פרופ' שאול קרקובר היה בוגר ישיבת פוניבז' שבגיל 18 הרחיק אל הנגב והתחיל ללמד אוכלוסייה מסוג לא מוכר | כיום, אחרי שנים ארוכות של קריירת הוראה ואקדמיה ברחבי הדרום, הוא לא מתרגש מהסטטיסטיקות הנמוכות של הפריפריה ומגדל את דור המורים הבא של הנגב
קצת אחרי שנכנס לתפקידו החדש במכללת 'חמדת הדרום' בנתיבות, הגיע לקמפוס אדם וביקש לפגוש את נשיא המכללה, פרופסור שאול קרקובר.
מנהלת הלשכה הסבירה שהפרופסור עסוק, אבל המבקר האנונימי לא התייאש והגיע גם למחרת. ההתמדה שכנעה את מנהלת הלשכה לפתוח את דלתו של פרופ' קרקובר, והאורח פרץ פנימה בקריאה: "כבר הרבה זמן שאני מחכה לפגוש אותך. אתה הצלת אותי".
הנשיא המופתע לא הבין במה מדובר. האיש החל לספר שכשהיה ילד בנתיבות הפרופסור היה מורה שלו. הכיתה יצאה לטיול וכל אחד היה צריך להביא מצרכי מזון בסכום מסוים. הבית שלו כילד היה חסר אמצעים. "אני חילקתי את המצרכים בין אלה שהיה להם, לאלה שלא", משלים פרופ' קרקובר את הסיפור, "והוא מרגיש שהצלתי אותו", הוא אומר והתרגשות רבה בקולו. הסיפור הזה הוא סימן מבחינתו של קרקובר: "זה שאני כאן זו סגירת מעגל".
ביילין? לא בא בחשבון
לפני שנחת בקיץ האחרון במשרד נשיא המכללה, עשה פרופ' קרקובר שנים ארוכות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הוא עמד בראש הקמפוס האילתי של האוניברסיטה, היה ראש מחלקה לא מעט שנים, הרצה והנחה סטודנטים. המעבר למכללה אילץ אותו להתרגל לפערים לא מעטים: בבן גוריון לומדים כמעט 20 אלף תלמידים והסגל מונה מאות חוקרים ומרצים. במכללת 'חמדת הדרום' לומדים בסביבות 1,000 סטודנטים ומדובר באחת המכללות הקטנות.
סיור קצרצר באחד הבניינים מגלה שלט ובו קוד לבוש, ליד השירותים ברכת "אשר יצר" ותחושת ביתיות וחמימות של אולפנא. רק המטפחות שעל ראשי הבנות עושות את ההבדל. כעת, כשהוא יושב בחממה דתית-אקדמית נוחה יותר, הוא יכול להתרווח ולהיזכר כיצד במהלך השנים בבאר שבע לא חשש להביע את דעותיו הימניות וגם נלחם למענן, על אף המיינסטרים השמאלני שעטף אותו בקמפוס.
אחד האירועים הבולטים מבחינתו התרחש כשהזמינו את יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, להרצות באירוע של הסגל הבכיר. הוא החתים עצומה נגד ההרצאה. "זה היה בתקופת האוטובוסים המתפוצצים. אם ההזמנה שלו הייתה במסגרת כנס אקדמי לא הייתי מתערב, אבל במועדון החברתי שלי? לא הסכמתי". העצומה שלו נתקלה בהתנגדות. בהנהלה סירבו לתת לו את רשימת המרצים כדי שיפנה אליהם, ובכל זאת הוא הצליח להחתים 50 מתנגדים, אחרי שהתקשר אליהם אחד אחד. "היו לא מעט שהסכימו איתי, אבל אמרו שהם חוששים להביע את דעתם".
זירה אחרת הייתה פעילות למען ייצוג מאוזן בכנסים לא אקדמיים. הוא פעל כדי שהאוניברסיטה תשכיר חדרים רק לארגונים שמביאים אנשים משני קצות הקשת הפוליטית, "ובמידה רבה הצלחתי".
