בכניסה לשערי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, כשמאחוריו קבוצה שהוא מדריך במסע לפולין, קיבל אבי רט את הבשורה: צבי פלדמן, חברו לגדוד ולקרב הקשה בסולטן יעקוב, שנעדר זה 43 שנה, אותר בסוריה ויובא לקבר ישראל.
"קיבלתי את ההודעה כשעשיתי את הפסיעות הראשונות לתוך המחנה. צבי נקרא על שם סבו שנרצח בשואה, כך גם חברנו הנעדר האחרון יהודה כץ. לקבל את ההודעה בסיטואציה הזאת, במקום הזה, זו תחושה של מעגלים שנסגרים", הוא מספר לנו יומיים לאחר מכן, דקות לאחר שנחת בחזרה בישראל. "זו הצפה וטלטלה גדולה, שאוחזת בי גם עכשיו. תחושות מעורבות, הקלה ושמחה על התרת הספקות, על המזור שזה מביא למשפחה, שליווינו אותה כל השנים. הזכות להביאו לקבר ישראל. מאידך יש גם עצב, כי תמיד היה לנו עוד בדל תקווה שיהיו בשורות טובות והוא יהיה בין החיים. ולצד זה ישנו עדיין הפצע הפתוח של יהודה כץ, האחרון שעוד לא חזר".
במבצע מורכב וחשאי של שילוב זרועות בין צה"ל והמוסד, אותרו בסוריה שרידיו של הנעדר מקרב סולטן יעקוב צבי פלדמן ז"ל, והובאו ביום שני לקבר ישראל בבית העלמין בחולון. ראש הממשלה הגיע אישית לבית אחותו של צבי, ענת כהן, והודיע לה ולאחים איציק ושלמה פלדמן על השבתו של אחיהם לשטח ישראל. "הייתי חיילת בצה"ל כשאחי היה נעדר, והדרך מהדרום הביתה הייתה הדרך הכי ארוכה בחיים שלי", סיפרה כהן על יום הקרב בסולטן יעקוב, "כל השנים החיים זעקנו שהקרב שלנו לא תם, והיום אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על סגירת המעגל ומודים לראש הממשלה שלנו, שהבטיח לנו בכל השנים, שהבטיח גם להורים שלי לפני שלושים שנה, שהוא יחזיר את צביקה, ותודה לא־ל שכך קרה".
האח איציק פלדמן סיפר על ייסוריהם של ההורים, שלא זכו להיות שותפים לבשורה: "הייתה לנו תקווה שנקבל את הבשורה, סגרנו מעגל. אחי נלחם למען המולדת. אבא שלי נשאר יתום מהשואה, הוא הצליח לברוח לפני שפרצה השואה, הגיע לארץ ישראל והקים פה בית. כשאחי הבכור צביקה נעדר, אבא היה אומר תמיד: 'ניצחתי את היטלר והבן שלי צריך להיות נעדר?'. הוא היה בוכה המון. אמי נלחמה כמו לביאה, נפגשה עם כל הרמטכ"לים, ראשי ממשלה".
הגורמים המעורים בפרטי המבצע מתארים פעילות מודיעינית חשאית שהתקיימה באופן ממוקד בחמשת החודשים האחרונים בבית קברות בעומק סוריה, מרחק עשרות קילומטרים מהגבול, ובחלקה עוד לפני נפילת משטר אסד. המופעלים היו נכסי מוסד, סוכנים לא ישראלים, שהופעלו על ידי המוסד באיתור קברו ושרידיו של פלדמן. המכשול העיקרי היה לצלוח את שומרי בית הקברות, שלא אפשרו שום גישה למקום. חוליית הסוכנים פעלה תוך סיכון חיים ממשי, עד שנמצאה תחבולה מבצעית שאפשרה להם בכל פעם לגשת למקום.
החוליה ביצעה עבודה מסוימת, התקדמה בכל פעם כמה סנטימטרים באדמה, תוך כינון יחסים טובים עם השומרים בבית הקברות, וכשאסור להם לחפור בו. "הם הביאו ממצאים, ואחרי בדיקת די־אן־איי הבנו שאנחנו במקום הנכון", אמרו גורמים המעורים בנושא, "זה היה מורכב מאוד כי היו צריכים להוציא משם שקים החוצה". אחד הגורמים אמר: "ראיתי את הסרבל של פלדמן, הרגשתי שזהו – אנחנו במקום הנכון עוד לפני הדי־אן־איי. הגיע פתק לראש המוסד שבו נכתב: מצאנו את הסרבל. זה היה מאוד מרגש".
