השבוע, בעיצומו של גל התקיפות הישראליות באיראן, התראיין מנשה אמיר, פרשן לענייני איראן, ולשעבר מנהל אתר האינטרנט של משרד החוץ בפרסית ושידורי 'קול ישראל' בפרסית, לעיתונאית איראנית כבת 40 המתגוררת בלונדון. על אף הנושאים הבוערים שעמדו על הפרק, העיתונאית לא הצליחה להסתיר את התרגשותה. "גדלתי על הקול שלך וכך גם כל המשפחה שלי. למרות השנים הרבות שחלפו, זיהיתי אותו מיד", היא אמרה לו בפתח הריאיון.
אומנם כאן בישראל קולו של אמיר פחות מוכר לציבור, אך במשך קרוב ל־60 שנה הוא היה הדמות שמזוהה יותר מכול עם שידורי 'קול ישראל' בשפה הפרסית, עד שירדו מעל גלי האתר עם סגירת רשות השידור לפני כמה שנים. השידורים בפרסית החלו ב־15 דקות ביום, מדי ערב בשעה 17:30. עם הצטרפותו לתחנה בשנת 1960 התרחבו השידורים ל־30 דקות ביום. בשלב מאוחר יותר, כשאירעה המהפכה באיראן, השידורים התארכו לשעה שלמה, ואחר כך גם לשעה וחצי.
"הקול שלי כל כך מוכר באיראן, שהיום כל מוסלמי שאני מדבר איתו אומר לי שהוא זוכר את קולי ואת נועם דיבורי בפרסית", מחייך אמיר בשיחה עם 'בשבע'. "בשידורים הללו הצלחנו לרכוש את ליבו של העם האיראני. זה היה שידור בגלים קצרים, שהיה מיועד לאיראן, והיו לנו מיליוני מאזינים ותגובות. גם בישראל, מי שהיה לו מכשיר רדיו עם גלים קצרים יכול היה להקשיב. במלחמת איראן-עיראק, 'קול ישראל' בפרסית הייתה תחנת השידור היחידה בעולם שהודיעה לאזרחים באיראן שהיום הצבא העיראקי מתכוון לפתוח במתקפת טילים נגדם, ומיליוני המאזינים באיראן היו מקשיבים לנו כדי להחליט אם באותו ערב הם ישהו בביתם, או שתהיה מתקפת טילים והם יצטרכו לברוח לשדות שמחוץ לעיר. לצערי, בגלל בירוקרטיה וסיבות אחרות סגרו את רשות השידור, ויחד איתה את השידורים שלנו".
עיתונאי בן 17
מנשה אמיר נולד לפני 85 שנים בשכונת היהודים בטהרן. אביו, שהיה איש קבע בצבא איראן, הגיע משושן הבירה, המדאן. אימו הייתה בת למשפחה שהגיעה לאיראן בעקבות גירוש ספרד. בילדותו הקהילה היהודית בטהרן לא הייתה כל כך מגובשת. "בגלל הקיצוניות בעמדות התושבים המוסלמים, אנשי הקהילה היהודית התנהגו בזהירות רבה, ואפילו במידה מסוימת של פחד", הוא מספר. "אחרי מלחמת העולם השנייה השערים נפתחו, והיהודים הצליחו להיכנס למקצועות חדשים, לצבור הון ולעזוב את שכונת היהודים הענייה והדלה. אבל אנחנו נשארנו שם, רק אחר כך הצלחנו לעבור לשכונה טובה יותר".
בצעד פחות אופייני ליהודים בני גילו, בגיל 17, במהלך לימודיו בתיכון, התחיל לעבוד בעיתונות האיראנית ולפרסם בה מאמרים. הוא ניצל את הידע שצבר בצרפתית כדי לעבוד כמתרגם ועורך משנה בעיתון הערב 'כיהאן'. למרות שבאותה תקופה הייתה איבה גדולה לישראל, הוא פרסם בעיתונות האיראנית מאמרים שמציגים את הצד החיובי של מדינת ישראל וצורת השלטון בה – הדמוקרטיה, את תשובת ישראל לבעיית הפלשתינים וכן הלאה. "'כיהאן' דומה בתפוצתו ובהשפעתו לעיתון 'ידיעות אחרונות' בישראל", הוא מציין. "העיתון עדיין קיים כיום באיראן, אבל הוא הכי שונא ישראל ושונא יהודים. הכותרת הראשית שלו שלשום הייתה: אנחנו נסיים את המלחמה ואת המשטר הציוני ביחד".