למרות יחסו החיובי הכללי לאוניברסיטה, פרופ' קרקובר לא מהסס להעביר עליה ביקורת, במיוחד על אנשי מדעי הרוח והחברה. "יש שם בעיה שמאפיינת את השינוי שהביאה הפוסט מודרנה, וזה עובר על העולם כולו". אם בעבר המחקרים ניסו להיות אובייקטיבים והשתמשו בכלי מחקר, הוא מסביר, היום הם סובייקטיביים והחוקרים קוראים לא להיכבל לשיטות הישנות. אלה האחרונים מבהירים בתחילת המחקר שהוא מנקודת מבט אישית, אך בסופו מתעקשים שזו האמת ואין בלתה. "זה היפוך אדיר של כל מה שלימדו באוניברסיטאות במשך דורות. היו לי ויכוחים חריפים עם אנשים על הגישה הזאת, שהובילה את כל מדעי החברה. בעיניי זו הייתה הידרדרות שלה לדרך הקלה. בואו נדלג על מה שלא נוח. הייתי צריך לעמוד עם אצבע בסכר. היום יש חזרה אחורה לשיטות הקודמות".
דבר נוסף שעליו עמד פרופ' קרקובר הוא שאנשים לא יוכלו לנפנף בתואר שלהם כשהם מגיעים לדבר על עמדות. "דעותיי, למשל, ימניות. אבל זה לא בא מהמקום האקדמי, זה בא מהחינוך וההשקפה שלי. לא כל דבר יכול ליהנות מחופש אקדמי. אם אדם הוא פרופסור להנדסת מכונות, הוא לא מומחה בתחום הפוליטיקה. עמדותיו נובעות לא מהתואר אלא מתבנית נוף ילדות, או מדברים שקרא וכן הלאה".
גמרא ביום, בגרויות בלילה
תבנית נוף ילדותו של פרופ' קרקובר, זו שכאמור עיצבה את השקפותיו, מורכבת משילובים לא שגרתיים. הוא נולד בשנת תש"ז לניצולי אושוויץ שהכירו אחרי השואה. "בחסדי ה' ההורים שלי הצליחו להדחיק את זה וגידלו אותנו בלי הצל של השואה". אמו סיפרה על קורותיה, ושיתפה אותם למשל בכך שבפסח לפני השחרור מהמחנה, בעיצומן של עבודות הכפייה, החליטה להימנע מאכילת מנת הלחם היומית במשך כל ימי החג. היא סיימה את פסח בקריסה פיזית. השחרור, שהיה חודש לאחר מכן, הציל אותה. "אבי לא סיפר כלום. פעם אחת ויחידה בליל הסדר אחרי מה נשתנה ולפני עבדים היינו, הוא רצה לדבר על הזמן שבו הם היו עבדים. הוא התחיל משפט אחד ואז הפסיק, והמשיך הלאה בסדר. הוא לא רצה לפתוח את זה. כל חייו הוא לא רצה פיצויים ושום קשר לגרמניה".
קרקובר הגיע לישראל בגיל שנתיים וגדל "כילד מאושר ושמח באשקלון, שהייתה אז עיר פיתוח". ההורים קיבלו בית ערבי נטוש, ניקו אותו מזבל עיזים והכשירו אותו למגורים. בגיל התיכון הוא נשלח ללמוד הרחק בישיבת פוניבז' הבני-ברקית.
"כשהגענו לשם, אבי אמר למשגיח, הרב שרגא גרוסברד: 'אני רוצה שהבן שלי ילמד כאן, כדי שהוא יספוג תורה ויהיה בן תורה, אבל שבערב יתכונן לבגרות באופן עצמאי'". הרב הסכים וקרקובר הצעיר נרשם ללימודי בגרות בהתכתבות. "כשהתחילו להגיע התשובות של המרצים שלי במין גליל מיוחד כזה, התלמידים האחרים התעניינו ורצו גם". הנהלת הישיבה הורתה לקרקובר להפסיק את לימודיו, "אז קניתי ספרים וסיימתי את הבגרות לבד, אחרי כיבוי אורות".
