הלכות לשון הרע, כפי שהן מפורטות בספרי ההלכה ובראשם ספר 'חפץ חיים', נועדו להגן על החברה מפני דיבור מזיק, רכילות, השמצה והפצת שמועות שווא. עקרונות אלו מבקשים ליצור חברה בריאה, כזו שמרבה טוב, שומרת על כבודו של כל יחיד ונזהרת מלפגוע בשמו הטוב. עם זאת ישנו חשש כבד שמרוב הקפדה על הלכות אלו, ייווצר מצב שבו דווקא הפוגעים – ובפרט הפוגעים מינית – ייהנו מהגנה הלכתית שתאפשר להם להמשיך במעשיהם הרעים, בידיעה שהנפגעים יחששו לדבר ועל כן מעשיהם לא ייחשפו לציבור. מציאות זו עלולה להפוך את החברה ל"גן עדן לפוגעים", כפי שממחישים לצערנו מקרים מוכרים כמו זה של יהודה משי זהב והמקרה האחרון בבני ברק, שבהן התברר בדיעבד כי החשדות נגד הפוגע היו קיימים לאורך שנים רבות, מבלי שננקטו צעדים לעצור את המעשים החמורים הללו.
שאלה זו – האם חובת שמירת הלשון גוברת על חובת ההגנה על הנפגע – נדונה כבר אצל הראשונים. החזקוני, בפירושו לפסוק "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'" (ויקרא יט, טז), שואל מהו הקשר בין תחילת הפסוק ("לא תלך רכיל") לסופו ("לא תעמוד על דם רעך"). תשובתו: "אם שמעת עצה על חברך להורגו, לא תעמוד על דמו, אלא הודע לו העצה" (חזקוני שם). כלומר כאשר יש סכנה לחברך – חובתך להגן עליו קודמת לשמירה על שמו הטוב של החשוד. עיקרון זה מלמד שהגנה על שלומו של אדם, ובוודאי כאשר מדובר בפגיעה חמורה, גוברת על האיסור לספר לשון הרע.
עם זאת, ההלכה אינה מתירה הפצת שמועות ללא בחינה מדוקדקת של רמת האמינות שלהן. החפץ חיים (לשון הרע, כלל י) מונה שבעה תנאים ברורים המאפשרים לספר לשון הרע כאשר יש בכך תועלת, כלומר כאשר המטרה היא למנוע נזק או פגיעה, ומתוך מניע אמיתי שלא מחפש להשחיר את שמו של אדם מתוך נקמנות או חוסר אחריות. בין התנאים: יש לוודא כי העובדות מוצקות וברורות, וכן הפרשנות שלהן אינה מוטעית, ונעשו ניסיונות קודמים לברר את העניין עם החשוד, ושאין דרך אחרת למנוע את הנזק מלבד גילוי הדברים. דוגמה לכך ניתן להביא ממישור אחר: אדם ששכר צימר וגילה שהמקום מלוכלך מאוד, הוא רשאי להציע לחבריו לבטל את ההזמנה רק לאחר שווידא שמדובר בליקוי מהותי ולא בתקלה חד־פעמית, ולאחר שניסה לפתור את הבעיה מול בעל הצימר.
שמועות רעות – כיצד לנהוג?
ההלכה קובעת כי בנוסף לאיסור דיבור לשון הרע נאסר גם לשמוע ולקבל את הדברים – להאמין להם. כאשר מגיעה לאוזנינו שמועה רעה על אדם, עלינו להיזהר לא לקבלה אלא להמשיך להחזיק כל אדם בחזקת כשרות, להיאבק בסקרנות ובנטייה הטבעית להאמין לשמועות, ולשמר יחס ענייני ומכבד כלפי האדם המדובר. עם זאת, כאשר יש לשומע היכרות אישית עם החשוד, ועל הצד שיש אמת בשמועה זו יכול להיגרם לו נזק מהחשוד, אז הוא רשאי להתבסס על השמועה ולנקוט אמצעי זהירות. למשל, אם מדובר בחוג שהחשוד מעביר לילדים והשמועה אומרת שהוא פגע בילדים, אז מותר לנקוט משנה זהירות ולא לשלוח אותם לחוג, אף אם הדבר נראה כלפי חוץ כהבעת אי אמון באדם החשוד (על פי נדה סא ע"א).