באותה תקופה ביקשה הסוכנות היהודית, שהייתה פעילה בטהרן בזהירות רבה, להזמין קבוצה של מורים יהודים שמלמדים בבתי ספר באיראן לבקר בישראל לסמינר של חודשיים. "בתור עיתונאי ביקשו שאצטרף, וקיבלתי את ההזמנה בשמחה", הוא משחזר. "הגעתי לישראל בגיל 17. שמענו הרצאות על יהדות וציונות, ביקרנו וטיילנו במקומות שונים בארץ, נפגשנו עם נשיא המדינה דאז יצחק בן צבי, וזה מאוד מצא חן בעיניי. החלטתי שאני חוזר לאיראן כדי לסיים את לימודי התיכון שלי ולאחר מכן אעלה לישראל ואתחיל ללמוד באוניברסיטה".
"מדובר על השנים 1959-1958, לפני 70 שנה, כשראש הממשלה דוד בן גוריון רצה ליצור ציר של מדינות לא ערביות. הוא ניסה להתקרב לאיראן ולבנות ציר שיורכב מאתיופיה, טורקיה ואיראן", הוא מסביר את הרקע המדיני. "בהתאם לכך, ישראל ריכזה מאמצים כדי לקשור קשרים עם איראן – מדינה שנשלטה על ידי דעות איסלאמיות. אך מתוך ההבנה של המורכבות הפוליטית, הפעילות הישראלית נעשתה באיטיות ובזהירות".
זמן לא רב אחרי שחזר אמיר מהביקור בישראל, ביקר בטהרן העיתונאי הישראלי דוד סיטון ז"ל. "נפגשנו ושוחחנו. הוא מאוד התפעל שיש יהודי כה צעיר שפעיל בעיתונות האיראנית. הוא הדריך אותי ואמר שהוא יכול לעזור לי לבוא לישראל, וכדאי שגם בישראל אמשיך במקצוע העיתונות, וכך היה. שלושה חודשים אחרי בואי לארץ, ועל אף ידיעתי הדלה בעברית, הצלחתי בעזרתו של דוד סיטון לחבר מאמר על מה שקורה באיראן, והמאמר פורסם בעיתון 'הארץ'".
מה חידשת לישראלים על מה שקורה באיראן?
"אני לא יודע אם היה חידוש, אבל בתור אדם שחי באיראן, בא מאיראן ועוקב אחרי איראן, כתבתי מאמר על מה שקורה ולמה קורה. תיארתי את המצב וניתחתי את העניינים. הפרסום קיבל תהודה רבה באותם ימים".
זאת בעצם הייתה דריסת הרגל הראשונה של אמיר בתקשורת הישראלית. חודש לאחר הגעתו ארצה, בשנת 1960, אירעה התפתחות משמעותית יותר בקריירה התקשורתית הישראלית שלו. "באותם ימים הורה בן גוריון להרחיב את שידורי 'קול ישראל' בשפה הפרסית מ־15 דקות ל־30 דקות, וכך הצטרפתי לשידורים זמן קצר ביותר לאחר עלייתי ארצה". כך, כאמור, במשך קרוב ל־60 שנה, 34 שנים בתור שדרן ו־24 שנים כמנהל השידורים, היה חלק בלתי נפרד משידורי קול ישראל בפרסית.
במקביל לשידורים, התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים והחל ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה והמזרח התיכון. "הואיל והייתי עסוק בעבודה ב'קול ישראל' ובעבודה עיתונאית אחרת, הלימודים לתואר ראשון לקחו לי שש או שבע שנים", הוא מציין. "חודשיים לאחר בואי ארצה, עם תעודת עיתונאי, הייתי נוכח במשפטו של אייכמן ודיווחתי לעיתון 'כיהאן' בטהרן יום יום על המתרחש בבית המשפט. אחר כך היו קבוצות של ספורטאים איראנים שהגיעו לארץ לתחרות – וגם על זה דיווחתי לאיראן".
בסוף שנות ה־80, לאחר תום מלחמת איראן-עיראק ועם התגברות העניין הישראלי באיראן, החל אמיר לכתוב מילון פרסי-עברי-אנגלי. "המילון הזה עזר מאוד לישראלים שעוסקים באיראן. זה לא מילון רגיל, אלא מילון שהוא שלם מבחינת כל הביטויים הקשורים לצבא, לעיתונות, לתקשורת ולשיחות יומיומיות. המילון הזה שימש את ביטחון מדינת ישראל, ואני לא יכול לפרט יותר", הוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים.
