ההתפטרות של ליברמן בעיתוי הנוכחי היא ניסיון להטיל על אחרים את האחריות לאוזלת היד שלו מול הטרור החמאסי. אחרי שנים של פסיביות והיגררות, מערכת הביטחון זקוקה לשר מסוגו של נפתלי בנט – יצירתי, נמרץ, יוזם והתקפי
מבחינת האינטרס הלאומי-ביטחוני של ישראל, שר הביטחון ליברמן מתפטר בעיתוי גרוע. בעוד צה"ל ודובריו מנסים להשיג תיקו תודעתי ולהדגיש את עוצמת המכה שהונחתה על עזה בסבב האחרון, ההתפטרות של ליברמן היא הודאה בכישלון, שמן האחריות עליו הוא מנסה להתנער. ראוי היה שימתין חודש או חודשיים עד שתשכך המולת הניצחון של חמאס, במקום להתפטר מיד בתום הלחימה ולחזק בכך את תחושת ההישג של הטרוריסטים, שכמובן תגביר את תעוזתם וחוצפתם בעתיד.
לעומת זאת, מבחינת האינטרס הפוליטי שלו ושל מפלגתו, ליברמן מתפטר בעיתוי נכון ומדויק כדי לשקם את תדמיתו לקראת הבחירות המתקרבות.
במשך כמעט שנתיים וחצי הוא יישר קו עם מדיניות הספיגה וההכלה של הדרג המקצועי, בהנהגת הרמטכ"ל גדי איזנקוט. דבר לא נותר מהיומרות של מי שהגיע אל כס שר הביטחון עם הבטחה ("אתה יכול לתפוס אותי במילה, הכול מוקלט") לחסל את איסמעיל הנייה אם לא יחזיר את גופות חיילינו שנמצאות בידיו בתוך 48 שעות. כראש מפלגה באופוזיציה ליברמן היה גדול הלוחמים למען אלאור אזריה, אבל כשר הביטחון הוא עשה למענו מעט מאוד. ההצהרות האמיצות שהוא נהג לפזר בטרם ניתנו לו הסמכות והאחריות, לא תורגמו למדיניות אסטרטגית של מאבק התקפי בטרור. ליברמן הסתפק ביוקרה שהעניק לו התיק הבכיר. הוא התמכר לליטופי התקשורת, שאהבה את השינוי בעמדותיו של מי שהפך לפתע למתון, למבוגר האחראי.
כמו קודמו במשרד בוגי יעלון, ליברמן לא הנהיג את מערכת הביטחון אלא הובל על ידה. הוא לא ניענע את המערכת, לא גילה יצירתיות, לא הציג תפיסות חדשות ורעיונות חדשים, לא גרם לאף אחד בצה"ל להחליף דיסקט. סבב הלחימה בעזה השבוע הוכיח שוב שלישראל אין תפיסה אסטרטגית כיצד להתמודד עם הטרור העזתי, לא במישור המדיני ולא במישור הצבאי. ליברמן נושא באחריות מיניסטריאלית לכך. כשר הביטחון הוא גם לא טיפל בבעיית המשפטיזציה והמוסרנות שמשתלטות על צה"ל, מייצרות תופעות מחפירות של לוחמים ומפקדים שנשלחים לחקירה פלילית וכובלות את ידי הלוחמים.
