1.
חיסולים ממוקדים של בכירי ארגוני טרור הם עניין מתעתע. במקרים רבים לא ניתן לחזות במדויק את השלכותיהם ואת ערכם האסטרטגי. לעיתים מתברר כי החיסול המוצלח כשלעצמו לא הביא תועלת, ובמקרים מסוימים אפילו גרם נזק.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי בשנת 1992. הקדנציה של מוסאווי כמזכ"ל ארגון הטרור השיעי הייתה קצרה במיוחד. הוא התמנה לתפקידו בשנת 1991, וחוסל בידי חיל האוויר במבצע 'שעת לילה' בתחילת 1992. מלכתחילה מוסאווי היה אמור להיחטף חי ולשמש כקלף מיקוח לצורך משא ומתן לשחרורו של הנווט השבוי רון ארד. אבל לאחר שנוצרו קשיים שמנעו את ביצוע הפעולה שעליה התאמנו יחידות מובחרות, הוחלט להמיר את החטיפה בחיסול מהאוויר בירי ממסוקים. הרמטכ"ל שהמליץ על החיסול היה אהוד ברק. ראש הממשלה שאישר אותו היה יצחק שמיר. שר הביטחון היה משה ארנס.
עם השנים התברר שהחיסול של מוסאווי גרם יותר נזק מתועלת. למחליפו בראשות חיזבאללה מונה חסאן נסראללה, צורר מתוחכם ושטני במיוחד שהנהיג את ארגון הטרור לא פחות מ־32 שנים, גרם לישראל נזקים אדירים והפך את חיזבאללה לצבא טרור גדול, מצויד ומאורגן. ארגון הטרור הקטן שבראשו עמד המזכ"ל מוסאווי המחוסל, הפך בהנהגת נסראללה לאיום אסטרטגי על ישראל, בורג מרכזי בציר הרשע האיראני, חמוש בארסנל עצום של רקטות, כטב"מים וטילים ובתוכנית פלישה לכיבוש צפון הארץ. זה היה איום שהחשש מפניו גרם להגליית עשרות אלפי תושבים מבתיהם בצפון למשך יותר משנה. קודם לכן הצליחו נסראללה וארגונו להרוג עשרות רבות מחיילינו בקרבות ברצועת הביטחון, לדחוף את צה"ל לנסיגה מבוהלת מלבנון, לכפות על ישראל עסקאות חילופין מסוכנות במחיר מופקע, ולאלץ אותה לצאת למלחמת לבנון השנייה שהישגיה לא הצדיקו את מחירה. במבט לאחור, די ברור שמוטב היה לישראל לאפשר לעבאס מוסאווי קדנציה ארוכה יותר, ולחסוך או לפחות לדחות את עלייתו של נסראללה – מהמסוכנים ביותר מבין אויביה של ישראל.
לעומת זאת, חיסולו של נסראללה עצמו התברר כפעולה מוצלחת ביותר, לא רק מבחינה מבצעית אלא גם בהיבט של ההשלכות האסטרטגיות. לאחר שורה ארוכה של מכות שחטף חיזבאללה, בכללן חיסולי בכירים ופעולת פיצוץ אלפי הביפרים המופלאה, התברר כי חיסולו של המנהיג הוותיק, הכריזמטי ועתור התהילה היה נוק־אאוט ששבר את רוח הלחימה של ארגונו, והביא לשקט בצפון ולהחזרת התושבים לבתיהם.
2.
גם במאבק ארוך השנים מול ארגון חמאס, שכלל שורה ארוכה של חיסולי בכירים, לא תמיד ניתן להצביע על התועלת שהושגה מכך.
אפשר כמובן למצוא סיפוק מוסרי בעצם הצדק שנעשה, כאשר רבי־מרצחים כמו מייסד חמאס השייח' יאסין או "המהנדס" יחיא עייש שילמו בחייהם את מחיר מעשיהם הנתעבים. זה נכון במיוחד על רקע העובדה שישראל נמנעת מלהוציא להורג אפילו את המתועבים שברוצחי אזרחיה וחייליה, ושאפילו עונשי מאסר העולם שנגזרו עליהם בוצעו בתנאי קייטנה ובדרך כלל הסתיימו בטרם עת בעסקת חטופים. אבל מבחינת התועלת הביטחונית, במקרים רבים חיסולי בכירי הטרור לא הניבו הרתעה, ובדרך כלל קמו למחוסלים מחליפים שהיו שטניים וקטלניים לא פחות.
לכן קשה להתרשם מטענותיהם של בכירי שב"כ לשעבר על כך שנתניהו כראש ממשלה לא שעה להמלצותיהם לחסל את יחיא סינוואר או בכירי חמאס אחרים. מטבע הדברים, בכירי מערכת הביטחון יותר נלהבים לממש הזדמנות מבצעית שנפלה לידיהם בעקבות עבודה מודיעינית מפרכת וסיזיפית. מבחינתם, ברגע שהחיסול יבוצע בהצלחה, הם את שלהם עשו ופרק נוסף לתפארת ייכתב באוטוביוגרפיה שלהם, שתתפרסם לאחר שיצאו לפנסיה. מי שיצטרך להתמודד עם ההשלכות המדיניות והאסטרטגיות ארוכות הטווח, זה ראש הממשלה. ובשיקול אסטרטגי, אין טעם לחסל תואם־מוסאווי אם יש חשש שבמקומו יבוא תואם־נסראללה. וזה לא שהם הציעו, כפי שהיה ראוי שיציעו, להילחם מלחמה כוללת בעזה עד לפירוקו המוחלט של חמאס.
