התחלה// נולדה בשדרות. בגיל שנתיים עברה עם משפחתה לקיבוץ שעלבים, שם גדלה, למעט גיחה קצרה לבית שמש. השנייה מתוך חמישה אחים.
אבא// הרב רחמים נסימי (71). גדל בבית מסורתי בשדרות להורים שעלו מפרס. בצעירותו התחזק והפך לאיש חינוך עד שמונה למנהל מחלקת החינוך בשדרות. בשלב מסוים החליט לעזוב משרה מכובדת ולהשתקע באוהלה של תורה בישיבת שעלבים. אחרי עשור בישיבה, עבר לבית שמש והקים את הגרעין התורני הראשון של רשת 'שעלי תורה'. "בעקבות מחלה של אמא חזרנו לשעלבים, משם הקים את האימפריה הגרעינית, לצד הסיוע לאמא, ההתמודדות עם המחלה והשלכותיה".
אמא// גילה נסימי ז"ל. אשת חינוך. ילידת חיפה, בת לניצולי שואה, שבאה להתנדב בשדרות עם בנות ממכון גולד. "היא נפגשה עם אבא שלי, שהיה ראש מחלקת החינוך, כדי לקבוע לו"ז עבודה. נוצר ביניהם חיבור ותוך שבועות ספורים הם התארסו". כשילדה את הבן הצעיר התגלתה אצלה טרשת נפוצה. "אחרי עשור של התמודדות בגבורה עם המחלה, היא נפטרה בגיל 42".
ספסל הלימודים// ביסודי למדה בבית הספר הממלכתי־דתי שלהבת בקיבוץ שעלבים. "בשנה הראשונה הייתי נוסעת כל יום בהסעה מבית שמש, כי עוד לא היה בית ספר דתי נפרד בבית שמש. כשנאלצנו לחזור לשעלבים, כמובן המשכתי ללמוד שם".
טלטלה// משם עברה ללמוד באולפנת הרב בהר"ן. במהלך הלימודים באולפנה, חוותה את אחד המשברים הגדולים בחייה. "את הבשורה שאמא שלי נפטרה קיבלתי כשהייתי באולפנה, תוך כדי שלמדתי למבחן. זאת הייתה חוויה מאוד מטלטלת. יש לי הרבה הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, שמתוך הנפילה עזר לי לקום לאט לאט ולזכות לעוצמות חיים גבוהות יותר. כמובן שהאולפנה ליוותה אותי, לצד משפחתי המורחבת, ואבא שהקפיד לבקר אותי באולפנה פעם בשבוע. אין ספק שזה נתן לי הרבה כוח".
שליחות// במסגרת השירות הלאומי הדריכה כיתה י"א באולפנת אבן שמואל, שם התחדדה אצלה ההבנה שהשליחות שלה נמצאת בעולם החינוך ושזהו הצעד הבא שלה. "אומנם במהלך שנות התיכון הייתי מדריכה וקומונרית והקמתי סניף בבית שמש, אבל שם נפל לי האסימון באופן סופי שזה הייעוד שלי". אחרי סיום השירות הלאומי, החלה ללמוד לתואר ראשון בייעוץ וספרות במכללת אורות ישראל.
החצי השני// הרב נעם ולדמן, ראש ישיבת ההסדר ניר קריית ארבע. "חברת ילדות של אמא שלי משעלבים שידכה אותי לחבר טוב של הבן שלה". בתוך שבועיים, שכללו חמש פגישות, השניים התארסו. "נעם הוא מתנה אלוקית מעל הטבע".
קסם של מקום// באותה תקופה, הרב נעם למד בשיעור ג' בישיבת קדומים ובלילות שמר ביישוב שא־נור. "גדלתי עמוק בתוך האידיאלים של גרעינים תורניים, והיה ברור לי שנצטרף לאחד הגרעינים התורניים שאבא שלי הקים. כשהכרתי את בעלי, גיליתי את הקסם של יהודה ושומרון. אחרי הפעם הראשונה שהגעתי איתו לשא־נור, אמרתי: 'וואו, כאן יהיה הבית שלנו'. באותם ימים גרו רק ארבע משפחות בשא־נור. זה היה מקום שומם אך יפהפה בקצה העולם. חלקת אלוקים קטנה שהציוויליזציה לא נגעה בה. התאהבתי באדמה שם ברמות הכי עמוקות שיש".
