לאחר הניצחון על המורדים בסוריה, הציר איראן-אסד-חיזבאללה עלול להפנות את תוקפנותו לעבר ישראל | מיתרונות השיטה של החלפת הפקידות הבכירה בעת חילופי שלטון | דברי הרב יצחק יוסף נגד השירות הלאומי היו צריכים לעורר תגובות סוערות יותר מהציבור ששולח לשם את בנותיו
הלוואי שאתבדה, אבל תקופת הרגיעה הביטחונית בגליל עומדת בפני סכנה, עם ניצחונו של הציר השיעי בסוריה.
הקרבות בחאלב הביאו את המורדים נגד אסד לכלל ייאוש, ואפילו להשלמה עם שלטונו המתמשך של הרודן – גם אם גורלם נחרץ לגלות, לשהייה ממושכת במחנות פליטים או למעצר, ואולי אפילו לקבר. שופרות השלטון הסורי כבר משווים את הקרב בחאלב לניצחון על רומל בקרב אל-עלמיין – נקודת המפנה בחזית צפון אפריקה והמזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. הם מדברים על ניצחון היסטורי שישנה את מאזן הכוחות העולמי, ושופכים (בצדק) לעג על ממשל אובמה – שתמיד זלזלו באיומיו ובקווים האדומים שהציב להם.
אנו רגילים לדברי רהב בעולם הערבי, אבל אחרי תרועות הניצחון מול הסונים – ובמיוחד מול פטרונים של המורדים מקטאר ומסעודיה – חידוש הלחימה נגד ישראל עלול לקבל שדרוג בסולם העדיפות. בכך מקווים האיראנים לאחד מחדש את האסלאם נגד ישראל. נציג של המורדים המובסים בסוריה כבר רואיין בקול ישראל, והזהיר שם מפני הפיכת אזור הגולן למרבץ של מיליציות שיעיות. גם אם הוא נוגע בדבר, גם אם ניתן לפרש את אזהרותיו כבקשה נואשת להתערבות ישראלית בנעשה בסוריה – אין לדחות את דבריו מכול וכול. יש לקוות שראש החץ האנטי-איראני המסתמן בממשל האמריקני החדש, המורכב מהיועץ לביטחון לאומי מייק פלין, ראש סוכנות הביון המרכזית מייק פומפיאו, ובראש ובראשונה שר ההגנה הבא ג'יימס מאטיס – יסייע לנו בהדיפת הסכנה המסתמנת.
הרעה עלולה להיפתח בתסיסה מחודשת אצל הדרוזים ברמת הגולן. בשלב מסוים של מלחמת האזרחים, כאשר מצבו של אסד היה בכי רע, מנהיג הדרוזים בלבנון וואליד ג'ונבלאט חזר בו מתמיכתו בחיזבאללה ותקף את אסד (שאביו חאפז היה אחראי לרציחת אביו, כמאל ג'ונבלאט). בעקבות זאת המשטר של אסד לא היה מסוגל לגייס לצבאו לוחמים דרוזים, אלא במסגרות של הגנה מרחבית שבהן הדרוזים מגנים על אזוריהם בלבד ואינם נרתמים לקרבות העיקריים. לאחר הניצחון בחאלב, משטר אסד יפנה לטהר את כיסי המורדים סמוך לגבול ישראל וילמד את הדרוזים דרך ארץ. הדרוזים בגולן ייאלצו שוב לגלות נאמנות לאסד, תוך הפגנות אנטי ישראליות.
התקדרות המצב בצפון קצת משביתה את השמחה בקליטת מטוסי ה‑F‑35 החמקמקים, המכונים "אדיר". זהו "מטוס דור חמישי" מסבירים לנו, אבל מטוס אינו מכשיר סלולרי, ולא תמיד יכולות מתקדמות מגיעות לידי ביטוי.
אסור לצה"ל להכניס את עצמו למצב שבו היה ערב מלחמת לבנון השנייה. מתוך אמונה ביכולות הגבוהות של מטוסיו, ובהתחשב בנתח הגדול שהוקצה להם בתקציב הביטחון, צה"ל צמצם באותה תקופה את ההוצאות על כוחות הקרקע, והשלה את עצמו שאפשר להכריע את הקרב מהאוויר בלבד.
