רעיון הגבולות הפתוחים העומד בבסיס פעילותו הפילנתרופית העצומה של המיליארדר ג'ורג' סורוס חותר תחת קיומן של מדינות לאום ברחבי העולם | בלי ריבונות לאומית, מסביר העיתונאי בן דרור ימיני, אף חברה לא תוכל להחזיק מעמד כדמוקרטיה ליברלית | גם אירופה הנאורה מתחילה להבין זאת
כמה השפעה פוליטית אפשר לקנות במדינת ישראל הקטנה ב‑9,591,801 דולר? זהו הסכום שהשקיע ׳המשרד הערבי האזורי׳ של ׳קרנות החברה הפתוחה׳ בארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית בישראל בין השנים 2001‑2015. ׳קרנות החברה הפתוחה׳ נוסדו על ידי המיליארדר היהודי-אמריקני ג׳ורג׳ סורוס עוד בשנת 1984, והן פועלות ברחבי העולם בחוסר שקיפות. ייתכן שהמספר המדהים הזה לא היה נחשף כלל אלמלא הדלפה שפורסמה באתר DC Leaks לפני כמה חודשים תחת הכותרת “מסמכי סורוס״.
על פי דיווחים שהוגשו לרשם העמותות הישראלי, נכון לשנים 2014‑2015 הארגונים ׳בצלם׳, ׳שוברים שתיקה׳, ׳גישה׳, ׳עיר עמים׳, ׳מחסום ווטש׳ ו׳יש דין׳ קיבלו מימון מגופים של החברה הפתוחה בסכום מצטבר של מיליוני שקלים. גם ׳הקרן החדשה לישראל׳ מוזכרת במסמך, כמי שקיבלה מענק בסך 837 אלף דולרים בשנת 2015 מהחברה הפתוחה.
נדגיש: זוהי רק פעילות של זרוע אחת באזור גיאוגרפי מצומצם, טיפה בים. “כשמיליונים זורמים להשפעה על השיח הציבורי זה בוודאי משפיע. אין לי שום ספק שהשיטה הזאת עובדת״, אומר ל׳בשבע׳ העיתונאי, החוקר והסופר בן דרור ימיני.
ג׳ורג׳ סורוס נמנה עם הפילנתרופים הגדולים והוותיקים בעולם, ומוסדות ׳החברה הפתוחה׳ שהקים הם בעלי השפעה ברמה גלובלית. לפי המסמכים שהודלפו, אחד הגופים המרכזיים ברשת זו, קרן החברה הפתוחה, תפקד הן כמממן והן כלוביסט, תוך קידום האג׳נדה שלו במגוון נושאים בפרלמנט האירופי ובמסדרונות הממשל האמריקני. הסכם הגרעין עם איראן, הפצת הנרטיב הפלשתיני ועידוד הגירה בינלאומית הם רק חלק מהנושאים המוזכרים.
לימיני, שעוסק כבר כעשור בסוגיית ה‑BDS והדה-לגיטימציה של ישראל, לא צריך להציג את סורוס. “מדובר באנטי-ישראלי מובהק ומוצהר, שהקים מנגנון תמיכות אדיר, כדי להשפיע לא רק על הסכסוך הישראלי-ערבי. היומרות שלו היו הרבה יותר גדולות״, כך כתב בטורו ב׳ידיעות אחרונות׳ מיד לאחר חשיפת המסמכים. “סורוס מימן גופים, בעיקר פלשתיניים, שהמכנה המשותף העיקרי שלהם הוא שותפות בקמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה של ישראל״.
כתבת באותו הטור שתרומות של גורמים פרטיים, שנגועים במזימות לסדר עולמי חדש, הרבה יותר מסוכנות מתרומות של מדינות וגופים מדינתיים לארגוני BDS ודה–לגיטימציה. מדוע אתה חושב כך?
“האמת היא ששניהם מסוכנים. אבל נגד מדינה אתה יכול להילחם, ויש ניצנים של הצלחות: לדוגמה, ההצלחה של ארגון ׳NGO מוניטור׳ בשוויץ לאחרונה, שגרמה למדינה לשקול מחדש את מדיניות התרומות שלה. זו הוכחה לכך שאפשר להיאבק, ולנצח. אבל בגזרה של תורמים פרטיים כמו סורוס המאבק קשה הרבה יותר. הרבה יותר קשה להגביל את התרומות שלהם.