לדברר את הפרס על רון ארד
במשך השנים סייע לא מעט במאמצי ההסברה של מדינת ישראל. בשנת 2007 הקים את אתר החדשות של משרד החוץ בשפה הפרסית, וניהל אותו במשך ארבע שנים. שנה לאחר מכן הקים גם את אתר האינטרנט של 'יד ושם' בפרסית. פעילות זו בוצעה כחלק מההבנה שהנגשת מידע אמין על ישראל תסייע להפחית את היקף השפעת האיבה וההסתה של המשטר האסלאמי הקיצוני באיראן. עם הזמן הפך למומחה לענייני איראן ולמרואיין מבוקש גם בישראל. "בתקופת המהפכה באיראן הופעתי כמעט יום יום בכל רשתות התקשורת הישראליות, ונתתי יותר מאלף הרצאות למנגנוני השלטון, לאוניברסיטאות, לבתי ספר ולכל קבוצה שרצתה לדעת מה קורה באיראן".
במהלך שנות ה־2000 לקח אמיר חלק בניסיונות לאתר את הנווט השבוי הנעדר רון ארד. "לפי בקשת משרד הביטחון, נרתמתי להפיץ את הידיעה על מתן פרס בשווי עשרה מיליון דולר למי שיודיע על מקום הימצאו. לשם כך הופעתי בכלי תקשורת שמגיעים לאיראן, הן באירופה והן בארצות הברית, דבררתי את הנושא והדגשתי את גובה הפרס".
קיבלת פידבק? מישהו פנה לישראל בעקבות ההופעות שלך בכלי התקשורת?
"זה החלק הסודי של הנושא, שלא הייתי מעורב בו. הוקם מטה תקשורת עם מספר טלפון אחיד, אבל עם קווים רבים. ישבו צוותים 24 שעות ביממה, ענו לטלפונים שהגיעו מאיראן וממדינות אחרות, אספו את המידע והעבירו אותו הלאה לאגף המודיעין בצה"ל, כדי לנתח ואולי להצליח למצוא מה עלה בגורלו של רון ארד".
לאורך השנים הפך אמיר למסבירן הכמעט רשמי של מדינת ישראל מול העם האיראני. "גם כיום, קרוב ל־55 שנים אחרי שהגעתי ארצה, אני ממשיך להיות המסבירן של מדינת ישראל", הוא מכריז. "מיד אחרי 7 באוקטובר, ואפילו לפני כן, עמדתי בקשר עם כלי התקשורת דוברי הפרסית ברחבי העולם – תחנות טלוויזיה שמשדרות אומנם מלונדון, לוס אנג'לס או מקומות אחרים, אבל יש להן מיליוני צופים באיראן. אני מתראיין ומסביר את העמדות של מדינת ישראל, את המציאות האמיתית, ומנסה להזים את הטענות ואת ההאשמות כלפי ישראל ואת מה שנקרא 'האכזריות של צה"ל כלפי האוכלוסייה בעזה', או אפילו עכשיו בטהרן".
"בימים האחרונים יש באיראן אינטלקטואלים־כביכול שמפרסמים הודעות נגד המתקפה הישראלית, ואני מתבקש ומופיע בשידורי טלוויזיה בפרסית בתחנות שונות, ומסביר מדוע ישראל נאלצה לתקוף באיראן ומדוע ההאשמות שישראל רוצה להרוג איראנים הן לא נכונות, ולמה התכוון ישראל כ"ץ, כשאמר שאם יהיה המשך מתקפת טילים איראנית נגד מדינת ישראל ואזרחיה טהרן תעלה באש", הוא מרחיב על פעילות ההסברה האינטנסיבית שלו בימים האחרונים. "הסברתי מה הכוונה של הביטוי 'טהרן תעלה באש', וניסיתי להפריך את ההאשמות כאילו מדינת ישראל רוצה להחריב את איראן. האשמה כזאת מסוכנת מאוד, כי היא יוצרת קרע בין העם האיראני למדינת ישראל. היום הרבה איראנים מזדהים עם מדינת ישראל ועם צה"ל על כך שהוא מחליש את המשטר, וסולל את הדרך לאזרחים באיראן להתכונן להפיל את המשטר".
