רק לפני שבוע ניצל בנס יהודי מפיגוע ירי, באותו מקום שבו נרצח השבוע הרב רזיאל שבח הי"ד סמוך לשכם n גורמים בהתיישבות מתריעים מפני ההפקרות הביטחונית באזור, וקוראים להשבת המחסומים וחיזוק כוח ההרתעה מול המחבלים | בקבר הראשון שנכרה השבוע בחוות גלעד נטמן הרב שלמד תורה במסירות ובעמל, והקפיד עם זאת להיענות לכל יהודי שנזקק לעזרתו
מי שנתקל ברב רזיאל שבח הי"ד, שנרצח בפיגוע הירי סמוך לחוות גלעד בשומרון השבוע, לא יכול היה לפספס אותו. דמותו המאירה ומלאת שמחת החיים תמיד הקרינה על כל סובביו. הכרתי אותו בכולל ההלכה של הרב דוד דודקביץ' ביצהר, ולאחר מכן בישיבת 'רועה ישראל' ביצהר, שם למד ולימד בשנים האחרונות, שבמהלכן עבר את מבחני ההסמכה לרבנות לצד הכשרה כשוחט וכמוהל. לא מעט בריתות הוא ערך ברחבי השומרון, האחרונה שבהן הייתה אך לפני שבוע.
"הוא הגיע אלינו לפני שמונה שנים והיה מבוני הישיבה בשנים הראשונות. אדם שסלל את דרכו בלימוד ובמידות בעמל יומיומי בלי לאות, בשמחה ומאור פנים שאין כדוגמתו", מתאר הרב דודקביץ' וקולו נשנק. "כל חייו היו בשילוב הנדיר הזה. גם בלימוד התורה וגם בין אדם לחברו. הוא היה מוכן לנסוע לכל יהודי שצריך, גם אם היה מדובר במרחקים עצומים. כמוהל מתנדב הוא היה נוסע פעם לפני הברית, בברית ופעם אחרי הברית. לא מזמן הוא נסע לבדוק תינוק אחרי הברית ביום שישי בבית חג"י בדרום הר חברון וחזר הביתה דקות ספורות לפני כניסת שבת".
הרב דודקביץ' מדגיש את לימוד התורה, שהיה מרכז חייו של הרב שבח הי"ד. "הוא למד בהתמדה עצומה. תמיד משמח את חבריו ואת רבותיו, בחיות גדולה ובליבון יסודי, מעביר את הנושא באופן חי אבל גם נאמן למקור ההלכתי של חז"ל, בלי זיוף קל שבקלים. תמיד ניסה להבין את המציאות ההלכתית, על מה היא מדברת. כשלמדנו מליחה – הביא דברים למלוח מהשחיטות שלו. באיסור והיתר – הביא כבש או צבי לשחיטה, כדי להמחיש. כך גם בהלכות שבת. הוא שימש תלמידי חכמים, ובשנים האחרונות היה מקושר לרב שלמה משה עמאר ודאג לכבודה של תורה באופן מעורר השתאות".
סיפור מיוחד שממחיש את דמותו מספר הרב דודקביץ' על התקופה שלפני הבחינות לרבנות: "לעיתים הרב רזיאל היה נשאר שבוע-שבועיים ברצף בישיבה, והיה חוזר הביתה רק לקראת שבת. הוא היה מביא מזרן לחדר לימוד צדדי, ואחרי סדר היום בישיבה היה הולך ללמוד שם, אוכל קצת, הולך לישון בשעת לילה מאוחרת, קם בבוקר לתפילת ותיקין וחוזר מיד ללמוד. שאלתי אותו כמה פעמים 'איך אשתך עם זה?'. הוא השיב: 'זה רצונה, זה בונה את הבית. הילדים יודעים איפה אבא נמצא'. בד בבד, באותם ימים של הלימוד המתמיד, כשהיה ניגש אליו יהודי גלמוד לדבר איתו, הוא הקדיש לו את הזמן שהיה זקוק לו. בימי אלול והשובבי"ם היה עושה תעניות דיבור, ולמרות זאת לא היה קפדן, אלא עשה הכול במאור פנים, בלי טיפת התנשאות ועם חיוך. חן של קדושה היה נסוך על פניו".