“אני העליתי הצעת חוק, כתבתי עליה כמה פעמים, שכל גורם ומקור כספי שתומך ב‑BDS לא יוכל לתרום לגופים בישראל, נקודה. למשל, אם בלגיה תורמת ל‑BDS שלא תתרום בישראל. ׳החברה הפתוחה׳ של סורוס תורמת ל‑BDS? שלא תתרום בישראל. אם אתה תורם למעשה לחורבנה של ישראל – אתה לא יכול לתרום לשום קרן שפועלת בישראל. פשוט לגמרי״.
פעילותם השנתית של סורוס ושלוחותיו נאמדת בשווי של מאות מיליונים, אולי מיליארדים. על אף שנושא ה‑BDS מאוד פופולרי ומדובר בישראל, כמעט שלא מפנים את הזרקור לעבר הדמויות שמאחורי הקלעים. ההתעוררות לנושא מתרחשת בארצות הברית ובאירופה רק בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר הפסדה של קלינטון, שקיבלה גם היא תרומות מסורוס.
שיטת העבודה של ׳קרנות החברה הפתוחה׳, מסביר ימיני, היא קודם כול כסף, והרבה: “סורוס פשוט מעודד כל גוף שעוסק ברעיון הבסיסי שהוא מקדם, של פתיחת גבולות וכדומה. בוא נודה, יש פה גם צד הומני שאי אפשר להתעלם ממנו. אי אפשר להתעלם מהמצוקה של אפריקה והעולם המוסלמי, למשל. יש מצוקות אמיתיות. השאלה היא אם הפתרון הוא על ידי הרס החברות המערביות הליברליות, מדינות הלאום, או שאתה רוצה לעשות משהו למען העולם השלישי.
“סורוס אומר: בואו נקלוט את כל ההמונים, המיליונים. ניצור גבולות פתוחים. אבל זה לא עובד. אפילו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מבינה את זה היום. אפשר לראות בנתונים שם צניחה דרסטית בקבלת מהגרים ופליטים מ‑2015 ל‑2016. אפילו אירופה, ההומנית והליברלית, משלמת מיליארדים לטורקיה כדי למנוע את החברה הפתוחה של סורוס. אירופה הליברלית – מרקל, קמרון, הולנד – כולם משלמים סכומים עצומים כדי למנוע למעשה את החזון הזה של סורוס״.
הרס מבפנים
תוצאות הפעילות של ארגוניו של סורוס, טוען ימיני, הן לא פחות מ״הרס של החברה מבפנים״. וכשמשליכים מפעילותן העולמית על פעילותן בישראל, הוא ממשיך, “מבינים שהכוונה היא להרוס את ישראל״.
טענתו של ימיני חריפה מאוד. אך מאחוריה עומדת משנה סדורה, שמסבירה מדוע הרעיון המניע את קרנות החברה הפתוחה ואת סורוס מסוכן מאוד: “ברמה העקרונית, ג׳ורג׳ סורוס הוא חסיד גדול של הפילוסוף המדיני קרל פופר. ממנו לקוח בעצם המושג ׳חברה פתוחה׳. פופר הטיף לחברה שהיא חסרת גבולות״. תפיסה זו, מסביר ימיני, מאיימת באופן ישיר על הזכות להגדרה עצמית, על מדינות הלאום, וממילא גם על כל מה שנגזר מהן – דמוקרטיה, ליברליזם, זכויות אדם וזכויות אזרח.
“התפיסה הזאת תחזיר אותנו, וזה מעניין, דווקא לעידן האימפריאלי״, אומר ימיני. “מה האלטרנטיבה שהם מציעים? ממשלה עולמית? הסיפור הזה של גבולות פתוחים בעצם אומר שאין יותר דבר כזה זכות הגדרה עצמית. ולמה באה לעולם זכות ההגדרה העצמית? בזכותה או בגללה יש בעצם מדינות לאום. וזו דווקא ריאקציה למצב האימפריאלי״. בתקופה האימפריאלית התקיים המודל שקרל פופר דיבר עליו – וכיום סורוס מקדם – של אימפריות אדירות, שבהן התנועה הייתה חופשית מאוד. “לא הייתה מגבלה לנוע בין אנקרה לצנעא או לקהיר. האם זה הפך את חיי האזרחים לטובים יותר? האם זה מנע דיכוי? מה פתאום״.
האיחוד האירופי, שסורוס הוא חסיד גדול שלו בתנאי שיפתח את גבולותיו בפני כולם, גם הוא חזרה למצב אימפריאלי, מסביר ימיני. “כלומר, אנחנו מפחיתים את זכות ההגדרה העצמית או את זכותן של מדינות לריבונות, ופותחים משהו הרבה יותר רחב ומכיל. התוצאה איומה ונוראה: אובדן הסולידריות בין בני האדם״.