כאן ביתי// כבר בתור מאורסים, הגיעו השניים לשא־נור כדי להשתתף באספות התושבים ולחשוב כיצד לגייס משפחות נוספות. "זכינו להקים את הבית שלנו בשא־נור, ובסוף החתונה נסענו לשם. באותה תקופה לא הייתה קליטה סלולרית ביישוב. למחרת החתונה, מרוב דאגה אבא שלי התייצב בשא־נור ושאל את אחד החיילים אם בלילה הגיעו ליישוב חתן וכלה. כשווידא שאכן הגענו – הסתובב וחזר הביתה".
התחדשות// האווירה באותם ימים בשא־נור הייתה של התחדשות ופריחה. "התחושה הייתה שמשהו גדול קורה וזו רק ההתחלה. הגיעו עוד משפחות, בנינו ספרייה, מעון ומכולת. התחברנו לאומנים הוותיקים שהתגוררו במקום. למרות הפער האדיר באורח החיים, נוצר בינינו חיבור עמוק. במצודה הם בנו גלריה מרהיבה שמשכה תיירים רבים מכל רחבי הארץ".
מלחמה על הבית// התחושה הייתה ששא־נור עולה על הגל, עד שכעבור שנה מהגיעם למקום, הכריז ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון. "עשרות ערבים יצאנו כזוג צעיר למבצעי 'פנים אל פנים' בנתניה, פרדס חנה וחדרה – כדי לשכנע מצביעי ליכוד להתנגד במשאל מתפקדים. אומנם הצלחנו במשאל, אבל את ראש הממשלה זה לא עניין. יצאנו למאבק על הבית. חצי שנה לפני הגירוש הרב והרבנית ולדמן עברו לגור איתנו, ולקחו חלק פעיל בהנהגה של שא־נור עד החורבן".
היה לא תהיה// "עד לבוקר הגירוש התנהלתי כרגיל. העמדתי בצק, הפרשתי חלה ואפיתי לחמניות, תוך האזנה למוזיקה. במבט לאחור, חיינו בסרט, אבל זה מה שאפשר לנו לתת את הנשמה שלנו למקום הזה. היה לי אמון גדול בעם ישראל ובקדוש ברוך הוא שיהפוך את הקערה על פיה, אבל הקדוש ברוך הוא חשב אחרת ואנחנו מקבלים את הדין. היה קשה, אבל אני יודעת שעשינו כל מה שיכולנו".
אובדן// "רגעי הגירוש עצמו היו כמו מוות. זה החזיר אותי כמה שנים אחורנית לפטירה של אמא שלי. זאת הייתה החוויה. אתה רוצה להיאחז בדבר ולא רוצה לתת לו ללכת, אך זה נשמט לנו מתחת לרגליים. היינו בין הזוגות הראשונים שפונו משא־נור. יותר ממאה חיילים וחיילות באו לפנות אותנו. לא היה לנו יותר מדי מה לעשות. לא ארזנו כלום, חיינו כרגיל. צעקתי על אחד הקצינים שיוריד את הווסט עם דגל ישראל כי הוא לא ראוי ללבוש אותו. הוא נענה לבקשתי, הביא לי את הווסט ולבשתי אותו. יצאנו אבלים וחפויי ראש כמו למסע לוויה. ניסיתי להסתכל לחיילים בעיניים, התחננתי שיעצרו. עוד לא מאוחר, אפשר לתקן. אבל הם סירבו להסתכל לי בעיניים. הייתה אטימות מוחלטת".
תכף נשוב// "כשיצאנו משא־נור, חמי הרב ולדמן אמר לנו: 'האדמה זוכרת, האדמה שומרת. שום דבר לא היה לחינם. עוד נשוב'. המשפט הזה הולך איתי ונמצא איתי יום־יום בתפילות שלי כבר עשרים שנה. היה ברור שנחזור לשא־נור. במהלך השנים זכינו לעלות כמה פעמים לשא־נור, הנחת התפילין של הבן שלנו הייתה שם. והנה, אנחנו כאומה מכינים כבר את התשתיות לבנייה בשא־נור. זה נותן הרבה תקווה".
קמנו ונתעודד// אחרי הגירוש שוכנו המגורשים משא־נור באולפנת רעיה בבית אל. "לבעלי הייתה הרגשה פנימית שלא נכון לנו להישאר במתחם מפונים. באופן אישי חשתי צורך להישאר יחד עם האבלים הכואבים, אבל לא נשארנו איתם. לימים הצעד הזה היה נכון לנו כמשפחה. אסתר כריש ז"ל סידרה לנו קרוואן בקדומים, כדי שנעם יוכל להמשיך ללמוד בישיבה. גרנו שם במשך שנתיים וחצי. בהמשך לרצון שלו בלימודי דיינות, הוא מצא חבורה מכולל הדיינות של כפר דרום שעברה לבית חג"י בהר חברון. עברנו לשכונת המפונים ביישוב ונקשרה בינינו חברות מופלאה".