קרקובר זוכר היטב את ההתעקשות של הרב כהנמן על הנפת דגל ישראל בישיבה. "פעם אחת אחד הבחורים עלה לגג והוריד את הדגל. הרב כהנמן בירר באותו יום מי עשה את זה ואמר לו: 'תעלה ותניף את הדגל בעצמך'. הרב התעקש שהדגל חייב להיות שם. הוא גם הקפיד להיות סנדק ביום העצמאות כדי שלא יאמרו תחנון, אלא אם כן זה היה נופל על ימי בה"ב, אז הוא נמנע כדי לא לבטל את הסליחות המיוחדות". קרקובר למד שלוש שנים בישיבה הקטנה ועוד שנתיים בגבוהה, ואז החליט לצאת לעולם שבחוץ. "זו לא הייתה דילמה חריפה. אבי אמר 'אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך'. הוא היה איש של תורה ועבודה".
ומה נשאר לך מהתקופה שם?
"מה שלמדתי שם מלווה אותי כל החיים. בזכות זה אני יודע ללמוד גמרא כמו שצריך, ובכלל אני רואה את עצמי חרדי. ההבדל הוא רק בגישה למדינה, מי שמכיר בנס ומי שלא. הרי אף פעם לא הייתה תורה בנגב, למשל, כמו שהיום. תראי את הישיבות הגדולות בכל הערים והיישובים כאן מסביב".
קרקובר בחר לשרת את המדינה בהוראה של ארבע שנים בַּסְפַר, במקום שנתיים וחצי בצבא. "הגעתי, המנהל בחן אותי ואמר 'יש לו קצת תורה' וזהו, נכנסתי לחנך".
היית בחור בן 18 שהגיע מישיבה חרדית, אליטיסטית, הישר לבית ספר יסודי בנתיבות. חווית הלם תרבות?
"זה לא היה קל, אבל מהר מאוד ספגתי בחדר המורים את הגישה. בגלל שהייתי בן 18 זכרתי את עצמי כתלמיד. חינכתי ילדים שהיו צעירים ממני בשמונה שנים והובלתי אותם להישגים". ויש לו גם הוכחות להצלחה: הוא חינך את מי שהיום הוא ראש עיריית נתיבות, ובכירים נוספים בעירייה. הוא גם לימד כמה שעות כמורה מחליף את השופט מני מזוז, "איתו לא הצלחתי", הוא צוחק.
בנתיבות הכיר את רעייתו, שהגיעה גם היא ללמד במקום כמורת ספר אחרי שסיימה את לימודיה ב'חורב' בירושלים. "גרנו 12 שנה בנתיבות. התרומה שלי הייתה פי שלושה ממה שהתחייבתי עליו". במקביל להוראה הוא השלים תואר ראשון, שני ושלישי בבן גוריון, בעברית ובאוניברסיטת מרילנד בהתאמה.
הפריפריה לא השתייכה למפלגה הנכונה
קרקובר, כאמור, עשה שנים רבות בפריפריה, כילד וגם כאדם בוגר. עם השנים הוא עבר עם משפחתו למיתר, הממוקמת בסמוך לבירת הנגב. גם פריפריה, אבל לייט. השנים שעשה באשקלון ובנתיבות הביאו אותו לחקור במסגרת עבודתו האקדמית את הפריפריה מזוויות שונות.
האם לדעתך מדינת ישראל מפתחת מספיק את הפריפריה שלה?
"זה נושא מורכב. המדינה עושה ומשתדלת כל הזמן. חלק מהדברים עוד לא מורגשים". עם זאת, יש לו ביקורת: "להגיד שזה לא הצליח יהיה עוול חמור, אבל נעשו שגיאות בדרך. אני יכול לתת לך הרצאה שלמה על איך היה אפשר לעשות את הדברים עם פחות תקלות". פרופ' קרקובר מתאר טעויות שעשו הגופים המיישבים בכל הנוגע לגישה ולתשתיות של עיירות הנגב והיישובים החקלאיים שסביבן. הוא מסביר גם את העיכוב בהתפתחותה של נתיבות: ראשיה פשוט לא השתייכו למפלגה הנכונה.
