הבחירות בבריטניה הוכיחו ששלטון המנדט השפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. לפעמים נראה שאנחנו ממש תאומים זהים
פתאום מתברר שהפוליטיקה הבריטית דווקא די דומה לפוליטיקה הישראלית. זאת אומרת הפוליטיקה הבריטית הייתה פה קודם, זה נכון, אבל לנו הייתה גולדה לפני תרזה מיי ואפילו לפני מרגרט תאצ'ר, כך שגם אנחנו מקדימים אותם. חוץ מזה שאצלם היה רק ראש ממשלה יהודי אחד וכל השאר היו ערלים, ואצלנו כל ראשי הממשלה היו נימולים, חוץ מגולדה. ואצלם למלכה עדיין יש גינונים של סנובית קרה ומורמת מעם, בעוד שלנו יש נשיא עממי שמאוד אוהב את בני עמו שבחרו בטרור. כך שאולי הפוליטיקה שלהם הייתה פה קצת קודם, אבל גם אנחנו מקדימים אותם בלא מעט דברים.
קחו למשל את הפטנט הגאוני של להקדים את הבחירות כדי לנצח בגדול ואז כמעט להפסיד למלפפון חמוץ כמו ג'רמי קורבין. אם תרזה מיי חושבת שההברקה הזאת רשומה על שמה, כדאי מאוד להזכיר לה שנתניהו כבר עשה את זה ב‑2013 וקיבל ממשלה עם יאיר לפיד וציפי לבני, ואחר כך חזר על זה ב‑2015 וכמעט הצליח להפסיד למלפפון חמוד כמו בוז'י הרצוג. וכל הפרשנים הפוליטיים אומרים שלאור ההצלחה האדירה הוא שוב מגלגל את הרעיון הזה מדי פעם בפעם, כי עברו כבר יותר משנתיים מאז הבחירות הקודמות אז למה לא להכות בברזל בעודו חם, כלומר להכות ביריב בעודו קר.
מה שמלמד שעם כל ההבדלים, הפוליטיקה הבריטית והפוליטיקה הישראלית נורא דומות. הנה, בבריטניה יש ראש ממשלה, וגם אצלנו יש ראש ממשלה. בבריטניה יש פיגועים וגם אצלנו, לא עלינו. בבריטניה יש שמאל שיודע שכל הצרות בעולם הן בגלל ישראל, וגם אצלנו השמאל לא נותן לעובדות לבלבל אותו. בבריטניה יש מלכה שמסרבת לוותר על הכיסא שעליו היא יושבת מאז עידן הקרח, אצלנו יש את ביבי.
אנחנו והבריטים דומים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. הנה, פוליטיקאי בכיר בפרלמנט הבריטי, הידוע בסגנונו הבוטה, כבר פנה לראש הממשלה מיי ואמר לה: "גבירתי, דומני שמאמצייך הכנים עלו בתוהו". חבר פרלמנט אחר הצליף בה ללא רחמים: "תמהני מתי הליידי הכבודה מרחוב דאונינג 10 תואיל להודות באפשרות התיאורטית של חוסר הצלחה מסוים בבחירות". הגדיל לעשות פרשן פוליטי מושחז שממש השתולל באומרו ש"חוששני שהישגיה של ראש הממשלה מאכזבים במקצת, הלוא כן?"
אכן, ממש כמו אצלנו. תשאלו אפילו את אראל מרגלית.
כוזרי בסופר
אי אפשר היה לטעות במבטא של הקופאי בסופרמרקט כשהוא שאל אם כל הבירות על המסוע הן שלי.
"בירות?", תמהתי, "לא לקחתי בירות".
"לא בִּירות", הוא אמר בקול סדוק, "בֵּירוֹת! מה שבֹּה, ליד הבטריות".
"סוללות", תיקנתי אותו.
"לא בַּטריות", הוא גנח, "בִּטריות! ליד השוקולד עם הבצבוצים".
לקח לי כמה שניות להבין שהוא מדבר על הפירות שליד הפטריות שעל יד השוקולד עם הפצפוצים. בתור יהודי שצם שש פעמים בשנה, ובערב פסח מקפיד להשתתף בסיום מסכת כדי לא לחטוף את השביעית, אני די מרחם על קופאים מוסלמים שעובדים ברמדאן, ועוד ביום שישי. במיוחד אם הם אנשים מבוגרים שמעבירים לי בקופה את המצרכים שקניתי לכבוד שבת בעיניים יבשות ובפה נטול רוק. רציתי לומר לו כמה מילות עידוד, אבל לא ידעתי מה. התלבטתי בין "רמדאן כרים" ובין "לא נורא, רק עוד 11 שעות עד סוף הצום ואז מחר עוד פעם". בסוף שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם הצום.