הרב דודקביץ' מזכיר גם את פעילויות החסד שבהן נטל חלק, כמו ההתנדבות במד"א ולמען ילדים חולים. "הוא ואשתו ממש צמחו מתוך זה", הוא מעיד. "כך דאג לבניין הרוחני של חוות גלעד בשנים האחרונות, בחוכמה ובנעימות, בלי שום משרה רשמית, מתוך הרבה מאור פנים. היה בעל למופת. הייתה ביניהם זוגיות של אהבה, שמחת חיים ושותפות לדרך. אצלנו בישיבה הוא היה מדריך חתנים. אברכים סיפרו על התובנות שחינך אותם אליהן, על איזו מידה של יחס, כבוד ואהבה לאישה. הוא היה מארגן סעודת ראש חודש ביד רחבה, מדי פעם היה מביא כיבוד לבית המדרש שהוא או אשתו הכינו. עובר בין הנוכחים ומחלק. 'תאכל, שיהיה לך טעים', היה מפציר בהם. אבידה שמי ייתן תמורתו".
הרב רזיאל שבח הי"ד, בן 35 בהירצחו, גדל בחולון ולמד בישיבה התיכונית בגבעת שמואל ובישיבת תורת החיים ביד בנימין. במהלך השנים נולדו לו ולרעייתו יעל שישה ילדים: רננה בת העשר, נעמי בת השמונה, מרים בת שש, מלכה בת חמש, עובדיה בן שלוש ובניהו בן עשרה חודשים. לפני כעשור עבר להתגורר בחוות גלעד. עו"ד יהודה שמעון, תושב חוות גלעד, עדייו מתקשה לדבר עליו בלשון עבר. "הוא היה המוהל של הבן הקטן שלי", הוא מציין. "הרב רזיאל היה דואג לכל הפעילויות התורניות של הילדים, מוציא חוברות של שאלות לכל חג וחג, מבחנים לילדים, מעביר תהילים לילדים בשבתות. הוא גם התנדב בחברה קדישא במועצה המקומית קדומים, כונן במד"א. כולו היה פעילות של עשייה. אין ספק שזו אבידה גדולה לנו ולמשפחה".
"ניאלץ לשים מחסומים בעצמנו"
עו"ד שמעון מזכיר שהרב שבח נרצח לא רחוק מהמקום שבו נרצח גלעד זר הי"ד, שעל שמו קרויה החווה, לפני 17 שנה. "אני מקווה שהרצח ישפיע על התנופה של המקום. כרגע הקהילה מתכנסת סביב עצמה, מחזקים זה את זה, משתתפים יחד עם המשפחה באבל הכבד שנפל עליהם, אבל בעזרת ה' אנחנו רואים אופק בהיר, דווקא מתוך השבר הזה", הוא אומר בתקווה.
בשונה מיישובים אחרים, שאחרי פיגועים מגיבים ברשימת דרישות מהצבא, בחוות גלעד רואים את הדברים אחרת. "לנו אין יותר מדי תביעות ממערכת הביטחון. אף פעם גם לא הכרנו בכך שהם המגינים שלנו. הקב"ה מגן על עם ישראל בכל מקום. בנתניה בפיגוע במלון פארק, בפיגועים באוטובוס ובדרכים – לא חסרים הרוגים, גם בתוך היישובים וגם מחוצה להם", מסביר עו"ד שמעון. "אחת הדרישות היותר משמעותיות של היישוב היא שסוף סוף יכירו בו כיישוב בפני עצמו ויאפשרו לו לצמוח ולגדול".
"אין לנו דרישה שישימו חייל בכל מטר, זאת לא הדרך. יהודי בארץ ישראל צריך ללכת חופשי", הוא מוסיף. "מי שצריך לשים גדרות זה הערבים ולא אנחנו. אנחנו לא מאמינים בכל מיני דרישות מופרכות של תגבור השמירה. צריכים לפעול ביד קשה מול פורעים ערבים ומול ארגוני טרור ומול מפגעים בודדים. יש פה מאבק בין העם היהודי לכנופיות מרצחים, ובהם צריך לטפל ביד קשה, בלי קשר לדרישות שלנו או של מישהו אחר. לא באנו לפה כדי לעבור שוב את השואה, אלא כדי לבנות מדינה, מנהיגות ודרך של העם היהודי. צריך פשוט לדבוק בדרך הזאת".