המטוס החדש והמתקדם יקר גם ברכישתו וגם בתחזוקתו, והוא ישעבד חלק גדול מתקציב הביטחון. לכן לא יהיה נבון להשתמש בו לפגיעה בתשתיות טרור בעזה או במשגרי רקטות בדרום לבנון ובגולן הסורי. המטוס הזה נועד רק ליעדים אסטרטגיים כגון איראן. מצד שני, אולי זהו המסר שישראל רוצה להעביר: היא לא תיגרר למלחמת התשה, ואם שלוחותיה של איראן יאסרו עלינו מלחמה, התגובה תהיה נגד ראש הנחש.
את הדברים הללו אפשר היה לשמוע בדברי קבלת הפנים של ראש הממשלה למטוסים, כאשר דיבר על ידו הארוכה של צה"ל, ואמר כי מי שמבקש לפגוע בישראל מסכן את קיומו.
דברים שרואים מבחוץ
לא בטוח אם רקס טילרסן, מועמדו של טראמפ לתפקיד מזכיר המדינה, יזכה לאמון הסנאט. השבחים שהרוסים מרעיפים עליו הם חיבוקי דוב שרק מסבים לו נזק. אבל מועמדותו יכולה ללמד משהו על שיטת המינויים האמריקנית – זו שנתניהו מתכוון ליישם בישראל, על פי דבריו השבוע.
טילרסן מגיע מחברת נפט ענקית, שבמסגרתה הוא התחכך עם פוטין ומנהיגי מדינות המפרץ, וכעת הוא מביא לממשל פרספקטיבה אחרת. אילו היה צעיר יותר, היה חוזר בתום כהונתו לעולם העסקים. אנשים לא נועדו להיות פקידים בכירים לכל החיים, והם אינם חייבים לכהן בתפקיד ברצף. טוב שבכירים הקשורים למפלגה המובסת עוזבים את תפקידם, גולים למכוני מחקר ולעסקים פרטיים, טוענים שם מצברים ולאחר כיבוש השלטון מחדש חוזרים לוושינגטון עם פרספקטיבות חדשות.
כפי שכתב השבוע שלמה פיוטרקובסקי – גם אני מעריך ששאיפתו של נתניהו לוותר על ועדות האיתור תישאר על הנייר, כמו יוזמות אחרות שלו. אבל מותר עדיין לחלום במדינה הזאת.
לא עת להחשות
מתקפתו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף על השירות הלאומי זכתה בינתיים לתגובה של ארגון נאמני תורה ועבודה. וזה צפוי, כי לכך נוצר הארגון. מה שלא שמענו הוא תגובות נזעמות כמו אלו שמיהרו להגיע לאחר שהרב יוסף תקף את רבני צֹהר. לאן נעלמו הפעם כל התגובות הללו?
אולי ההידרדרות בוויכוח כפתה על כוחותינו ריסון עצמי, כדי לא להחריף את המחלוקת עם הרב יוסף יתר על המידה. ואולי אין אנו מוכנים לשמש על תקן של צוות תגובות, שנאלץ להתפרץ לתקשורת בכל פעם ששומעים יציאה חדשה מבית כנסת היזדים. ייתכן גם שבאווירה שבה בכל יום מתפוצצת פרשה של הטרדה מינית, וצה"ל להוט לקדם שילוב בין חיילים לחיילות, גם בציבור הדתי-לאומי יש קונים לגישת "כבודה בת מלך פנימה" שייצג הרב יוסף.
ובכל זאת, חוסר התגובה הוא טעות. כאשר רבנים מותקפים, הם יכולים לבחור למחול על כבודם ולהיות בין הנעלבים ואינם עולבים. אבל אסור היה למחול על כבודן של אלפי בנות השירות הלאומי שעליהן – בניגוד לשירותן של בנות דתיות בצה"ל (שגם על כבודן יש להגן) – קיים קונצנזוס רחב בתוך ציבורנו.
נשים חשופות להטרדות בכל תחומי החיים – גם בפרקליטות, גם במשרדי ממשלה, ולצערנו לפעמים אפילו במפגשים עם רבנים. מפעל השירות הלאומי הוא עבודת קודש, שבלעדיו מפעלים חשובים כגון תנועות נוער, בתי חולים ומפעלי חינוך רבים היו מתקשים לתפקד.
אין אנו יכולים לוותר על הכוחות והכישרונות של מחצית האוכלוסייה, וגם אילו הדבר היה רצוי – והוא בהחלט איננו רצוי – המציאות הכלכלית הישראלית מכתיבה שיהיו שני מפרנסים למשפחה. מי מבין במציאות הזאת יותר מהציבור החרדי, שאצלו הנשים הן המפרנסות העיקריות, ולא כולן מוצאות את פרנסתן במרחב חרדי מוגן.