אומנם לא כל שמועה מעוררת ספק. ראשית, יש לבדוק את מקור השמועה ולוודא שאינה תוצאה של סכסוך אישי או "חיסול חשבונות". נוסף על כך, כאשר מדובר באדם גדול בתורה, יש חובה הלכתית ללמד עליו זכות, ולא לחשוש לשמועות רעות. לעומת זאת כאשר מדובר באדם רגיל המצב מורכב יותר, ומצד אחד יש להמשיך להחזיק אותו בחזקת כשרות, אך באופן מעשי מותר לחשוש לנזק ועל כן להימנע מיצירת קשרים קרובים עימו.
חשוב להדגיש כי גם אנשים גדולים עלולים להיכשל, והתורה עצמה מזהירה בתחום הממוני דווקא את הדיינים מפני טובות הנאה ומנמקת: "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים טז, יט). ובעניין עריות נאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב ע"א) ו"אין אפוטרופוס לעריות" (קידושין פא ע"א, ושם סיפור על עמרם חסידא שכמעט נכשל באיסור). אלא שבהיעדר שמועות מבוססות כנגד אדם גדול לא מתעורר ספק.
דברים הניכרים
הגמרא במסכת מועד קטן מספרת שחכמים נידו אדם גדול כי "סאנו שמועיה", ורש"י מבאר שמדובר בענייני עריות: "שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף" והחפץ חיים (כלל ז, באר מים חיים ח) מדייק מדבריו שמדובר על אנשים שונים שמתלוננים על אותו אדם – ועל בסיס זה נידו את אותו תלמיד חכם והתרחקו ממנו. במקום אחר הגמרא מזכירה ביטוי נוסף – ״דברים הניכרים", דהיינו יש לשמועה תימוכין עובדתיים, ועל כן אין איסור לקבל את המידע ולפעול על פיו (שבת נו ע"ב).
דוגמה הלכתית לכך מופיעה בתשובתו של הרב נתנזון (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא ח"ב סימן קפה), שדן במקרה של מלמד שנחשד בפגיעה בתלמידים צעירים. שניים מהם העידו שהם נפגעו בהיותם קטנים, והוא פסק שיש לפטר את המלמד אף שהעדות פסולה (כי היו קטנים בזמן הפגיעה). הוא נימק זאת והסביר שגם עדות כזאת יכולה לבסס את השמועה הרעה, ועל כן היא מצדיקה פעולה חריגה של פיטורין. על כן מקרה זה חמור יותר משמועה רגילה, ובדרך כלל ההיתר הוא רק לחשוש ולהישמר, אך לא לעשות מעשה אקטיבי כנגד החשוד, מה שאין כן במקרה הזה שניתן ליזום פיטורין.
ההלכה מנחה אותנו לשמירת האיזון העדין: מצד אחד לשמור על חזקת הכשרות של כל אדם ולהיזהר מנתינת אמון בשמועות רעועות, ומצד אחר לזכור את האחריות להגן על הנפגעים ולמנוע פגיעה נוספת.
למעשה יש לבחון כל מקרה לגופו, לבדוק עד כמה שניתן על מה מבוססת השמועה, ולפעול באחריות ובשיקול דעת, מתוך מגמה לתקן ולהגן – ולא מתוך נקמנות. ההלכה דורשת מאיתנו להצליח להכיל מורכבות, ובו זמנית לא להאמין לשמועות הרעות, ובמקביל מי שיכול להינזק יחשוש ויישמר ולא ייזום קשר עם אותו חשוד. לעומת זאת, כאשר מדובר בשמועות מבוססות ובדברים הניכרים, הרי שניתן להעלות את רמת הוודאות ולנקוט גם אמצעים של ניתוק קשר עם החשוד. כך נוכל לשמור על חברה צודקת ובטוחה, המאזנת בין שמירת הלשון לבין חובת ההגנה על החלש והנפגע.
הכותב הוא רב היישוב בית א־ל ומחבר הספר 'גבולך שלום' על מוגנות ולשון הרע
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