במקרה הזה הכתובת הייתה על הקיר ומקום הרצח היה מועד לפורענות זה מכבר. המקרה האחרון אירע אך בשבוע שעבר, כאשר תושב יצהר עצר בצומת ג'ית הסמוכה לחוות גלעד, כדי לחכות לבן משפחה. לפתע נעצר לידו ערבי, הוציא אקדח וכיוון אותו אל ראשו. הלה פתח את הדלת והערבי נבהל וברח. מכיוון שבנס האירוע הסתיים בלי נפגעים, הוא הושתק על ידי הגורמים הרשמיים.
צבי סוכות, מנכ"ל 'עוצמה יהודית' ותושב יצהר, ניסה להתריע על חומרת המצב ופרסם בפייסבוק פוסט שנועד לזעזע. "אב לתשעה תושב יצהר וחתן של דמות מוכרת מאוד נרצח בשומרון. שבעה… יתומים… אלמנה. שרים ונכבדים שמנחמים, ואולי אפילו ראש הממשלה ושר ביטחון שיבטיחו כמה יח"ד או עונש מוות… כתר על הכפרים מסביב, חקירה מהירה של השב"כ ומעצר של הרוצחים… רק מה… ברחמי שמיים לערבי שניסה לרצוח בשבוע שעבר את שכן שלי ש' היה כנראה מעצור באקדח, וכל זה לא קרה".
אך מסתבר שההתראות נפלו על אוזניים ערלות. "במשך שבוע הזמינו את ש' למסירת עדויות, חקירות והשלמות, בזמן שהמחבל עם האקדח מסתובב חופשי ולא נעצר ואין מחסומים בכניסה לשכם", מתאר סוכות את האבסורד. "אחרי שכתבתי את הפוסט, שלחתי אותו לגורמים צבאיים בחטיבה ובאוגדה. כולם אמרו שאני צודק, אבל מחסומים לא שמו".
לדידו של סוכות, מה שבאמת יכול למנוע מקרים דומים, גם אם לא הרמטית, אלה המחסומים. "אם יש מחסום, ערבי יודע שאחרי שהוא ירה, הוא לא יכול לברוח חזרה לשטח A. הסיכוי שלו להיתפס גדול פי כמה. אבל יש מי שמחליט לא לפגוע בשגרת החיים של הערבים. בפיגוע שבו נרצחו הזוג הנקין הי"ד, היה בדיוק אותו תסריט. המחבלים מבצעים פיגוע קרוב למחסום ובורחים לתוך שטח A, שם מסתיים המרדף. גם לפני הנקין, אותה חוליה ניסתה לרצוח יהודים ארבע פעמים לפני כן באותו אזור. אם המצב הזה יימשך, ניאלץ לשים מחסומים בעצמנו".
"להוציא להם את המוטיבציה"
אחד הראשונים שהגיעו לזירת הרצח הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהיה בדרכו הביתה ליישוב קדומים הסמוך. "עברתי ליד הכניסה של חוות גלעד, ראיתי שיצאו כמה תושבים. עצרתי לשאול מה קרה והם ענו ששמעו צרורות של ירי וכנראה היה פיגוע. הסתובבנו קצת וראינו שאין כלום. המשכתי לנסוע, ואחרי 200 מטר ראינו את הרכב עומד בצד ימין. היה ברור שמדובר בפיגוע. הרכב היה מחורר כולו מכדורים. לפי מה שהבנתי אחר כך, כבר לא היה אפשר להציל אותו. הוא קיבל שישה קליעים בגב וזה גמר את כל המערכות הפנימיות", הוא משחזר.
סמוטריץ' מתאר תחושות לא פשוטות. "זה החזיר אותי 14 שנה אחורה לרצח של שולי הרמלך הי"ד. זה קשה גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. זו טראומה לא פשוטה. עבר לי בראש הפסוק 'ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך', כפשוטו. מצוות יישוב הארץ כרוכה בדמים".
