אני עדיין חולמת עליך. בלילות ובימים.
בלילות אני שומעת את בכי התינוק של השכנים ומדמיינת אותך חבוק בזרועותיי. לפעמים אני מצמידה את האוזן שלי לחלון כדי לשמוע עוד קצת את הבכי המתוק הזה, חסר האונים. אני סוגרת חזק חזק את האצבעות, עד שהן מלבינות, ואז משחררת אותן לאט לאט. כמה הייתי רוצה לשמוע את הבכי הזה. אבל שזה יהיה הבכי שלך, ולא הבכי של בן השכנים.
ובימים, אני מנסה לא לראות. לא לראות אימהות עם פעוטות או עם עגלת תינוק נוצצת, הצעקה האחרונה. לא לראות ילדים קטנים עם תיקי גן חוצים מעבר חצייה הומה אדם. לא לראות ילדות קטנות עם קוקיות. לפעמים אני עוצמת עיניים כדי לא לראות אותך, אבל אז מגיעים החלומות.
תמיד הייתי ילדה עם המון המון חלומות. היו קוראים לי "חולמנית" אבל אני הייתי אדישה לקריאות. ידעתי שיום יבוא ואגשים את כל החלומות שלי. טוב, בסדר, לא את כולם. אבל חלק נכבד מהם. אחרי שהתחתנתי, טסתי יחד עם אבא שלך לפריז. כשישבנו בשדרה המוריקה של השאנז אליזה ראיתי פתאום אמא צרפתייה אחת, גבוהה ומטופחת, אוחזת בידיה זוג תאומים. אחד בכל יד. והתאומים הזהים הללו הביטו בי וחייכו אליי חיוך ממיס. רק אליי, מכל האנשים שישבו שם בשדרה. ולכל אחד מהם הייתה על הלחי גומת חן קטנה, כמו שיש לי. ואני ידעתי: יום יבוא וגם לך תהיה גומת חן קטנה כזו, בדיוק כמו שלי.
אתה יודע, לפעמים אני חושבת לעצמי שלא אחכה הרבה, אלא כבר כשתחגוג את יום הולדתך השלישי או הרביעי (אבל לא יותר מאוחר מזה) אספר לך כמה סבלתי כדי שתהיה כאן, איתי ועם אבא.
איזה אבא טוב הולך להיות לך.
אראה לך את כל המזרקים ואת התרופות ההורמונליות, ואת האכזבות, ובעיקר את פניהם מושפלות המבט של הרופאים שלי. אתה יודע משהו, בן? הם חושבים שבידם הכול. אבל אני אומרת לך, תינוק שלי, שהכול נמצא רק ביד השם. רק בידיים שלו.
שהכול, נהיה בדברו. גם אתה, בן.
א"ק (שם הכותבת שמור במערכת)