עכשיו, אחרי שעיתון 'הארץ' הקדיש לו כתבה ארוכה וחמוצה במיוחד ("השיקול שלהם הוא כלכלי נטו"); ואחרי שהסדרה 'צולם ביום חול' ייחדה לו פרק שלם, ועוד לא דיברנו על המקום החדש של אורי מלמד, כבר אי אפשר להתעלם יותר מהטרנד הקולינרי ששוטף את המגזר. יותר ויותר מסעדות הופכות לכשרות, הציבור הדתי כבר לא מסתפק במה שהגישו לו בעבר ודורש אוכל גורמה, ושפים מובילים מזדרזים לספק את הסחורה.
לגל הזה של פריחת המסעדנות הכשרה, שכולל גם את הפיכתן של כמה מסעדות דגל לכשרות, יש סיבות רבות: דמוגרפיות, העלייה מצרפת שבחלקה הגדול שומרת כשרות, השפעת תוכניות ריאליטי, מגמות של התחזקות בציבור ועוד.
יהיה מי שירים גבה ויסביר ש"אוכל זה לא תרבות". אבל הטענה הזאת נשמעת מיושנת בעידן שבו שפים הם הסלבס החדשים והשפעתם לא פחותה מזו של משוררים או סופרים. ובכל מקרה, כדאי לזכור שיותר אנשים מבקרים במסעדות ובבתי אוכל מאשר בתיאטראות ובמוזיאונים, כך שאפשר גם לטעון שמדובר בסוג של קידוש השם.
ועוד נקודת זכות לזכות הטרנד הכשר: בניגוד לאיחור בן כמה עשורים עד שהמגזר גילה את הצבא, התקשורת, הספרות והתיאטרון, הפעם הדוסים נמצאים ממש על הגל – אפילו 'מאסטר שף' עדיין רצה.
אז נכון, עדיין אין לנו שף כוכב דמוי אייל שני מהמגזר (ואולי במקרה של שני, טוב שכך). יש רק כמה חוזרים בתשובה ושפים חילונים מתחזקים, אבל גם זה יגיע. וכנראה מהר משנדמה.
כל זה טוב ויפה ולרוב גם מאוד טעים. אבל זה בדיוק הזמן להערת אזהרה. עולם האוכל מאפשר סיפוקים מיידיים, פרסום מהיר והתחככות עם סלבס. אבל יש בו גם צד כלכלי אפל: רוב המסעדות נסגרות אחרי שנתיים, ורק כ‑20 אחוזים מהן שורדות אחרי חמש שנים. תוסיפו לכך עלויות של מאות אלפי שקלים, ולפעמים הרבה יותר, בעת פתיחת מסעדה או בית קפה, ואתם עלולים לקבל מתכון בדוק לפשיטת רגל.
עדי גרסיאל