בתחילת הפרשה כותב רש"י שהקב"ה קיבל את תפילתו של יצחק ולא את תפילתה של רבקה, משום "שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה".
דבריו של רש"י שמקורם בדברי חז"ל במסכת יבמות (דף סד), מלמדים על מעלה מיוחדת שיש לאנשים מסוימים לעניין קבלת התפילה שלהם. לאור זאת נעיין מעט במעלת התפילה של אדם צדיק.
"דרש רמי בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא, קטז). המקור לדרשתו הוא פסוק במשלי המדבר על מלך שכאשר עולה חמתו הוא שולח מלאכי מוות להמית את מרגיזו, ורק איש חכם שיודע לפייסו יכול לכפר על כך ולבטל את כעסו. פסוק זה, המדבר על מלך בשר ודם, נדרש כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאם באה לאדם חימה מאת המקום והוא חולה שנוטה למות, איש חכם יכול לכפר על כך.
ההליכה אל החכם כדי שיתפלל על החולה מיוחסת על ידי הרמב"ן כבר לראשית ימיה של האומה לאחר יציאת מצרים. כך הוא מסביר בפירושו לשמות (יח, טו) את דברי משה ליתרו, שהעם בא אליו לדרוש אלוקים: "השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עליי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפניי… להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם כי זה ייקרא דרישת אלוקים…".
הרמב"ן מביא לכך מקורות נוספים מימי הנביאים, ואף את הליכתה של רבקה לדרוש את ה' הוא מפרש באופן זה. גם בתלמוד וגם בדורות מאוחרים יותר אנו שומעים על מנהג זה. כותב הנימוקי יוסף (ב"ב, שם): "דמנהג זה בצרפת, כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". ועל פי זה כתב הרמ"א להלכה (יורה דעה, שלה): "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים".
דברים אלו באו לידי ביטוי יפה באחת מתשובותיו של הרב משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (כרך ח, יורה דעה ח"ד סימן נא). בתחילתה של התשובה הוא מספר על עצמו ואומר: "הנה באתי לבאר הענין מה שזה הרבה שנים שבאים אינשי אלי לבקש שאתפלל עליהם להשי"ת על כל צרה שלא תבוא ח"ו, ושאברכם לכל דבר הצריכים – בין בבריאות הגוף, בין שיברך השי"ת אותם בבנים ובנות, בין בפרנסה, בין בהצלחה בתורה ובעניני הגוף והנפש, ובכל משאלות האדם. ואני עושה רצונם ומברך אותם ומתפלל בעדם, אף שידוע לי מך ערכי וקטנותי בתורה ובמע"ט, שודאי תמיהי על זה אינשי המכירים אותי. וגם ידוע מכמה גדולי תורה שהם אמרו להמבקשים מהם לברך ולהתפלל שהם לא ראויים, אלא ילכו לבקש זה מאחרים שעוסקים בכך. ואני לא דחיתי אותם ולשלחם לאחרים, שצריך טעם".
ואז הוא מבאר שתפילת כל אדם ראויה היא שתתקבל: "נמצא לפי זה שמי שמבקש מחברו, מי שהוא אף אדם פשוט ואף אינו נזהר במצוות כל כך ואף עוד לגרועים מאלו, אם אך הוא מאמין בהשי"ת, בין שביקשו בעל פה בין שביקשו בכתב, צריך להתפלל עבורו להשי"ת. דאפשר שהשי"ת יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל השי"ת תפילתו בשביל זה. וגם זה גופא שמצטער בצערו של חברו ורוצה בטובתו, שמקיים בזה מצות ואהבת לרעך, הוא זכות ששייך שיקבל השי"ת תפילתו".
ואז מסביר הרב את מעלת תפילת החכם: "דלכל חכם חש השי"ת לתפילתו יותר מלסתם אינשי, וגם הוא בחזקה שיקבל השי"ת תפילתו. אך שאיכא מדרגות בין החכמים ליותר עדיפות וברירות – מצד גודל איכות חכמתו ומעשיו וכמות המעשים. וממילא פשוט וברור שהחכם שמבקש מי שהוא מישראל ממנו שיתפלל עבורו, מחוייב מכל שכן דכל אדם להתפלל עבורו, דהא יותר אפשר שיקבל השי"ת תפילתו. ופשוט שאף שר' פנחס בר חמא אמר על מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ה"ה על כל צער אחר שלא תבוא, לענין פרנסה ולזכות לבנים וכדומה, דמאי שנא, דהרי הכל תלוי בהשי"ת".
ללמוד מהחכם
ועם זאת, ההסתמכות על תפילתו של חכם וצדיק עם כל חשיבותה, אסור לה שתחליש את תחושתו של האדם בדבר יכולתו שלו להתפלל לקב"ה ושתפילתו תתקבל. הידיעה על מעלת תפילת הצדיק, אסור לה שתבוא על חשבון המאמץ וההשתדלות שלו הנדרשים כדי להתקרב אל האלוקים.
על רקע זה יש להבין את פירושו המחודש של המאירי לדרשה זו בספרו בית הבחירה: "לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה שהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפילות ויבקש רחמים…". לדעתו, אין תפקידו של החכם להתפלל על החולה, אלא ללמד את הפונה את יסודות התפילה כדי שיוכל להתפלל בעצמו ולבקש רחמים מהקב"ה.
הרב שלמה שפר