נדמה שהטעות החמורה היא שהביאו לנגב, המרוחק ממרכזי חינוך, בריאות ומקומות עבודה, אנשים שעלו רק לפני רגע מחוץ לארץ. כך לא היה להם סיכוי להשתלב בחברה.
"הביקורת הקיצונית יותר באמת טוענת שזרקו אותם מהאוטובוסים ואמרו להם 'הנה, כאן תגורו, זה קרוב לירושלים'. גישה אחרת אומרת שזה היה שלב בהתפתחותה של המדינה. אלה האנשים שהגיעו לארץ באותה תקופה ולכן הם נשלחו לשם. והנה שלחו אותי ואנשים כמוני ללמד שם, והיו מדריכים חקלאיים, רופאים ואחיות". אבל, מוסיף פרופ' קרקובר, לאנשים שבאו מבחוץ נתנו שכונות מיוחדות במרכזים הכפריים. הם לא גרו עם כולם בעיר.
לפני יותר מעשר שנים שימש עמרם מצנע ראש ועדה קרואה בירוחם. כשנסעתי מאזור המרכז לראיין אותו היה נדמה שהנסיעה לא נגמרת. שנים ספורות אחר כך, התקצרה הנסיעה לירוחם ולאזורים אחרים בנגב באופן משמעותי. הפריפריה והמרכז התקרבו. מצד שני, כעת האבסורד נראה עוד יותר גדול. בפריפריה נפטרים בגיל צעיר יותר, חולים יותר והישגי התלמידים נמוכים יותר. כל זה במרחק שעת נסיעה אחת מגוש דן.
"זה קורה בשוליים ולא בליבה", מסביר קרקובר, "נכון שבדרום תוחלת החיים קצת יותר נמוכה, אבל זה לא שנפטרים כאן בגיל 45". בכלל, הוא אומר כאיש מחקר, איסוף וניתוח נתונים, כדאי להירגע קצת מהסטטיסטיקה. "משרד הפנים כל פעם מדרג את הרשויות המקומיות לפי עשירונים. תמיד היישובים הבדואיים נמצאים בעשירונים התחתונים, והמשמעות של זה היא שמגיע להם הרבה כסף כדי לסייע. אחד המדדים הוא שיעור הבעלות על רכב באוכלוסייה. אבל במקומות כאלה מרבית האוכלוסייה היא מתחת לגיל 18, אז ברור שלא יהיה להם רכב".
גם מיקום המכללה שבראשה הוא עומד ממחיש לו בעבודה היומיומית את פערי הפריפריה-מרכז. העובדה שהיא ממוקמת בדרום מקשה מאוד על הפיתוח שלה. הבאת מרצים דוקטורים או פרופסורים שיתאימו לסטודנטים ולמקצועות הנלמדים, היא דבר כמעט בלתי אפשרי. אין הרבה אנשים שגרים קרוב ומתאימים למשימה. לאלה שמגיעים מרחוק, משלמים הרבה כסף לנסיעות. אתגר רציני אחר הוא במציאת עבודה מעשית לבנות ודאגה להסעות לבתי הספר ומהם, ובכלל נגישות לתחבורה הציבורית. כסף רב מושקע בכל הפרטים האלה, שמוסדות לימוד באזור המרכז לא צריכים להשקיע בהם אפילו מחשבה.
"המכללות יהיו אור לגויים"
פרופ' קרקובר הציב לעצמו למטרה לקדם את המכללה ולמקצע אותה, להסדיר את מערכות המנהלה והניהול ולהעביר את המוסד בבטחה בגשר הרעוע מעל המים הסוערים של איחוד המכללות, כשבקצה השני מחכים בסבלנות אקדמיזציה ומל"ג-ות"ת.