הבוחרים של ליברמן, שרבים מהם נתנו לו את קולם בזכות התדמית הלוחמנית שטיפח לעצמו, החלו לנטוש אותו. הבחירות המתקרבות ומצבו הלא מזהיר בסקרים הם כנראה הסיבה האמיתית להתפטרותו, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור ולזכות מחדש באמון בוחריו. מסתבר שהרטינות שלו נגד הקו הרופס שנוקטת ישראל מול חמאס, שאותן החל להשמיע בעיקר בשבועות האחרונים, לא נועדו להביא לשינוי מדיניות אלא לשמש אליבי להתפטרותו. אילו היה נאבק ברצינות על מעבר למדיניות יוזמת והתקפית, הוא היה מוצא לצידו שותפים לדעה בקבינט, ואולי מצליח להזיז גם את ראש הממשלה. אבל המאבק שמנהל ליברמן כעת אינו ביטחוני אלא פוליטי. ההתפטרות שלו היא ניסיון לברוח מאחריות למחדלי הממשלה בתחום הביטחוני, ולזרוק אותה על ראש הממשלה ועל עמיתיו השרים. העמדות המיליטנטיות החדשות שלו הן התיישרות פופוליסטית עם המיית האכזבה שעולה מהציבור ומהתקשורת מהאופן שבו התנהל והסתיים סבב הלחימה. אבל לא בטוח שמה שעבד לליברמן בעבר יעבוד גם הפעם. הציבור כבר למוד ניסיון, הצהרות וזגזוגים. ספק אם יימצאו קונים רבים לניסיון השקוף הזה לעבור שוב מעמדת המבוגר האחראי לעמדת המנהיג המיליטנטי, זה שמימין לו יש רק קיר.
שר הביטחון היוצא קרא לקבוע מיידית מועד לבחירות, אבל מסביבת ראש הממשלה עולה מסר הפוך. נראה כי נתניהו ינסה תחילה לייצב קואליציה של 61 ח"כים, כמו זו שהייתה לו בתחילת דרכה של הממשלה הזאת, לפני שהצטרפו אליה ליברמן ומפלגתו.
קשה להחזיק קואליציה בת 61 ח"כים, שהרוב שלה בכנסת תלוי בגחמותיו של כל אחד מחבריה. קשה במיוחד לעשות את זה בשנת בחירות, שבה עולה משקלו של האינטרס האלקטורלי על חשבונה של האחריות הקואליציונית. אם בכל זאת תנסה הקואליציה הזאת להמשיך בדרכה, יהיה צורך למנות שר ביטחון חדש. האופציה שנתניהו יחזיק גם בתיק הביטחון היא לא סבירה. אין תקדים לכך שראש הממשלה מכהן בו-זמנית גם כשר החוץ וגם כשר הביטחון. העומס הזה הוא מתכון די בטוח להזנחה. מה גם שבדבר אחד ליברמן צודק: האחריות על הדשדוש הביטחוני מוטלת קודם כול על ראש הממשלה.
מערכת הביטחון זקוקה למנהיג פוליטי שיטלטל אותה, שיחייב אותה להביא רעיונות ולהשיג תוצאות. שר ביטחון שיידע בשעת הצורך לדפוק על שולחנו של הרמטכ"ל, ולא רק להצטלם איתו לצורכי תדמית. אחרי הכול, מי שמעצב כיום יותר מכל אחד אחר את מדיניות הביטחון של ישראל הוא הרמטכ"ל גדי איזנקוט. אלמלא הייתה כהונתו מסתיימת ממילא בקרוב, ייתכן שהיה צריך לדרוש את התפטרותו.
לאחר הכהונה הבינונית והאפרורית של יעלון ושל ליברמן, נראה שהגיע הזמן להפקיד את תיק הביטחון בידיו של נפתלי בנט. יש מקום לתקווה שבנט יהיה שר ביטחון נמרץ ויוזם, כזה שידרוש חשיבה מחוץ לקופסה והשגת תוצאות. בבית היהודי מבינים את חומרתה של תופעת המשפטיזציה בכל תחומי חיינו, ובוודאי בתחום הביטחוני, ויש לקוות שבנט כשר ביטחון ידאג להחזיר את המערכת לימים שבהם אפשר היה לצאת לקרב בלי עורך דין צמוד.
בעניין פיתוח ההתיישבות ביו"ש ליברמן עשה אומנם כמה צעדים חיוביים, אבל הקצב היה איטי מדי. שר ביטחון שמחויב אידיאולוגית להתיישבות יוכל להוביל תנופת בנייה ותכנון והסרת חסמים שנוצרו בידי גורמים עוינים במינהל האזרחי.
נתניהו לא צריך לחשוש שבנט כשר הביטחון יאפיל עליו. זה לא יקרה, אבל אפילו אם כן – האינטרס הביטחוני של ישראל צריך לדחוק הצידה את השיקולים הפוליטיים.
