איך מצד אחד מדברים עם חמאס, ומצד שני לא מדברים איתו? בעידן הווטסאפ, הכול אפשרי
מאז שהווטסאפ פלש לחיינו, אנשים כבר לא מדברים זה עם זה וזה מצוין. אחרי הכול למה לנו להתקשר, לקשקש חצי שעה ורק אז לעבור לעניין שלשמו התכנסנו, כשהצד השני בכלל לא רצה לענות לשיחה אבל כמה כבר אפשר לסנן אותנו? יבורך הווטסאפ שגאל אותנו משיחות משמימות, ונתן לנו במקומן הודעות מתומצתות שכל אחד יכול לעשות את עצמו כאילו הוא לא ראה אותן, ולא לענות להן מתי שלא בא לו.
קחו למשל מדינה יהודית כלשהי אי שם במזרח התיכון, שראשיה מצהירים השכם והערב שאין ולא יהיה לה שום דיבור עם חמאס. ומכיוון שהמנהיגים שלנו לעולם אינם משקרים, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהם באמת לא מדברים עם הטרור. הם רק שולחים לו הודעות ווטסאפ. לא ישירות, חלילה, אלא בקבוצה סודית שבטח נקראת "שקט ייענה בשקט – חחחח (בלי אבו מאזן)", שבה חברים חמאס (שמופיע ברשימת הקשר של ישראל כ"נבלות, לא לענות"), ישראל (שמסווגת אצל חמאס תחת השם "להשמיד בהקדם"), מצרים ("לא להזכיר את מובארכ"), שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב ("יאללה שיחזור כבר לבולגריה") וארצות הברית ("עזבו אותנו באמא שלכם"). יש גם את קבוצת "מזרח תיכון חדש – סטגדיש. עם אבו מאזן", אבל היא לא ממש פעילה בגלל שלאף אחד אין כוח להודעות המייגעות של הראיס ולסרטונים האנטישמיים החמודים שהוא מעלה לפני שבת.
"שקט ייענה בשקט חחחח בלי אבו מאזן", לעומת זאת, היא קבוצה פעילה מאוד. שיחה שגרתית בקבוצת הווטסאפ הזאת נראית בערך ככה:
חמאס: ישראל מאמי, ערה?
ישראל: נראה לך שאני יכולה לישון עם הריח שאתה מפריח פה, יא טרוריסט?
חמאס: וולאק זה לא אני אכלתי פול. זה ארגונים סוררים מסיני
ישראל: התכוונתי לשדות שאתה שורף לי
חמאס: (אימוג'י זדוני)
מצרים: חלאס אתה והשטויות שלך
ישראל: הקיצור, מה אתה רוצה?
חמאס: (הודעה קולית)
ישראל: כבר אמרתי לך שאני לא מדברת איתך. תכתוב
חמאס: אני לא כותב. אני מכתיב
ישראל: תשמור על הפה שלך. שאני לא אתלונן למלדנוב, הקרצייה הזאת
מלדנוב: Hello everybody!
חמאס: (אימוג'י צוחק)
ישראל: סליחה ניקולאי, שכחתי שאתה בקבוצה
מלדנוב: חברים, מה לגבי הפסקת אש?
חמאס: אני בעד
ישראל: גם אני
מלדנוב: wonderful!
ישראל: שנייה, יש לי פה צבע אדום. כבר חוזרת
מצרים: אפשר קצת שקט בקבוצה באמצע הלילה?!
ישראל: חמאס, אתה הולך לשלם על זה שחבל לך על הזמן
חמאס: תשלחי לי בפרטי מה התוכניות שלך לשעות הקרובות
מצרים: ותפסיקו להטריד את כל הקבוצה עם הבעיות האישיות שלכם
חמאס: (אימוג'י מוציא לשון)
ישראל: אויש, תתבגר
חמאס: אויש, תתפגרי
ישראל: דביל. מה קורה עם ההסדרה?
חמאס: וואלאק סבבה. מה קורה עם חוק ההסדרה?
מצרים: בפרטי!!!
חמאס: (הודעה קולית)
ישראל: אמרתי לך, אני לא מדברת איתך
חמאס: אז מה את רוצה?
ישראל: הסדרה
חמאס: בכיף, נשמה
ישראל: אז סגרנו?
חמאס: דברי איתי אחרי החגים
מצרים: אחלה. עכשיו תנו לישון
מלדנוב: ואחרי החגים נעשה שלום
ישראל: בשמחה גדולה
חמאס: אין מצב
ישראל: יופי. חג שמח
חמאס: דרישת שלום לליברמן מהנייה
אבא החופר
כשהבת שלי הודיעה שהיא נוסעת עם חברות לטיול לרגל סיום החופש, שמחתי. קצת בגלל שאני שמח שטוב לה, והרבה בגלל סיום החופש.
אני לא אבא חופר. אני סומך לגמרי על הילדים שלי ונותן להם עצמאות מלאה. רק מתוך אחריות בסיסית שאלתי אותה לאן היא נוסעת, איך, עם מי, מתי היא חוזרת, איפה היא ישנה, איפה היא מתכוונת להסתובב, למה, האם יש שם קליטה והאם היא זכרה לקחת כובע, קרם הגנה, קרם לחות, קרם לחוט, חוט ומחט, מטען, מגבת, סבון, מברשת שיניים, מברשת שיער, בגדים להחלפה, סוודר למקרה שיהיה קר באוגוסט ורב-קו למקרה שהיא תשכח מה המדיניות שלי לגבי טרמפים.
"אבא", היא אמרה, "שחרר".
אז שחררתי. היא כבר באמת בחורה גדולה שעוד רגע פורשת כנפיים ועפה מהקן, היא לא צריכה עוד הטפות מהנשר הזקן. עלק נשר. בקושי נחליאלי.
חמש שעות אחרי שהיא נסעה ניגשה אליי הציפור האחראית, הידועה בציבור גם כאשתי, ושאלה מה קורה עם הילדה. אמרתי שאני לא יודע.
"לא התקשרת אליה?!", נדהמה האישה.
"לא", אמרתי בגאווה, "אני משחרר".
"אני לא מבינה", היא אמרה, "לא אכפת לך ממנה?".
"צודקת", השפלתי מבט והתנפלתי על הטלפון.
"כן אבא, הגעתי", ענתה הבת אלמנטרית.
"איך הייתה הנסיעה?"
"בסדר".
"את מרגישה טוב?".
"כן".
"אכלת?".
"כן".
"שתית?".
"כן".
"זכרת למרוח קרם הגנה?".
"כן".
"תשמרי על עצמך".
"טוב, פשוש. עוד משהו?".
"תתקשרי שוב בערב".
"נראה", היא אמרה, ופרחה לה לדרכה. הסתכלתי על אשתי בארשת ניצחון של גוזל שעמד במשימה.
"וואו", היא אמרה, "איזה אבא חופר אתה".