שיפוץ תוכניות// לאחר כמה שנות מגורים בבית חג"י, רכשה המשפחה בית קרקע. עם התחלת השיפוץ בבית החדש, קיבל הרב נעם שיחת טלפון מהרב דוד פוטש, מראשי ישיבת ניר. "למעשה, הוא ביקש ממנו להצטרף אל אביו בראשות הישיבה. בקושי הספקנו ליהנות מהשיפוץ וכבר עברנו לשליחות הבאה בקריית ארבע". מאז, כבר 12 שנה שהרב נעם ממשיך את תורת אביו בראשות הישיבה. "בין לבין גרנו במשך שנה בבית השלום בחברון כדי לשמור על המקום".
חיבורים// במהלך השנים, מתוך הצורך להביא רוח צעירה לבירת הרי יהודה, הקימה בשביל בנות השירות הלאומי את מדרשת השילוב נריה בקריית ארבע, "כדי לחבר אותן לאנשי קריית ארבע בשעות היום, ובשעות הערב למלא אותן בקודש. בראייה למרחוק, המטרה הייתה להוציא לפועל שידוכים ולהשאיר אותן בקריה. יש כאן הרבה שליחות, גם של קירוב לבבות וגם של התיישבות. זכינו וכמחצית מהאברכים בישיבה התחתנו עם בוגרות המדרשה".
קולה של אמא// במקביל היא מנהלת את מסלול אורי באולפנת גילה בבית שמש. "מסלול של חצי פנימייה בתוך האולפנה האקסטרנית, ששם דגש תורני־חברתי, מיועד לבנות מבית שמש ומהיישובים הסמוכים, מתוך הבנה שהילדים זקוקים ליותר קשר עם ההורים בבית. מאוד מרגש לשאת את שמה של אימי יום־יום באולפנה שנקראת על שמה".
הנחת// תשעה ילדים: גילה אורי (21) "שקרויה על שם אימי, התחתנה לפני כחודש עם איתן יהודה, אחיו של דוד יהודה הי"ד שנפל בג'נין בתחילת המלחמה", צור (19), תאיר ציון (17), יהונתן (61), איתן יצחק (14), דוד ברוך (11), טל מרים (10), כרמי (6) ואליעזר יהושע (3 וחצי) "הנכד הצעיר שקרוי על שם חמי. זכות גדולה בשבילנו".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// סדר היום מתחיל בין שש וחצי לרבע לשבע. "מארגנת את הילדים ומוציאה אותם למוסדות חינוך. בימים שבהם אני עובדת בבית שמש – אני נוסעת לשם בזריזות ועוסקת בהובלה וניהול המסלול. משתדלת לחזור הביתה עד שהילדים מגיעים מהמוסדות. לפחות פעם בשבוע נוסעת עם הילדים לבקר באחת החוות באזור. שלוש פעמים בשבוע יוצאת בשעות הערב אל המדרשה, ומדי פעם גם משתתפת בחתונות של הבוגרות. פעמיים בשבוע מארחת לסירוגין את תלמידי הישיבה ובנות מדרשה. משתדלת לעשות הליכה לתוך הלילה, לבריאות הנפש והגוף".
פלייליסט// "אוהבת את השירים של ר' שלמה קרליבך, לצד שירי הנשמה של ביני לנדאו ובוצר".
השבת שלי// "שבת זה אוויר לנשימה, הכי מיוחד אצלנו זה התפילות במערת המכפלה שמטעינות בכוחות לכל השבוע. ליל שבת מוקדש בדרך כלל לשבתות ישיבה או מדרשה. בשבת בבוקר אנו משתדלים שהסעודה תהיה משפחתית".
דמויות מופת// "אבא שלי, הרב רחמים נסימי. אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, עם חלומות גדולים, וזכה להגשים אותם צעד אחרי צעד. כל ההצלחה שלו בגרעינים התורניים הגיעה מתוך ההשקעה שלו במשפחה וחיבור עמוק לתורה".
מפחיד אותי// "שעם ישראל יעבור עוד דרך ארוכה עד שנזכה לגאולה שלמה. מקווה שנעבור את התיקון במהרה ונזכה לגאולה ברחמים".
משאלה// "שכל הילדים שלנו ימשיכו להיות עובדי ה' בשמחה, עם הפנים לכלל ישראל".
כשאהיה גדולה// "אגור בשא־נור ואוביל מפגשי חיבורים בחברה הישראלית".
לתגובות:
