על רגישות, נחישות וטיפשות

חודש יוני 2005 היה אחד החודשים הדרמטיים במאבק נגד תוכנית ההתנתקות. אחד מרגעי השיא היה דחיית העתירה בבג"ץ כנגד חוקיותו של חוק ההתנתקות, בגין פגיעה בזכות הקניין של תושבי גוש קטיף. במסגרת העתירה, שהגיש הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, נוספה גם חוות דעת ביטחונית שנכתבה על ידי האלוף במילואים יעקב עמידרור.

חוות הדעת הביטחונית שכתב נועדה לענות על טענות ממשלת שרון, שהציגו את ההתנתקות ככזו שתשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל. בשבעה עמודי חוות הדעת, עמידרור מתאר לפרטי פרטים מדוע תוכנית ההתנתקות רק תסב נזק ביטחוני ומדיני עצום לישראל, ומדוע שום דבר מהתחזיות האופטימיות שממשלת ישראל דאז חלמה עליהן לא צפוי להתגשם. 20 שנה אחרי תוכנית ההתנתקות, ולאחר 21 חודשי מלחמה בעזה, עושה רושם שכמעט כל אחת ואחת מהתחזיות שניתנו באותה חוות דעת אכן התממשה. למען האמת, חוות הדעת המדוברת, שבשורות הבאות נציג חלקים ממנה, אפילו הייתה מעודנת לעומת המציאות בפועל.

כך למשל מתאר עמידרור מה יקרה כאשר ישראל תצא לחלוטין מרצועת עזה ותאבד את אחיזתה הצבאית בשטח, שכבר אז הייתה רופפת לאחר הסכמי אוסלו: "הסתבר שיציאת צה"ל מהשטח גורמת לאובדן השליטה המודיעינית והמבצעית ומביאה לחוסר יכולת להגיב למידע המודיעיני, עקב מגבלות פוליטיות, הנובעות מהתחייבות כלפי הפלשתינים והעולם הרחב. כל אלה מאפשרים לגורמי הטרור להתחזק ולהכין את עצמם ליום פקודה".

לא רק המכשול המדיני מוזכר בדבריו של עמידרור, שנכתבו כבר בינואר 2005, אלא גם ההשלכות על היכולת של חמאס לירות טילים על ישראל: "היציאה של צה"ל מעזה גם היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני, ולו רק משום שהעיר אשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלשתינים, כבר כיום. בעזה, בניגוד ליהודה ושומרון לא מוגר הטרור (במבצע חומת מגן, א"מ), כי צה"ל נמנע מלכבוש מחדש את הרצועה. התוצאה הייתה ירי רחב היקף של קסאמים ושל מרגמות על יישובים ישראליים, הן בגוש קטיף והן מעבר לקו הירוק, בעיקר על שדרות וסביבותיה. צה"ל לא יכול היה לעצור את הירי ללא כיבוש השטח. עם יציאת צה"ל מהרצועה יוכלו הפלשתינים להפנות את מלוא יכולתם לעבר היישובים מעברו המזרחי של הקו הירוק, והסבל יהיה גם מנת חלקם של יישובים רבים נוספים ולא רק שדרות. מה יעצור זאת? יכולתו של צה"ל תהיה פחותה, והכול יהיה תלוי ברצונם הטוב של הפלשתינים, כמו לאחר הסכמי אוסלו".

מהר מאוד התברר כי המציאות הייתה חמורה הרבה יותר. לאורך השנים חמאס הצליח לצבור יכולות נרחבות, וטווח טיליו כיסה למעלה ממחצית ממדינת ישראל. אך זאת לא הייתה התחזית היחידה שהתבררה במציאות כחמורה הרבה יותר. כך למשל תיאר עמידרור באותה חוות דעת את האפשרות לבצע פיגוע חטיפה סמוך לגדר הרצועה: "עד היום עמדה הגדר בעזה במבחן בלימתן של חוליות טרור מלחדור לישראל. מלבד חוליה אחת שחוסלה על גדרות אחד הקיבוצים, הייתה הגדר של עזה מחסום בלתי עביר. איש אינו יודע עד כמה תופחת האפקטיביות של הגדר כאשר צה"ל יהיה ערוך רק מחוץ לה, שיפור במצב הביטחוני ודאי אין בכך". ב־7 באוקטובר 2023 התברר עד כמה העזיבה של הרצועה פגעה ביכולת של צה"ל למנוע מתקפות טרור וחדירות לשטחי ישראל.