מסלול חייו המקצועיים היה אמנם בהוראה, אבל תחומי התמחותו האקדמיים נוגעים לגיאוגרפיה הומנית ולא לחינוך. גם זו תוצאה של מגמת האקדמיזציה של המכללות לחינוך, הכופה על המכללות ראשים שלפני שמם מופיע התואר פרופסור ויהי מה.
אנשים שעסקו כל חייהם בחינוך לא יכולים לעמוד בראשות מכללות מכיוון שאינם פרופסורים, ואילו אנשים שהם פרופסורים מתחומים שכלל אינם שייכים לחינוך, יכולים גם יכולים. זה לא פוגע במכללות?
"הטענה מוכרת לי, אבל לעניות דעתי האוניברסיטאות בארץ עשו חיל. ההישגים של הטכנולוגיה והמדע בישראל ומספר פרסי הנובל לא באו מהאוויר. מישהו חינך את האנשים לעשות את זה. שנית, כל האוניברסיטאות בישראל מדורגות בתוך ה‑500 הראשונות בעולם מתוך 6,000. מכון ויצמן, העברית והטכניון נמצאים פלוס מינוס בתוך ה‑100 הראשונות. האקדמיה הישראלית רצה קדימה. המכללות לחינוך שהיו תחת משרד החינוך נותרו מאחור במידה רבה. אלה שצמחו במכללות לא מספיק מבינים מה היא אקדמיה. עכשיו שנכנסים לפיקוח מל"ג וות"ת אומרים להם רבותיי, יש לכם הרבה מה לשפר. מי שמגיע מהאוניברסיטה, מבין טוב יותר איך להגיע לרמה נאותה".
בניגוד לחלק מעמיתיו, פרופ' קרקובר חושב שהכניסה של המכללות לאחריותן של מל"ג וות"ת תעשה טוב למכללות ובעיקר לחינוך. הן יפותחו, ינוהלו בצורה משופרת ויעניקו למורים ידע נרחב יותר. עם זאת, הוא חושב שיש חשיבות גדולה בקיומן של המכללות לחינוך. "הן תשתית רחבה ונכונה ואחד מהנכסים החשובים של מדינת ישראל. בעתיד, שיטת הכשרת המורים במכללות תהיה אור לגויים, אבל כרגע עוד לא. היא נוהלה בידי משרד החינוך, שלא מתאים לנהל אקדמיה. הוא כפוף להחלטות תקציביות, ועדי עובדים וכל מיני אילוצים שמקשים על התפקוד. כל מי שחושב לבטל את המכללות טועה".
זה לא הולך לשם? כי החשש הוא שאם התקצוב מעכשיו יהיה לפי קריטריונים של אוניברסיטאות, המכללות יתייבשו.
"לדעתי זה לא הולך לשם". יש עוד הרבה לאן להתקדם בעולם המכללות, מסביר קרקובר, למשל למרצים בתארי דוקטור ופרופסור, ולא רק כאלה שיש להם תואר שני או שהם דוקטורנטים.
דווקא בתחום החינוך לא בטוח שזה נצרך. מרצה שהיא אשת חינוך בכל הווייתה, יכולה ללמד הוראה טוב יותר מאנשים בעלי תואר מתקדם. זה לא תחום אקדמי קלאסי.
"קשה לשפוט מי איש חינוך בהווייתו. כן רואים הבדל בין מי שסיים דוקטורט למי שלא. זה מתבטא באוטוריטה, בסמכות, ביכולת הדיבור והרצאת הדברים וגם במעקב אחרי חידושים בעולם. מי שהוכשר באוניברסיטה טובה ויודע לקרוא אנגלית, שזו בעיה קשה מאוד, הוא פתוח לכל החידושים ובוחן אותם".
בסוף התלמיד ירגיש לדעתך מי הכשיר את המורה שלו?