"אני לא צם", הוא אמר.
חייכתי אליו חיוך מלא משמעות. "חילוני, מה?", קרצתי לו.
"לא", הוא אמר, "נוצרי".
זאת אומרת לא ממש חילוני אבל גם לא ממש דתי. יותר בקטע של פילוסופיה, הוא הסביר לי בזמן שהעביר את הברקוד של החלב. בייחוד הוא אוהב את כתבי עמנואל לוינס היהודי, ואת ההבחנות שלו לגבי הצורך להבין ולכבד את האחר. "תאמין לי", הוא אמר, "אני לא מבין איך חלק מהמוסלמים משתמשים בדת כדי להפיץ שנאה ורצח. למרות שצריך לזכור שלא כל המוסלמים כאלה".
אספתי את הקפואים לעגלה תוך כדי הקשבה לניתוחים שלו אודות פילוסופים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, מה שנשמע כמו התחלה של בדיחה או, להבדיל, ספר הכוזרי. היה די מעניין, אם מורידים את העניין הזה שבסוף הייתי צריך לשלם לו.
"אבל תגיד", אמרתי אחרי שהוא החזיר לי את כרטיס האשראי ביד רועדת, "אם אתה לא צם, למה אתה כזה מותש?"
"אל תשאל", הוא נאנח, "מזמן לא יצאתי להפסקת סיגריה".
כלבלב, הו בידי בם בם
תקציר הפרק הקודם: בבוקר חג השבועות נכנס לביתנו כלב פקינז והתכרבל על השטיח. אמרנו לו שלא ירגיש אצלנו טוב מדי, כי מיד למחרת אנחנו מחזירים אותו הביתה ולא יעזור לו כלום. בתגובה הוא ליקק לי את הרגל כאות תודה עמוקה וכסימן לכך שאין לו מושג מה אמרתי. הוא עד כדי כך שמח שהוא לא הסתפק רק ברגל שלי, אלא ליקק גם את הרגליים של הילדים, ואת הרגל שלו, ואפילו הרים אותה והשאיר שלולית קטנה על הרצפה. סתם, היא לא הייתה קטנה.
במוצאי החג הוא שוב התעייף והתכרבל על השטיח, ואז הושבנו את עצמנו לסיכום ביניים. הגענו למסקנה שיש לנו מעט מדי שעות שינה ויותר מדי כלב אחד בבית, אבל כולנו לא יכולנו שלא להודות שהוא חמוד. חוץ מהבת שלי שמאוד אוהבת חיות, אבל הרחק הרחק ממנה.
"איך נקרא לו?", הביטו הילדים באהבה בכדור הצמר המנומנם.
"לא נקרא לו", אמרתי, "הוא לא שלנו".
הילדים טענו שבאופן מעשי הוא תחת חסותנו, ואם נמשיך לקרוא לו "הכלב" הוא עוד עלול להיעלב.
"למה שייעלב?", נעלבתי, "הוא כלב".
"אתה היית רוצה שיקראו לך כלב?", הם שאלו.
"אני לא כלב", הזכרתי להם.
הם הסבירו שמבחינה תיאורטית גם הוא לא באמת כלב, כי אנחנו תמיד אמרנו להם שאין סיכוי שנכניס כלב הביתה, מה שאומר שאם הוא כן נכנס אלינו סימן שהוא לא כלב. מול הטיעונים האלה כבר היה לי קשה להתווכח (היה לי מחסור בשעות שינה), אז ישבנו וחשבנו איך לקרוא לו, חוץ מהבת שלי שאוהבת שמות אבל לא אוהבת חיות. הרעיונות שעלו הם רקסי (נדוש), מוקי (חרוש), בוז'י (קלוש), מוקצה (לזכר אורי אורבך) ונחור, בגלל הנחירות הקולניות שלו. בסוף הבן שלי הציע את "בקי", בבי"ת פתוחה, כיאה לכלב שבליל שבועות למד כבקי ורגיל. אז קראנו לו בקי, חוץ מהבת שלי שהעדיפה לקרוא לו גועל, כביטוי לאהבה העמוקה שהיא רחשה לו, לאחים שלה ולשאר בעלי החיים.
"אבל תזכרו", הנפתי אצבע סמכותית, "מחר אנחנו לוקחים את בקי לווטרינר ומחפשים את הבעלים האמיתיים שלו".
את המשפט האחרון הם לא כל כך שמעו, כי הם נשכבו לידו והוא ליקק להם את הרגליים כמו איזה חננה, או כמו שקוראים לזה ביידיש – בּוֹק. אצלנו בבית קוראים לזה בקי.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com