"לצערי הכתובת הייתה על הקיר. מי שלא התעלם ממה שראינו בעקבות הסכמי אוסלו, ידע שלשם אנחנו הולכים", אומר ל'בשבע' מי שחיבר את חוות הדעת, האלוף במילואים יעקב עמידרור, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן וכיום עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, "בעיניים מקצועיות, שאיתן ניגשתי לבחון את חוק ההתנתקות ואת התוכניות, היה ברור מהרגע הראשון ששום דבר חיובי לא יצא מהתוכנית הזאת. לא מהמהות ולא מאופן הביצוע".

כשאתה מדבר על אופן הביצוע, למה הכוונה?

"העובדה שמדובר היה בנסיגה חד־צדדית ללא הסכם עם הפלשתינים. אם היה מדובר בהסכם היה אפשר להתנגד אליו, היה אפשר לא לאהוב אותו, היה אפשר להזהיר מהתוצאות שראינו בעקבות אוסלו ומחיר הדמים ששילמנו מאז ועד לאותו רגע, אבל לפחות הייתה כתובת לבוא אליה בטענות. כאן אפילו הכתובת לבוא בטענות כשהכול יתפוצץ לנו בפנים לא הייתה. זה נשמע לי כמו תוכנית הזויה".

ועדיין היית מהבודדים באותם הימים במערכת הביטחון או במעגל הביטחוניסטים שאמרו את הדברים האלה. אם היה מדובר במשהו שכל איש מקצוע אמור היה לראות, איך היית מהבודדים שאמרו זאת?

"מה שקרה לדעתי לרוב אותם ביטחוניסטים זה שהם לא הסתכלו על הפרטים, ורק ראו את התוכנית הכוללת שנראתה להם טובה. מבחינתם, בתפיסתם המקצועית, לשלוט על מיליון פלשתינים זה רעיון רע מאוד, ולכן כל תוכנית שמקדמת היפרדות שכזו היא בהכרח טובה לישראל. מדובר בטענות שעד היום הימין לא ידע לתת להן מענה, ולכן התפיסות הללו נותרו מושרשות חזק במערכת הביטחונית בישראל. אולי אם לימין היו תשובות לטענות המצב היה אחר. הבעיה היא שגם אם אתה מחזיק בתפיסה כמו זו של רוב חברי מערכת הביטחון, אתה צריך להסתכל על הפרטים. ואם הפרטים גרועים, צריך לומר שמדובר בתוכנית רעה מאוד".

עמידרור סבור שחלק ניכר ממחדלי 7 באוקטובר לא היו יכולים להתרחש אלמלא ישראל יצאה מרצועת עזה. אחד הנושאים המרכזיים הוא היעדר המודיעין שהיה לישראל על הנעשה ברצועה. "בסוף לא יעזור שום דבר. ברגע שאתה יוצא בצורה מוחלטת מתא שטח, אתה פוגע משמעותית ביכולות המודיעין שלך. היקפי הפגיעה תלויים במה שעושים אחר כך", הוא טוען.

אבל כמו שראינו, לישראל יש מודיעין נהדר במקומות כמו לבנון ואיראן, שגם שם אין לנו שום אחיזה. יכול להיות שהבעיה היא בגופים שהיו אמורים להשיג מודיעין, שהמוסד עשה את העבודה שלו והשב"כ לא, כי בסוף הם פועלים אחרת?

"לא. הפער הוא באופי החברה, ולכן גם אי אפשר להשוות בין המקומות. באיראן ובלבנון יש תנועה של אנשים מבחוץ. המדינות הללו אינן מסוגרות. אנשים מבחוץ מגיעים לאיראן ועוד יותר ללבנון. זרים לא נראים חשודים שם, ולכן אפשר להיות אנונימי. בעזה אין דבר כזה להיות אנונימי. כל מי שמסתובב שם ידוע, ואם יש מישהו זר שמסתובב ברצועה הוא תמיד יהיה משויך למישהו מקומי. זה לא סותר את העובדה שהשב"כ כשל פה בצורה נוראית, והיציאה מהרצועה הפכה את מלאכת איסוף המודיעין לקשה דרמטית".

שמורה מוגנת של חמאס והג'יהאד 

ההשלכות הביטחוניות של היציאה מעזה אינן מסתכמות בפגיעה ביכולות מודיעיניות, אלא נרחבות בהרבה. "היו המון נזקים ביטחוניים שהתרחשו בגלל ההתנתקות, אבל כנראה אחד המרכזיים והבולטים שבהם הוא העובדה שישראל ויתרה במודע על הניסיון למנוע את התפתחות האיומים מרצועת עזה", אומר תת־אלוף במיל' יוסי קופרווסר, שכיהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן בתקופת ההתנתקות, וכיום חוקר בכיר במכון הירושלמי למדיניות חוץ וביטחון.