"כן. קחי למשל את הידע על חידושים בהוראה. אנחנו מושפעים מהעולם. פעם הכאה הייתה נחשבת כלי חינוכי חשוב, היום לא. ויש עוד, למשל אל תתייחס לכיתה ככיתה, אלא תתייחס לתלמידים כפרטים. פעם הנחו ללמד לרוב השכבה הבינונית של הכיתה, כך שהחלשים ינשרו והטובים ביותר ממילא יבינו, אבל היום מנסים להיכנס למצב שבו מורה יוכל לקבל אמצעים וכלים לפנות לכל אחד כפי יכולתו. בעולם עשו ניסויים בהיקפים נרחבים על העניין הזה. זה לברכה מאוד".
בית היוצר למורים בנגב
"המכללה הזאת היא מקום טוב", קובע קרקובר, "יש כאן תשתית טובה שנבנתה על ידי מקים המכללה והנשיא המיתולוגי, פרופ' אבי לוי. עכשיו צריך לבנות קומה נוספת". הקומה מתחילה בהבאת מרצים עם תארים מתקדמים, הצבת ראשי חוגים, הבאת מנכ"ל חדש וגם הוראת שיטות לימודים חדשניות והטמעתן אצל המרצים והסטודנטים. הביקוש ללימודים במכללה עלה מאוד בשנים האחרונות. יש גם בנים שלומדים כאן בתוכנית נפרדת וגם קיבוצניקים מחבל אשכול, שמתבקשים לכבד את המקום ולהגיע בכיפה, וגם בנות מהמגזר החרדי. עם זאת, המכללה קטנה. "אנחנו משרתים את כל הנגב. 85 מהסטודנטים שלנו מגיעים מקו אשקלון-קריית גת ודרומה, עד אילת. השבוע קיבלתי את נתוני ההשמה. 97 אחוזים וחצי ממי שלומד כאן מוצא את מקומו בהוראה. יש מיון רציני בכניסה. ציונים, אישיות ורמת דתיות".
כאמור, 'חמדת הדרום' כמו אחיותיה עומדת בפני איחוד. "האיחוד המרובע" קורא לזה קרקובר, עם מכללת נווה שאנן בקריות, תלפיות בתל אביב וגבעת וושינגטון. "אני לא שמח בזה, אבל הולכים על זה. מדובר בצורך של הות"ת. הם לא מסוגלים וגם לא כדאי שהם יטפלו ב‑50 מוסדות". הוא בהחלט העדיף את אפשרות האיחוד הזאת על פני האפשרויות האחרות. "לנו ולשאנן יש בידול גיאוגרפי, צפון ודרום. תוכנית שאושרה שם תועתק כאן וכן להפך". בין תלפיות וגבעת וושינגטון נדרש תיווך. זבולון אורלב ביצע אותו. "אני הצעתי שוושינגטון תהיה המרכז הארצי של החינוך הדתי למקצועות פרא-חינוכיים כמו ספורט, תיאטרון, מוזיקה, אמנות וכו'. זו שליחות לאומית".
לקרקובר היה חשוב שלא תהיה מכללה אחת עיקרית עם שלוחות, אלא איחוד של ארבעה קמפוסים. יהיה רקטור אחד, מנכ"ל אחד וניהול מרכזי. "יהיה בזה חיסכון".
איך תסתדרו עם זה?
"יהיה צורך בהתאמות. המלצתי שבכל מקום יהיה משנה לנשיא עם תואר פרופסור כדי שיזכה למעמד האזורי החשוב, והוא יהיה חלק מצוות ההנהלה של המוסד הכולל".
ואיך כל הדבר הזה ישפיע על סטודנטית שתרצה ללמוד כאן בשנים הבאות?
"התעודה תהיה של האיחוד עם כיתוב היכן היא למדה. בשלב זה של הפיתוח, הכול יהיה אותו דבר. ברבות הימים, כשהנשיא המאוחד ייכנס לתפקידו, אולי הוא ייתן לכל קמפוס ייחודיות משלו, פרט לזו הגיאוגרפית. זה יצמח", הוא מסכם באופטימיות, "אין ספק שזה יצמח".
Ofralax@gmail.com