דעה רווחת בקרב הפרוגרסיבים היא שחברה מגוונת היא חברה סולידרית ומכילה, אבל ימיני טוען בלהט כי ההפך הגמור הוא הנכון: “בלי מדינת הלאום הכול ייחרב, כי ברגע שמדינת ישראל לא תהיה יהודית, לא רק שהיא לא תהיה סולידרית – היא גם לא תהיה דמוקרטית. תהיה פה התפרקות כללית״.
“ככל שהגיוון בחברה גדל, הסולידריות קטנה. וזה הוויכוח הגדול שלי עם הרבה אנשים שתומכים בגבולות פתוחים – גם בנושא המסתננים, גם בנושא המדינה היהודית וכו׳. חברה שאין לה אתוס משותף, או אפילו הומוגניות – מילה גסה בשביל חלק מהאנשים היום – היא חברה שמתפרקת, שמאבדת את הסולידריות. ישראל צריכה להתמודד עם השאלה הזאת, מה היא רוצה להיות. לי ברור לחלוטין שהיא רוצה להיות מדינה לאומית. כי רק כלאום אתה יכול לשמור על סולידריות וקהילתיות במובן של הגדרה עצמית״.
עד כאן הצד התיאורטי, ומה באשר לצד הפרקטי?
“חברות דמוקרטיות ליברליות יכולות להתקיים רק בתנאים של הגדרה עצמית, של חברות שיש להן מכנה משותף. לא כדי להיות נגד, לא כדי לטפח גזענות – אלא כדי ליצור איזשהו אתוס משותף. ולכן החברה הפתוחה של קרל פופר ושל ג׳ורג׳ סורוס היא בעצם התפרקות מבפנים, זה הרס מבפנים. והתיאוריה הזאת של קבלה בלתי מוגבלת של מיליוני האפריקנים והמזרח-תיכוניים לתוך מדינות הלאום תגרום להרס פנימי, כי רובם לא רוצים להתאקלם. רק נסייג ונאמר שזה לא נכון לגבי כולם. יש מיעוטים שמשתלבים היטב בכל מקום, כמו ההינדים למשל.
“בהקשר הישראלי, כל הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים אומרים ׳מה פתאום מדינה יהודית?׳, אז אני אומר: אני רוצה מדינה יהודית, דווקא כדי לשמור על הדמוקרטיה והסולידריות. דווקא כדי שתהיינה זכויות אדם, זכויות מיעוטים וזכויות קהילתיות חובה לשמור על רוב יהודי מוצק. ברגע שנאבד את הרוב המוצק נאבד הכול״.
דמוניזציה שתוצאתה אנטישמיות
הרבה מאוד גופים וארגונים מקדמים דה–לגיטימציה לישראל, לא רק סורוס. קראתי שכתבת לא פעם שכך הם מלבים אנטישמיות.
“יש הרבה מאוד גופים שמתיימרים לדבר בשם זכויות אדם, ופועלים בדיוק, אבל בדיוק לפי המתכונת של הדמוניזציה נגד היהודים בשנות ה‑30. ראה את הפעילות של ׳שוברים שתיקה׳ (שגם הם זכו למענקים מקרנות סורוס, א״ג) בכל מיני מקומות בעולם. מה הם אומרים? חיילי צה״ל פושעים. הם לא אומרים ׳יש חריגות, ואנחנו קבוצת חיילים שבאנו להילחם בחריגות הללו׳. הם מציירים את ישראל ככזאת ואת צה״ל ככזה. הם לכאורה אומרים שיש כאן מחלה, ולמחלה הזאת קוראים ישראל – המדינה הזאת היא כובשת, בוזזת ופושעת ללא הפסקה. מי ששומע את הדברים האלה, את ההכללות האלה, חייב להגיע למסקנה שלא מדובר במדינה אלא בעיוות היסטורי, במפלצת. אתה לא יכול להקשיב להם ולהיות בעד הרעיון הציוני.
“אנטישמים ששוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל משתמשים בחומרים שלהם – ׳זה לא אנחנו אומרים את זה׳, הם מתרצים, ׳זה הישראלים עצמם אומרים׳״.