לדבריו, התגובה הראשונית צריכה להיות ברמה ההתיישבותית. "אחרי 16 שנה, הגיע הזמן להסדיר את חוות גלעד ולתת לה מעמד חוקי ומסודר. יש שם חלקה גדולה של 120 דונם, קרקע פרטית שרשומה בטאבו על שם יהודים. אפשר וצריך לקדם תוכנית מתאר באופן מיידי", הוא אומר בתוקף.
"צה"ל ומערכת הביטחון עושים עבודת קודש ומצליחים לסכל מאות ניסיונות לפיגועים כאלה, אבל ידוע שכשאתה מתבסס על סיכול נקודתי, אין מאה אחוזי הצלחה", הוא מסביר את המורכבות. "האחוזים הבודדים הם קשים וכואבים, ואנחנו משלמים מחיר דמים יקר מאוד. בסופו של דבר, הפתרון האמיתי הוא לגדוע את החלום שעליו הם נשענים. כל עוד יש לערבים תקווה להקים מדינה, לנצח אותנו באמצעות הטרור ולהשיג הישגים, הם יחתרו להצלחה והסביבה הערבית תטפח, תאדיר, תשלם משכורות, תבנה כיכרות – על המצע הזה קל מאוד לגדל טרור".
היעד של סמוטריץ' ברור: "צריך להוציא להם את המוטיבציה. קודם כול להכריז שלא תקום מדינה פלשתינית. מעבר לזה, צריך לסגור את כל שכם בכתרים, סגרים ומחסומים. מבחינתי, שייקח להם חמש שעות להגיע משכם לרמאללה. שיבינו שאם הם רוצים חיים טובים, הם צריכים להפסיק את הטרור ואת העידוד שלו, אחרת יהיו להם חיים קשים. בעניין הזה יש לנו ויכוח עם הצבא: התפיסה שלו היא שככל שיהיו לערבי חיים טובים יותר, המעורבות שלו בטרור תפחת. במבחן התוצאה זה עולה לנו בדמים מרובים. כל אדם כזה וכל משפחה כזאת הם עולם ומלואו. אין לנו שום פריבילגיה להתנחם בזה שבין לבין יש תקופות רגועות. זה לא הגיוני".
סמוטריץ' מבהיר שבראש ובראשונה מדובר בצעד ביטחוני. "אם תוך שלוש דקות אפשר לצאת משכם, לעשות פיגוע ולחזור לשכם בלי להיתפס במחסום – ברור שיותר קל לעשות פיגועים. אבל אם יש מחסומים ובידוקים – בווודאי שיותר קשה". סמוטריץ' גם מתייחס לזה כאינסטינקט טבעי. "ילד שמקרב יד למגהץ, מקבל כווייה. זה אינסטינקט, זה לא עונש, אלא תוצאה ישירה של המעשים. הם צריכים להבין שיש תוצאות ישירות למעשים שלהם. אם יש טרור, באופן מיידי יש ירידה ברמת החיים שלהם. אחרי שילד נוגע פעם אחת במגהץ, הוא יודע בפעם הבאה לא לגעת. אם הערבים פעם אחת יבינו את המחיר הכבד שהם ישלמו, הם יפסיקו להסית, לעודד וליצור אווירה של טרור".
הרב רזיאל הובא למנוחות בחוות גלעד, לבקשת יעל אלמנתו. "החלטנו יחד עם המשפחה לקבור את הרב רזיאל בעלי היקר והאהוב, ה' יקום דמו, ביישוב חוות גלעד, במקום שבו פעל. הרב רזיאל ביקש שאם יקרה לו משהו הוא ייקבר בחוות גלעד", היא אמרה. שעות ספורות לאחר הרצח הוקם במקום אוהל, שיעמוד במשך כל ימי השבעה. ישיבת חוות גלעד העבירה את הלימוד לשם, ובנוסף לכך מתקיימות במקום תפילות. מטרת המאהל, מסבירים המארגנים, היא לוודא כי כביש גלעד אכן יהיה סגור לתנועת ערבים בתגובה למעשה הרצח.