח תקווה. מיד עת יצא את רחם אמו שמו לב הרופאים שמשהו אינו כשורה, ולאחר כמה בדיקות זריזות כינסו את ההורים המודאגים ובישרו להם כי למרות שהם שניהם נשואים, בנם הצעיר, לא עלינו, נולד רווק. לא קשה לתאר את ההלם שתקף את זוג ההורים למשמע התופעה הגנטית הנדירה, ואת תקוותם היחידה תלו ברופא טוב עיניים שטען בלהט שלא מדובר ברווקות סופנית, וכי עד גיל 24 (בלחץ) ייתכן ויימצא מזור לרווק הצעיר.
השנים הראשונות לא נטעו בזוג ההורים תקוות רבות. יעקבי התינוק לא התערבב בחוגים שונים שבהם הסתובבו רווקות בנות גילו, והעדיף להישאר בבית עם אמא. הרווקוּת המשיכה לתת אותותיה ביעקבי הילד, שמילותיו הראשונות היו "אבא", "אמא" ו"אפשר לראות תמונה לפני?". לתנועות הנוער יעקבי הנער לא הלך, זאת מתוך רצון להתמקצע בפיפ"א, לכן ממילא לא הייתה לו ההזדמנות להתאהב בקומונרית או במדריכה שאיתו, כמקובל אצל בני אדם נורמטיביים.
הדאגות האמיתיות החלו כשיעקבי הבחור סיים את חוק לימודיו בישיבת ההסדר הצפונית, ועדיין לא הקים בית סביר בישראל. רוב חבריו שהיו נשאי רווקוּת כבר מצאו את זיווגם, ואילו יעקבי… היה זה כאילו ארבעים יום קודם לידתו יצתה בת קול ואמרה "בת פלוני יכולה למצוא מישהו טוב יותר".
די מהר החלו הנשמות הטובות להאשים את יעקבי התמים בבררנות וחוסר רצון להתפשר, כשלמעשה יעקבי המסכן כבר הגיע מופשר מהבית. מאחורי גבו הג'ובניקי היו מרננות הבריות שיעקבי הוא כמו אבוקדו: לא בשל, לא בשל, לא בשל, רקוב. כשלמעשה יעקבי היה בכלל קיווי: נחמד, אבל לא בשביל כולם. כשהיו מגיעות הצעות יעקבי היה יוצא בלי להתחכם יותר מדי. כשהיה מתלבט אמו הייתה אומרת לו "עליי קללתך בני", אך לימים סיפר יעקבי ש"עליי היו כולנה". יעקבי לא הותיר עיר ומושב שלא חלף בהם בחיפושיו, ובמקומות כמו פתח תקווה אפילו קיבל אות "אזרח לשם כבוד".
לימים ראה יעקבי כי ישועה רחוקה לבוא, והחליט להידבק במידת קונו – מה הוא רווק אף אתה רווק, והקים לו חבורה נאמנה של ידידי נפש בודדים, בחינת עת צרה היא ליעקבי וממנה ייוושע. יחד היו משייטים במבול הדייטים האכזר כמו בתיבת נח של בודדים, והיו משתדלים בעיקר שיהיה להם טוב מתוך אמונה ש"מי שטוב לו ושמח – כלה ימצא, צא צא צא".
העשור הרביעי לחיי יעקבי הרווק כבר היה מעבר לפינה כשקיבל הצעה מאח-של-אשתו-של-חבר, והחליט ש"עוד דייט אחד לא יהרוג אותו". לא תהיה זו הגזמה לומר שאחרי פגישות ספורות עם אותה בחורה יעקבי הרגיש שאולי הרווקות שלו באמת לא סופנית לגמרי. הבחורה לצערו לא חלקה את אותה התחושה, והשליכה אותו אחר גווה.
חצי שנה לאחר מכן החליט יעקבי באקט אחרון של ייאוש, כגיבור הנופל על חרבו, לשלוח הודעת פייסבוק לאותה עלמה כדי לראות הקלו המים. כשמונה חודשים לאחר מכן מצא עצמו יעקבי תחת חופה, למורת רוחם של כל הרופאים המומחים.
אין רווקות אחת דומה לחברתה, אך לקח אחד שלמד יעקבי בנדודיו בשדות הקטל של עולם הדייטים הוא שלא כמו הכבוד, מי שרודף אחרי האהבה, האהבה רודפת אחריו. אלא שהאהבה, מה לעשות, לפעמים חסרת חוש כיוון ובעלת חוש הומור מוזר. הטריק הוא להחזיק מעמד עד שהיא תגיע. איך עושים את זה בדיוק? זו כבר שאלה אחרת.
איחלתי לרווקה בהצלחה.