אחת המטרות ההזויות בקיבוץ שבו גדלתי הייתה לשחרר את הנשים מתפקידיהן המסורתיים כדי ליצור חברה שוויונית לכל דבר ועניין.
מטרה זו הושגה כאשר כל העול של תפקידי הנשים המסורתיים לכאורה בוצע על ידי הקיבוץ, וכך יכלה כל אחת מהנשים לבחור איזו עבודה שתתאים לה, בלי להיות כבולה לעבודות נשיות מעיקות.
אישה בקיבוץ לא הייתה צריכה לכבס, לקפל, לגהץ – כל הבגדים של כל חברי הקיבוץ עברו את כל התהליכים הללו באופן מרוכז. מצד אחד היינו מכניסים את הכביסה המלוכלכת, ובצד השני חיכו לנו ערמות מקופלות ומגוהצות של בגדים מסומנים על שמנו. אישה בקיבוץ גם לא הייתה צריכה לבשל – חדר האוכל החליף את המטבח הפרטי, כאשר ארוחות בוקר, צהריים וערב בושלו על ידי עובדי חדר האוכל, וכל חברי הקיבוץ סעדו יחד בשולחנות משותפים.
השיא היה, כמובן, שחברת קיבוץ לא הייתה צריכה לגדל את ילדיה, כי כולנו גדלנו בבתי ילדים, ואת ההלבשה, הרחצה, ההשכבה וכל הטיפול בילדים – עשו עובדי בית הילדים. לנשים בקיבוץ נותר רק לקבל את פני ילדיהן לשעתיים וחצי של "זמן איכות מרוכז" בשעות אחר הצהריים.
אבל בעיניי המהפכה המגדרית הזאת הייתה רק אשליה, מכיוון שבמרכז ההלבשה והכיבוס עבדו רק נשים, במטבח חדר האוכל – נשים, ובבתי הילדים – כמובן נשים. ואילו ברפת, בלול ובפלחה עבדו רק שתיים או שלוש נשים מכל הקיבוץ. וכך, בזכות השחרור הגדול, במקום שאישה תטפל בילדיה, תבשל לבני משפחתה ותכבס לאנשים הקרובים ביותר אליה – היא מצאה את עצמה, למשל, מגהצת את בגדיהם של אלף חברי הקיבוץ.
נשארה רק העוגה
עליי זה כמובן השפיע מאוד, קודם כול כי גדלתי בניסוי הכושל של לינה משותפת, שכמה שאשפוך עליו מילים ודיבורים עדיין לא אצליח להעביר בשלמות את החוויה האיומה הזאת, שגרמה לדור שלם של קיבוצניקים לאין־ספור בעיות נפשיות. כמו כן, מעולם לא חוויתי צורת מגורים של משפחה רגילה בבית רגיל שבו הניקיון, הכביסות והבישול הם חלק מהזרימה הטבעית, וזה בפירוש היה חסר לי כאישה בוגרת. עוד הפסד גדול שנגרם לי הוא שגדלתי על אוכל של חדר אוכל, סוג של מפעל הזנה, ואת מאכליה המופלאים של אימי האהובה עליה השלום טעמתי במשורה. זה קרה רק מאוחר יותר, כאשר האיסור החמור לאכול בבתים כדי למנוע פגיעה במורל הקיבוצי התרופף קמעה.
אבל דבר אחד לא היה חסר לי גם בילדותי, הדבר האחד שבעצם נשאר לאימי מכל תפקידיה המסורתיים – עוגות מופלאות. את כל הלב, האהבה והרצון להעניק היא הכניסה לעוגות שלה, ששמען יצא בכל הקיבוץ והן היו פשוט מושלמות. גדלתי על פחזניות, עוגות שוקולד וחמאה, עוגות תפוחים חלומיות, עוגת מרנג וקצפת, עוגיות בכל הגדלים והטעמים, והשיא – עוגת גבינה מופלאה שנחשבה לעוגת הגבינה הטעימה ביותר בקיבוץ. את הטעם המופלא של עוגת הגבינה שלה אני יכולה לחוש עד היום, ואיזה נס שלפחות אותו היא השאירה לנו.
עיגולי פחזניות במילוי קרם גבינת מסקרפונה, קרם פיסטוק ופירות
לזכרה של אימי האהובה, חיברתי בין הפחזניות המופלאות שלה ובין עוגת הגבינה, כשהפעם הגבינה היא במלית. מתקבלת עוגה קלילה, יפהפייה, שתפאר את שולחן השבועות בשילוב טעמים בלתי נשכח.
דרגת קושי:
בינונית
זמן אפייה:
30 דקות
להכנת 6 עיגולי פחזניות
לעיגולי הפחזניות:
100 גרם חמאה
כוס חלב
כף סוכר
קורט מלח
כוס קמח
4 ביצים לארג'
למלית:
גביע גבינת מסקרפונה
250 מ"ל שמנת מתוקה
כף תמצית וניל איכותית
רבע כוס סוכר
לציפוי:
גביע שמנת מתוקה
4-3 כפות מחית פיסטוק איכותית
2 שקיות סוכר וניל
פירות העונה
מכינים את הפחזניות: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. בסיר קטן מביאים לרתיחה את החלב עם החמאה, הסוכר והמלח. מוסיפים בבת אחת את הקמח ומערבבים היטב, ממשיכים לבשל ולערבב עוד 3-2 דקות, מסירים מהאש ומצננים. מוסיפים את הביצים בזו אחר זו, מערבבים בכל פעם עד שהביצה נטמעת לגמרי בבצק ורק אז מוסיפים את הביצה הבאה. מעבירים לשק זילוף עם פייה חלקה ומזלפים על שני ניירות אפייה שלושה עיגולים גדולים אחידים (כדאי לצייר על נייר האפייה את העיגולים בעזרת תבנית כדי להקל על הזילוף). אופים 30-25 דקות, עד שהפחזניות זהובות מלמעלה ומלמטה. מוציאים ומצננים. חוצים כל עיגול באמצע לקבלת שני עיגולים.
מכינים את המילויים: מקציפים את המסקרפונה והשמנת המתוקה יחד עם הסוכר ותמצית הווניל במשך 4-3 דקות, עד לקבלת קרם אחיד. מעבירים לשק זילוף וממלאים כל עיגול של פחזנית בנדיבות בקרם. מניחים את החלק העליון מעל המלית.
מקציפים את השמנת המתוקה עם מחית הפיסטוק וסוכר הווניל עד לקבלת קצפת אחידה. מעבירים שוב לשק זילוף ומקשטים כוכבים של מלית על החלק העליון של הפחזניות. שומרים במקרר. לפני ההגשה מקשטים בפירות העונה ומגישים.