בשירות ג'יבריל
קרב סולטן יעקוב התרחש ביומו השישי של מבצע שלום הגליל, כ' בסיוון התשמ"ב, שעות ספורות לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה. המטרה הייתה לתפוס אחיזה בכביש ביירות-דמשק בטרם תיכנס הפסקת האש לתוקף, אלא שגדוד שריון של צה"ל שפרץ לצומת ליד כפר סולטאן יעקוב גילה עצמו מכותר בכוח עצום של הצבא הסורי ונחלץ רק בקושי לאחור, תחת מסך אש ארטילרי. סדרה של מחדלים וטעויות הביאו לכישלון בקרב הזה, שגבה מחיר כבד: המטרה האסטרטגית שלו לא הושגה, והתוצאה הייתה 22 הרוגים ויותר מ־30 פצועים. שני לוחמים נלקחו בשבי הסורים, וארבעה חיילים הוכרזו נעדרים.
כשלוש שנים לאחר מכן, במסגרת עסקת ג'יבריל, שוחררו שני השבויים חזי שי ואריק ליברמן, ועוד קודם לכן הוחזרה גופתו של זוהר ליפשיץ. חזי שי, שהיה נהג הטנק של הנעדרים צבי פלדמן וזכריה באומל (יהודה כץ היה בטנק אחר שנפגע), תיאר השבוע בריאיון את מהלך הקרב הקשה, וכיצד הטנק שלהם, שהיה האחרון לסגת, הותקף באש סורית ונפגע. באומל ופלדמן נפגעו ונותרו בטנק, שי וליברמן נתפסו על ידי הסורים וארגונו של אחמד ג'יבריל כשניסו להימלט. "זו הקלה", אמר השבוע שי עם מציאת גופתו של פלדמן, חברו לצוות, "מבחינתי, הקרב הפרטי שלי בסולטן יעקב לא הסתיים עד הרגע הזה. ציפיתי לזה כל יום, אבל לא תמה העבודה", הוא מייחל להשבתם של שאר הנעדרים.
אגב, בריאיון שהעניק לפני כחצי שנה, סיפר שי פרט מעניין מתקופת השבי, בעל השלכה אקטואלית לימינו. לדבריו, יוסי גרוף, שבוי נוסף ממלחמת לבנון בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל, שמע מג'יבריל עצמו כיצד המחאה החריפה שחוללה אמו בישראל לטובת עסקה למען שחרורו משרתת אותו היטב: "יוסק'ה גרוף סיפר כי פעם ג'יבריל אמר לו: 'אני לא צריך לעשות כלום, אמא שלך עושה לי את העבודה'".
לאחר עסקת ג'יבריל נותרו שלושה נעדרים מהקרב: זכריה באומל, יהודה כץ וצביקה פלדמן. באומל היה בוגר ישיבת הר עציון וישיבת הכותל, כץ למד בישיבת כרם ביבנה. אבי רט, שהיה כאמור בגדוד שלחם בקרב, מספר על 43 השנים שחלפו ובהן הוא וחברים נוספים מהקרב ניסו לפעול ככל יכולתם לאיתור חבריהם הנעדרים. "43 שנים זה לא יומיים ולא שבועיים, זה כמעט שני דורות. הקרב ההוא ממלא פרק זמן משמעותי מהחיים שלנו. כל השנים אני וחברים נוספים פעלנו במסגרות שונות כדי לנסות להשיג מידע ולקדם את חזרתם ארצה. לא ידענו אם הם בחיים או לא". רט מתאר הרצאות שנשא בפני קהילות בארץ ובעולם, העלאת המודעות לנושא כמעט בכל פורום שבפניו דיבר, והפעלת קשרים שהיו לו במהלך השנים כדי לנסות לפתור את תעלומת הנעדרים. "פעלתי ברמות שיכולתי. היו לי תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד השתדלתי להזכיר שם את הנושא".
פרט לניסיון להביא לתוצאות בפועל, הקפידו החברים לשמור על קשר הדוק עם משפחות הנעדרים, כדי לתת להם את ההרגשה שהם לא נשכחו. "אני למשל הגעתי לשמחות של משפחת פלדמן והם הגיעו לשמחות שלנו, היינו איתם גם בשעות צער. כך גם עם משפחתו של יהודה כץ. התקשרנו למשפחות לאחל חג שמח, שבת שלום, העיקר שהם לא ירגישו שנשכחו".