העם האיראני סובל מהמשטר כיום?
"סובל ביותר. זה שנים רבות שהאיראנים מפגינים נגד המשטר ורוצים להפיל אותו, אבל אומרים שהם לא מצליחים בלי תמיכה מבחוץ. והנה, התמיכה הגיעה ממדינת ישראל. ישראל הנחיתה מכה קשה מאוד על משמרות המהפכה, וכוחות הדיכוי של המשטר באיראן חלשים עכשיו, ולא יכולים להתמודד בצורה נרחבת נגד התמרדות האזרחים. הגיעה העת וזה הזמן המתאים לא לפחד לצאת לרחובות ולנסות להפיל את המשטר הזה".
העם האיראני לא בחר במשטר הנוכחי?
"העם לא בחר", הוא מתנסח בזהירות. "העם בחר בשינוי משטר, אבל לקח זמן עד שהתבהר שזה לא משטר דמוקרטי, לא משטר חילוני, אלא משטר אסלאמי קיצוני מאוד שלא דואג לאינטרסים של העם באיראן, אלא רוצה לקבל הגמוניה בעולם האסלאמי על חשבון האזרחים באיראן, על חשבון העושר האיראני והאוכלוסייה שהיא רוב רובה מוסלמית".
האיראנים שסייעו למוסד
אמיר מספר כי בטהרן ובעוד כמה ערים גדולות אחרות באיראן ישנם בתי כנסת פעילים, וכי היהודים חיים שם חיי שלום. "לשמחתי לא נוגעים בהם", הוא מציין. "הם חווים את המתקפות היום כמו כל אזרח אחר באיראן. אומנם אנטישמיות קיימת, אבל המשטר אינו מאפשר לאנטישמיות להיות פעילה ואקטיבית. חיי היהודים הם רגילים ונורמליים, סכנות לא מאיימות עליהם, והם מקיימים את חיי היום יום ואת החיים היהודיים כתקנם".
איך אתה מסביר את הפער בין האיבה הגדולה למדינת ישראל ובין חיי היהודים התקינים במדינה? זה לא קיים באף מדינה מוסלמית אחרת.
"היהודים באיראן הצליחו להסביר לשלטונות את הרציונל שהם יהודים ולא ציונים, וכי יש הבדל בין היהדות לציונות: 'אנחנו יהודים, אנחנו מכובדים כפי שכתוב בקוראן, ואנחנו רשאים לנהל את החיים הדתיים שלנו לפי הבנתנו'. באיראן יש שלוש דתות רשמיות מוכרות: האסלאם השיעי, הנצרות והיהדות. זה תמיד היה מקובל באיראן".
במשך שנים רבות הייתה בישראל מדיניות הכלה דיפלומטית כלפי איראן, שבעצם אפשרה לה להתעצם. זאת הייתה הדרך הנכונה?
"אני לא חושב שישראל לא פעלה מספיק. בדיוק להפך", הוא מסביר. "ב־20 השנים האחרונות ישראל הייתה המדינה היחידה שהתריעה כל הזמן נגד סכנת ההתחמשות וההתקדמות של איראן לכיוון פצצה גרעינית. אנחנו פעלנו והשתדלנו לעשות מה שיכולנו, אבל לא הייתה היענות מספקת בקרב הקהילייה הבין־לאומית. אובמה, שהיה נשיא ארצות הברית, חתם עם איראן על הסכם בקשר להגבלת פעילות גרעינית, אבל למעשה ההסכם הזה אִפשר לה להמשיך להתעצם ולהגיע למצב של היום. גם היום מדינת ישראל לא חדלה – אנחנו רואים שהעולם לא עושה שום דבר, ואז ישראל נאלצה להיכנס למלחמה, לתקוף את איראן לבדה ולהגיע להישגים שלא ייאמנו בחיסול מנהיגים ומפקדים של משמרות המהפכה. זה יוצר תוהו ובוהו בקנה מידה שמכשיר את הקרקע להתקוממות איראנית".
"המצב היום באיראן קשה ביותר", הוא מעדכן. "יש שם אנדרלמוסיה שלמה. אין כסף בכספומטים, אין דלק למכוניות. מאות ואלפי אזרחים בטהרן רוצים לעזוב כי טראמפ הזהיר אותם ואמר להם לפנות את העיר, אבל אין להם דלק. רוב הכבישים הראשיים של איראן מלאים מכוניות, ולמעשה הפקקים גורמים לכך שאי אפשר להתקדם ואי אפשר לברוח מטהרן".
בעצם את הפעולה הזאת היה צריך לעשות מזמן, אבל לא הייתה לנו לגיטימציה בין־לאומית?
"לא הייתה לנו מוכנות מספקת, לא לגיטימציה בין־לאומית, וגם קיווינו שמדינות העולם – בעיקר ארצות הברית ומדינות מערב אירופה – ינקטו פעולות מעשיות כדי למנוע את ההתגרענות של איראן. ישראל הייתה ערה והייתה פעילה, ולא החמיצה שום הזדמנות. אבל ההזדמנות לא הגיעה אלא בשנה האחרונה, כשישראל הצליחה להחליש את חמאס בעזה, שהיה שלוחה איראנית, ואת חיזבאללה בלבנון, שהיה גם הוא שלוחה איראנית. כתוצאה מכך המשטר באיראן, שאיבד את בסיסו בסוריה, נאלץ לעזוב שם, וגם הדוחות של הסוכנות האטומית הבין־לאומית על פעילות גרעינית של איראן סללו את הדרך ויצרו מצב מתאים. כמובן, גם כניסתו של טראמפ – שהתבטא נגד הגרעין האיראני – לתפקיד, ואי התקדמות השיחות בנושא הגרעין, לצד סוגי חימוש חדשים, מתקדמים וחזקים מארצות הברית – כל אלה סללו את הדרך ואפשרו לישראל לנצל את ההזדמנות ולבצע את המתקפה הזאת נגד איראן".
המערכת הביטחונית כיום מבינה מה קורה באיראן?
"בוודאי! לפני 46 שנים, כשהתחוללה המהפכה באיראן, ישראל נשארה עם המכנסיים למטה – לא ידעו ממש מה קורה באיראן, לא היו לנו שום קשרים עם מקורות מידע, כי איראן של השאה הייתה איראן ידידותית מאוד ולא היה צורך להחדיר אליה מודיעין. פתאום היו זקוקים לאנשים שיודעים מה קורה באיראן, לא רק מבינים את השפה, אלא גם מבינים את הפסיכולוגיה ואת המשמעות של אמירות מסוימות, ואני תרמתי את חלקי עד כמה שיכולתי".
לדבריו, המספר חסר התקדים של סוכני המוסד שלפי הפרסומים מעורבים במתקפה מעיד על כך יותר מכול. "יש כאן עבודה מודיעינית יוצאת מן הכלל במשך 46 שנים. אני זוקף להצלחה הזאת גם את העובדה שהרבה מאוד איראנים שמתנגדים למשטר סבורים ששיתוף פעולה עם מדינת ישראל הוא הדרך הטובה ביותר להציל את מדינתם מידי השליטים האכזריים הנוכחיים".
מזרח תיכון חדש באמת
את השלכות המבצע הישראלי באיראן מתקשה אמיר עדיין לנבא, אבל הוא מעריך שאם הפעילות הישראלית המוצלחת תימשך כמו בחמשת הימים אחרונים, זה יכול להוביל לנפילת המשטר באיראן. "אם אכן כך יקרה, יהיו שנה או שנתיים של אי־יציבות באיראן. אבל אנחנו בתקווה שכל משטר שיירש את המשטר הנוכחי יפסיק את האיבה נגד מדינת ישראל, יפסיק את המרוץ להתחמשות גרעינית, ויתרכז בבניית איראן מחדש. כך ישרור שקט במזרח התיכון ושקט באזור שלנו, וזה יאפשר את קידום השלום עם סעודיה ומדינות ערב אחרות. זה יאפשר למדינת ישראל לתרום מניסיונה ומהידע שלה כדי לבנות את איראן מחדש ולהקים יחסים יציבים ועמידים ושיתוף פעולה בין שתי המדינות, שיהפוך את האזור שלנו למזרח תיכון חדש, וזו תקוותנו. אנחנו מתפללים שהחלום הזה יתממש".
יכול להיות גם שנחזור לראות טיסות של אל־על נוחתות בטהרן כמו לפני המהפכה?
"בוודאי! ברגע שהמשטר ייפול ויחסי הידידות ייכוננו מחדש, אוכל לטוס לטהרן ולבקר במקום הולדתי בשכונת היהודים ובבתי כנסת באיראן, שאגב רובם קיימים ופעילים, חוץ מהערים שכבר אין בהן כמעט אף יהודי אחד".