ימיני מבקש להדגיש ש׳שוברים שתיקה׳ ודומיהם אינם ארגונים אנטישמיים. “האם לכולם שם יש כוונות רעות? מה פתאום. אני בטוח שחלק גדול מהחיילים שמסרו עדויות או אפילו המתעדים עצמם מגיעים ממקום של הרצון לחברה טובה יותר. אבל המבחן הוא מבחן התוצאה. והתוצאה, בשורה התחתונה, היא אנטישמיות. אין אצלם אנטישמיות בוטה, אבל הם בהחלט משרתים אותה. הם שייכים לאותו קו, כי הם בעצם שייכים לאותו קמפיין שעושה דמוניזציה.
“נשאלת כמובן השאלה איפה עובר הגבול בין ביקורת לדמוניזציה, בין אנטישמיות לביקורת לגיטימית. אני אענה על כך כמו אותו שופט אמריקני שדיבר על פורנוגרפיה: כשאתה רואה את זה – אתה יודע. זאת אומרת, זה ברור לחלוטין שברגע שמדברים על חיילי צה״ל בהכללה, וזה ציטוט מהדברים שלהם לקהלים זרים, שחיילי צה״ל יורים בריכוזי אוכלוסייה על בסיס יומיומי כמו במשחקי וידאו, אתה יודע שזו לא ביקורת – זו דמוניזציה שתוצאתה אנטישמיות״.
קראתי כמה פעמים שהגדרת זאת כ״אנטישמיות החדשה״. למה הכוונה?
“האנטישמיות החדשה מתאפיינת על ידי שימוש בשיח הזכויות. ׳אנחנו בסך הכול רוצים שיהיה טוב לפלשתינים׳ אומרים הגורמים האלה, ובאותה הזדמנות הם אומרים שישראל היא מפלצת. כי ישראל היא הכוח הכובש, הכוח הקולוניאלי המסוכן, היא הנאציזם החדש. הבעיה היא לא הג׳יהאד הגלובלי שהורג עשרות אלפים מדי שנה, בעיקר מוסלמים אגב, הבעיה היא ישראל.
“המאבק הוא לא נגד שלטון ישראל על הפלשתינים, אלא על עצם קיומה של ישראל. מהי פוסט-ציונות או אנטי-ציונות? שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים״.
האקדמיה במערב היא אולי המקום הבולט והרועש ביותר שבו הדה–לגיטימציה לישראל באה לידי ביטוי. אתה מכיר את העניין מקרוב. העיסוק באיום הזה הוא פרופורציוני? עד כמה הוא באמת מרכזי?
“ניקח כדוגמה את האוניברסיטאות והקמפוסים באירופה. רוב הסטודנטים לא יודעים אפילו איפה למקם את ישראל על המפה. אין להם מושג על הסכסוך במזרח התיכון. מי כן מבין? עשרה אחוזים שהם קצת יותר פעילים. מתוך העשרה אחוזים האלה יצמחו האקדמאים, הפוליטיקאים, האקטיביסטים והעיתונאים של הדור הבא. ושם קורה משהו לא טוב. וכשאתה קורא מה קורה במעוזי הפרוגרסיבים הללו – בעיתוני השמאל האירופי ׳הגארדיאן׳, ׳האינדפנדנט׳, ׳לה-מונד׳ – אתה מבין שאותם עשרה אחוזים שולטים במוקדי הכוח החשובים ביותר: האקדמיה והעיתונות. בארצות הברית המצב קצת יותר טוב כי העיתונות שם יותר מגוונת. אבל ההטיות ברורות.
“יש בעיה, והיא הולכת ומחמירה. וכשאתה רואה מה קורה במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, ואת הקשר בין ברני סנדרס ללינדה סרסור (מוסלמית רדיקלית, ממובילות מחאת הנשים נגד טראמפ, א״ג), אתה מבין שקורה כאן משהו לא טוב.
“אז זה מחלחל למעלה, הקו המשותף הזה הופך לדומיננטי. זה לא אומר שהם בהכרח יעלו לשלטון, אבל הקו הזה של השפעות הזרמים הפוסט-קולוניאליים והאנטי-ציוניים ששותפים לדמוניזציה מתחזקים. גם סנדרס, שלא מגדיר את עצמו אנטי-ציוני, אתה שומע אצלו את המנגינה הזאת. במובן הזה אסור להישאר שאננים. כי ההתייחסות היא לא רק ל‑BDS אלא לכל קמפיין הדמוניזציה. אדישות היא לא הפתרון, כי אני חושב שהסכנה הרבה יותר גדולה ממה שרואים כאן ועכשיו״.