רט זוכר את הוריו של צבי פלדמן, ומספר שהאב כאב מאוד את גורלו של הבן, שהיה קרוי על שם אביו שנספה בשואה, ונפטר לפני שנים רבות משיברון לב. האם הייתה פעילה יותר בניסיונות האיתור, ונפטרה לפני שנים ספורות. "הם השתתפו איתנו באירועים שונים בעולם שבהם העלינו את הנושא, והציפו את הדרישה לדעת מה עלה בגורל בנם".
בשנת 2004 ביקש הרב הצבאי הראשי דאז, תת־אלוף הרב ישראל וייס, לקבוע כי שלושת הנעדרים יוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, זאת בעקבות נתונים שהציגה בפניו ועדה חשאית בצה"ל שחקרה את הנושא. שלוש המשפחות התנגדו בחריפות לצעד ועתרו לבג"ץ נגד ההחלטה. ההורים טענו בעתירתם כי אין כל ראיה מובהקת וברורה לכך שהחיילים נהרגו. בנוסף לכך נטען כי הצבא עמד להכריז על השלושה כנעדרים שמקום קבורתם לא נודע בלי לתאם זאת עם בני משפחותיהם ובלי לאפשר להם לעיין בדוח שעליו נסמכה ההכרזה. בפשרה שהושגה בין צה"ל והמשפחות חזר בו צה"ל מההכרזה והשלושה נותרו בגדר נעדרים, וראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, הודיע כי צה"ל ימשיך בניסיונות לברר מה עלה בגורלם.
משלוש משפחות הנעדרים בלט יונה באומל ז"ל, אביו של זכריה, בפעילותו הנמרצת לאיתור הבן הנעדר. באומל, שהביע את אכזבתו מתפקודן של רשויות המדינה בנושא, הפך למעין ארגון מודיעין של איש אחד, והגיע בעצמו למקורות ברחבי העולם בדרך להגשמת המטרה. עד יום מותו הוקדשו חייו למציאת בנו, חי או מת, והשבתו לישראל, כמו גם את חבריו הנעדרים, פלדמן וכץ. במאמצים חובקי עולם הוא טס לאין־ספור מדינות ונפגש עם אישים מכל הסוגים, חלקם מפוקפקים, חלקם ידועים כאויבי ישראל, במטרה להשיג מידע על הבן. שליחים במדינות שונות היו מעבירים לו דיווחים: קציני צבאות, סוכנים חשאיים, קרובי משפחה של טרוריסטים ועבריינים פליליים העשירו את הניירת בארכיון הענק שבנה במסגרת החיפושים.
לקראת חתימת הסכמי אוסלו הושגה סוף סוף פריצת דרך ממשית בנוגע לבאומל. כחלק מבניית היחסים מול ערפאת, דרשה ממנו ישראל מידע באשר לנעדרים, לאחר שהיה ידוע שהם היו בידי כוחות פלשתיניים בתוך סוריה. בתום דין ודברים הועברה לישראל חצי דיסקית של זכריה באומל, עם שמו ומספרו האישי. כמעט שני עשורים חלפו עד לסגירתה הסופית של הפרשה: בשנת 2019 הוחזרה לישראל גופתו של זכריה באומל, בתיווכה של רוסיה שהייתה מעורה אז היטב בנעשה בסוריה. הצבא הרוסי, בסיוע הסורים, הוציא את הגופה מבית קברות במחנה הפליטים הפלשתיני אל ירמוכ שבסוריה, והיא הועברה לישראל דרך רוסיה. המסע הסתיים בקבורה ממלכתית בהר הרצל, כאשר למרבה הצער האב יונה, שנפטר עשר שנים קודם לכן, לא זכה להיות נוכח בפתרון תעלומת חייו.
הקברן מהשטחים
מה באמת עלה בגורלם של הנעדרים אחרי הקרב? רמי איגרא, מי שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד במשך שנים רבות, מספר על השתלשלות העניינים כפי שהכיר מקרוב לאורך השנים. ראשית, הנעדרים נפלו בקרב מול כוח צבאי פלשתיני שהיה חלק מהצבא הסורי, מה שהפך את הגורמים הפלשתיניים לכתובת מרכזית להשגת המידע לאורך השנים. לאחר הקרב, מספר איגרא, נצפו תמונות של טנקים ישראליים בדמשק ומשפחות הנעדרים זיהו את החיילים על הטנקים.