מדינת ישראל, ממשלותיה וארגוני הביטחון שלה לא היו מודעים לרמת המסוכנות האישית של יחיא סינוואר. אילו היו מודעים לכך, לא רק שהיו מנצלים הזדמנויות לחסל אותו, אלא היו מסרבים מלכתחילה לשחרר אותו מהכלא, גם אם בגלל זה הייתה מטורפדת עסקת שליט. היה ידוע שהוא רוצח אכזר ומסוכן, אבל הקברניטים שלנו לא הבינו עד כמה הוא מתוחכם. בחוכמה שלאחר מעשה, ברור שההימנעות מחיסול סינוואר הייתה טעות, וייתכן בהחלט שביצועו היה מונע את אסון 7 באוקטובר. ייתכן ולא ודאי, כי לא מן הנמנע שרב־המרצחים מוחמד דף היה מסוגל להוביל את המהלך גם בלעדיו. בכל אופן, כל אותם לשעברים שמספרים לנו עכשיו איך נתניהו לא שעה להצעתם לחסל את סינוואר, לא ידעו בזמן אמת עד כמה החיסול הזה הכרחי. עובדה שאיש מהם לא חש שאם הצעתו אינה מתקבלת הוא לא מוכן לשאת באחריות לתוצאות ולכן יתפטר מתפקידו.
3.
נראה כי בשני מצבים ניתן לצפות ברמה גבוהה של ודאות שלחיסולו של רב־מרצחים יש גם ערך אסטרטגי ולא רק מוסרי.
המצב הראשון הוא כאשר מדובר בנחש צפעוני ארסי ומזיק במיוחד. לא עוד רוצח שגרתי, שמחליפו לא ייפול ממנו ואולי יעלה עליו בנזקו, אלא כזה שלא היה כמותו לפניו וסביר להניח שגם לא יימצא אחריו.
המצב השני הוא כאשר החיסול נעשה לא כאקט חד־פעמי, אלא כחלק ממערכה כוללת שבה האויב סופג פגיעה רב־מערכתית, שחיסול הנהגתו הוא רק צד אחד שלה.
החיסול של נסראללה היה בינגו בשני ההיבטים הללו. אילו חוסל נסראללה לבדו, סביר להניח שלא היה נמצא לו יורש קטלני כמוהו, אבל עדיין ארגונו היה נשאר על הרגליים, חי ונושך. החיסול של מנהיג חיזבאללה היה נוק־אאוט משום שהוא בא במסגרת פעולה רחבה, מהירה וקטלנית, שכללה חיסול שורה ארוכה של בכירים, פגיעה קשה ומשפילה באלפי מחבלים בפעולת הביפרים, פלישה קרקעית לכפרי דרום לבנון ועוד. לאחר כל זאת, חיסולו הדרמטי של המנהיג הכריזמטי התגלה כנקודת שבר, שגרמה לחיזבאללה לסגת מעמדתו שלפיה המלחמה בצפון תימשך כל עוד ישראל ממשיכה להילחם בעזה.
4.
במלחמה בעזה, אף שגם שם חוסלו המנהיגים הבכירים ביותר, עוד לא ראינו שינוי אסטרטגי חד כתוצאה מכך. יש לכך כמה סיבות.
ישראל דורשת מחמאס יותר ממה שדרשה מחיזבאללה, ובצדק. בלבנון אפשר לקוות שכוחות יריבים אחרים של חיזבאללה יעשו עבורנו לפחות חלק מהשלמת המלאכה. בעזה, אם חמאס לא יפורק לחלוטין, אין מי שיפריע לו להתאושש ולהתעצם מחדש. והעיקר, חיזבאללה אולי זמם לטבוח בנו לא פחות, אבל מרצחי חמאס שגם הצליחו בכך חייבים לשלם במחיקה מוחלטת, אם ברצוננו לשקם את ההרתעה ולמנוע מאחרים ללכת בדרכם.
העובדה שישראל לא מותירה לחמאסניקים מוצא מלבד כניעה והתפרקות או גלות, והעובדה שלרשותם עומדים עשרות חטופים ופרויקט ייחודי של מנהרות מסתור ותקיפה, גרמה להם להתעקש ולא להישבר עד כה, למרות המכות הקשות, הנזקים העצומים וחיסולי שורת הבכירים שספגו.
אבל לא לעולם חוסן. הניסיון לשאת חן בעיני טראמפ באמצעות שחרור החייל עידן אלכסנדר, מלמד שמבצע 'מרכבות גדעון' שעומד לצאת לדרך מטיל על חמאס אימה. גם ההצעה להסתפק ב'הודנה' לחמש שנים בלבד תמורת החזרת כל החטופים משדרת מצוקה. על רקע כל זה, יש מקום לקוות ולהעריך שחיסולו של רב־המרצחים מוחמד סינוואר, בתקווה שעלה יפה, יתברר כדרמטי בדומה לחיסולו של נסראללה.
על פי כל הסימנים, חמאס קרוב לנקודת השבירה שלו. אם רק נתניהו וממשלתו והרמטכ"ל ואלופיו יגלו אומץ רוח וייתנו למרכבות גדעון לצאת למסען, אם לא ניתן למריבות הפנימיות להכשיל אותנו, ואם האמריקנים ייתנו לנו לפחות עוד את ההזדמנות הזאת, נראה כי הניצחון על חמאס נמצא בהישג יד.