לפוליטיקה החרדית דרוש מבוגר אחראי
העימותים בין פלגי החרדים השונים בבחירות המוניציפליות, בעיקר בירושלים אבל גם במקומות אחרים, הזכירה לי סיפור שקראתי פעם בספר ילדים על חכמי חלם.
חלמאי ואשתו החלמאית, חשוכי בנים, זכו יום אחד לפגוש באליהו הנביא, שהבטיח למלא שלוש משאלות שלהם. החלו השניים לחכוך בדעתם באילו שלוש הטבות להתמקד, וכיצד יבחרו בין זרע של קיימא, עושר, בריאות, אריכות ימים, נחת מהצאצאים ושאר איחולים שיהודי מאחל לעצמו.
בעודם מתייעצים, החלה האישה להתעסק בסידור המטפחת שלראשה ומלמלה לעצמה: "הלוואי שהייתה לי פה מראה". לא הספיקה לסיים את המשפט ומן האופק הרחוק ריחפה אליה מראת זכוכית נוצצת במסגרת כסף יפהפייה.
החלמאי התמלא חמה על אשתו הפזיזה, שמבלי משים בזבזה אחת משלוש המשאלות על בקשה פעוטה, ובכעסו גער בה: "כסילה, הלוואי שהמראה הזאת תיתלה על אפך!". אך סיים האיש את דבריו והמראה, כמו נזם גדול ומגושם במיוחד, נתלתה באפה של אשתו. האישה הנעלבת והנזעמת לא נותרה חייבת והשיבה לבעלה מנה אחת אפיים: "הלוואי שבאפך ייתלו שתי מראות!". ומיד כדבריה כן היה: שתי מראות ריחפו לעבר הבעל ונתלו באפו.
בשנות חייהם הבאות, בני הזוג החלמאים לא חדלו מלהתפלל לעוד משאלה אחת, שתאפשר להם לבטל את הנזק שגרמו זה לזה. אבל למרבה הצער, אליהו הנביא לא שב להתגלות אליהם עד יום מותם.
עד כאן הסיפור, שבולט בו חסרונו של מבוגר אחראי שיציל את הגיבורים מלהתמכר לרגשות של כעס ונקמה, שגורמים להם לפעול בניגוד לאינטרסים המובהקים של עצמם. חוששני שהפוליטיקה החרדית הבין-מגזרית הולכת ומתדרדרת אל מחוזות דומים, כאשר הרצון של כל פלג להכות בחברו גורם לו לפגוע גם באינטרסים החיוניים של עצמו.
הליטאים בירושלים סירבו לתמוך במועמד החסידי יוסי דייטש, כנקמה על כך שבבחירות הקודמות חברו חסידי גור לניר ברקת במקום לתמוך במועמד הליטאים משה ליאון. בתגובה לכך, בציבור החסידי הוחלט על הימנעות בסיבוב השני ששיחקה לידיו של עופר ברקוביץ', במקום להגיע להסכמים על תמיכה בנציג הליטאים משה ליאון תוך קבלת תמורה הולמת.
עוצמת היריבות הפנימית הביאה לכך שבמחנה הליטאי חגגו את ההישג של שישה נציגים בעירייה תוך הפגנת שמחה גלויה על כך שהחסידים זכו בשלושה נציגים בלבד. כמובן שחגיגות השמחה לאיד פגעו בניסיונו של מועמד הליטאים משה ליאון לזכות בתמיכת החסידים. לא היה חסר הרבה כדי שכתוצאה מרגשות הנקם והפלגנות, ראשות העיר ירושלים תיפול לידיו של נציג החילונים.
מה שהחל בבחירות המקומיות עלול להתפשט גם לבחירות לכנסת. האם יימצא המבוגר האחראי שיציב מראה בפני הליטאים והחסידים גם יחד, שיסביר להם שהם יורים לעצמם ברגל, פוגעים באינטרס של עצמם, עסוקים בתליית מראות איש באפו של חברו? האם המחלוקת והפלגנות תגבר ותביא לריצה נפרדת גם בבחירות לכנסת, תוך הסתכנות של כל אחת מהרשימות בהתנפצות על אחוז החסימה הגבוה?
מן הסתם אליהו הנביא יודע את התשובה לשאלה.