בשנות ה־90 ידעה מדינת ישראל באיזה בית קברות טמונים הנעדרים, שלדברי איגרא היו הוכחות ברורות לכך שאינם בין החיים. הראיות נאספו הן מפי מי שלחם לידם, הן מפי החיילים הפלשתינים שהביאו אותם לקבורה והן מתצ"אות מתוך הקרב. בשטחי יהודה ושומרון חי פלשתיני שהיה הקברן עצמו, ולאורך השנים ניסתה מדינת ישראל לתחקר אותו ולהציל מפיו חלקי מידע קריטיים. "הוא לא זכר או לא ידע לומר את המקום המדויק, ובכל אופן מדינת ישראל לא הצליחה לאתר את המקום בעזרתו", מספר איגרא. במהלך שנות ה־90 ידעה מדינת ישראל את המיקום המשוער, והמוסד יצא למבצעים שונים כדי לאתר את גופות הנעדרים, אך הם הסתיימו ללא הצלחה.
איגרא דווקא מצר על הפרסומים הבולטים למבצעי החילוץ, הן של זכריה באומל והן של צבי פלדמן. לדבריו, לו ממשלת ישראל הייתה שומרת על חשאיות, ניתן היה להשיג ממצאים נוספים ולא להמתין עוד שנים רבות בין מציאת באומל לפלדמן, וכעת בין פלדמן לכץ. "מדינת ישראל הייתה צריכה לשתוק ולהמשיך לחפש גופות אחרות. עכשיו נצטרך שוב להמתין, אלא אם הסורים ייכנסו להסכמי אברהם ונלך לאכול חומוס בדמשק".
היו משפחות שטענו שמדינת ישראל לא עשתה מספיק לאורך השנים. כמי שעמד בחוד החנית בתחום, אתה מקבל את הטענה?
"זה לא היה בפרסומות, אבל בשנים שאני הייתי בתפקיד, וגם לאחר מכן כשעוד הייתי מעורב בעניינים, מדינת ישראל עשתה ככל יכולתה. נעשו מאמצים על־אנושיים, נלקחו סיכונים ויצאו למבצעים נדירים כדי להביא לפתרון השבויים והנעדרים. בעיקר לגבי רון ארד, אבל גם לנעדרי סולטן יעקוב. נזכיר שהיו נעדרים נוספים שגופותיהם שבו לישראל: רחמים אלשייך, יהודה פינק, אילן סעדון, אבי סספורטס ואחרים. אלא שאז לא הייתה כיכר החטופים ולא דיברו על זה כל כך הרבה".
בהקשר זה מתייחס איגרא גם לסוגיית המרגל אלי כהן, שנתלה בסוריה ומקום קבורתו עדיין לא נודע. גורמים בישראל הבטיחו כי נעשים מאמצים גם לאיתורו של כהן, אולם איגרא פסימי. "מדינת ישראל ניסתה להעלות את הנושא לאורך השנים מול סוריה וזה לא צלח. אני לא יודע שיש קצה חוט של מידע איפה קברו אותו".
סימן השאלה האחרון בפצע הפתוח של נעדרי קרב סולטן יעקוב הוא החייל יהודה כץ. הוא נולד ברמת גן להורים ניצולי שואה, למד בנחלים ובישיבת כרם ביבנה ויצא לקרב כשהוא בן 22. אחותו פרחיה היימן לא איבדה תקווה כל השנים למציאתו בחיים. עם נפילת משטר אסד ופתיחת בתי הכלא ואסירים שיצאו משם אחרי עשרות שנים, התבטאה באמונה שגם אחיה עשוי לצאת חי מאחד מבתי הכלא הסוריים. השבוע, לאחר שגופתו של פלדמן הובאה לישראל, היא המשיכה להביע אמונה עמוקה באפשרות שהוא עדיין חי ואף הציגה כמה טיעונים שיתמכו בכך.
"יהודה נעדר, והמשמעות של נעדר זה שלא ידוע מה עלה בגורלו. הגיעו לאורך השנים עוד מסרים מהסוג שיהודה חי. זה משהו להיאחז בו", אמרה בריאיון ל־ynet, "למה שנרים ידיים? למה שנתנדב להיות משפחה שכולה כשאין לנו הוכחה חד־משמעית? למה שאנעל על זה שהוא חלל כי למישהו מפריע להמשיך לטפל בו?" הקשתה.
היימן מוכנה להתמודד עם האמת גם אם תהיה קשה חלילה, אבל דורשת בדיקה מעמיקה ללא טיוח. "יהודה בכל רגע פנוי היה לומד את הגמרא ואת כל הסוגיות, ותמיד הוא היה אומר שאם הוא נתקל בקושיה קשה – הוא מעדיף קושיה טובה על תירוץ קלוש. יש שאלה, השאלה היא שאלה לגיטימית וטובה, אל תסתמו את זה עם איזה תירוץ קלוש, שלוף מהמותן ומהשרוול. אין צורך לעשות את זה. אנחנו יכולים להחזיק מעמד עם סימן השאלה".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