ברגע שהלכנו לתוכנית ההתנתקות, היה אפשר בכלל למנוע מזה להתרחש?

"לא, אבל היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אז. אם אחרי ירי הקסאמים הראשון היינו עושים חישוב מסלול מחדש ועוצרים את התהליכים, היינו יכולים למנוע את ההתעצמות של ארגוני הטרור ברצועה. למעשה, ברגע שלא הגבנו בצורה משמעותית, המסר שהתקבל בעזה היה ברור: ישראל לא מתכננת להפריע יותר מדי להתחמשות בכוחות שם. זה דרדר אותנו מאוד ביטחונית".

אבל ישראל כן יצאה לשורה ארוכה מאוד של מבצעים ברצועה בדיוק בנושא הזה. זה לא עבד גם כן.

"אלה היו מבצעים מאוד נקודתיים, שלא חתרו להסיר את האיום הביטחוני מעל מדינת ישראל, ובסופם התחייבנו בצורה כזו או אחרת להפסיק להפריע לחמאס להתעצם. אם אחרי הירי הראשון היינו אומרים שזה לא מקובל עלינו, וחוזרים לרצועה ומנקים את הטרור בה, מצבנו היה אחרת לגמרי".

על מה ישראל התבססה באותם ימים? הרי הייתה אמורה להיות תפיסה ביטחונית כלשהי מאחורי אופי התגובה הישראלי.

"המחשבה הייתה שהשקט יגיע באמצעות הרתעה ולא באמצעות השתלטות מחודשת על הרצועה. זאת למעשה הייתה הקונספציה שהובילה אותנו עד לטבח הנורא של שמחת תורה. סיפרנו לעצמנו סיפורים שלא הייתה להם שום אחיזה בשטח, העדפנו לעצום עיניים, התעלמנו מהדברים שראינו בשטח, וככה הגענו ל־7 באוקטובר. ברור שהיו עוד גורמים רבים לאסון הטבח, אבל לקונספציות הללו יש חלק בלתי מבוטל באסון".

היה אפשר לעשות זאת אחרת? הרי בסוף, מה שאנחנו רואים היום וב־20 השנים שחלפו מאז ההתנתקות זה התגשמות של כל האזהרות שנתנו מהאגף הימני במפה הפוליטית על עצם רעיון הנסיגה מהשטח, לא רק על אופי הביצוע.

"צריך לחלק את זה לשני חלקים. הראשון, מה היה אפשר לעשות אחרת כאשר הוחלט ללכת לתוכנית. כבר בזמן אמת היה דיון חריף מאוד בשאלת ציר פילדלפי. ההחלטה לצאת מהציר פתחה למעשה את אוטוסטרדת ההברחות דרך סיני, מה שסיפק חלק ניכר מהאמל"ח של חמאס מאז ההתנתקות. זאת הייתה הטעות הראשונה שעשינו. הטעות השנייה הייתה, כמו שאמרתי, הוויתור על סיכול ההתחמשות שלהם. אם שני הדברים הללו היו נעשים אחרת, אולי התמונה הייתה נראית טוב יותר. החלק השני הוא התוכניות שעשינו מאז ההתנתקות וההתבססות על הרתעה אמורפית ולא על אחיזה, שכאמור, היו לא טובות".

תוכנית ההתנתקות נועדה, לפי ההצהרות הרשמיות של ממשלת שרון, לשפר הן את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל והן את מצבה המדיני. בתחום המדיני הכוונה הייתה להסיר לחצים בין־לאומיים מישראל, שכן היא מוותרת על אחיזתה ברצועת עזה ונותנת לפלשתינים שלטון עצמאי. בפועל, מערכת הלחצים המדינית על ישראל רק התחזקה, כשבעקבות היציאה מהרצועה ישראל איבדה עוד יותר את הלגיטימיות שלה לפעול ברצועת עזה על מנת להסיר את האיומים שחמאס יצר. כך למשל, ישראל הואשמה גם במהלך מבצע עופרת יצוקה וגם במהלך צוק איתן כי היא פלשה לעזה, שטח שהוא דה פקטו ריבוני. דוחות בין־לאומיים על שתי מערכות אלו נולדו בעקבות פעילות האו"ם והסבו נזק מדיני כבד לישראל, שכבל את ידיה.

כמו כן, גם הציפייה שהרשות תיקח את השלטון ברצועה ותפעל בו כדי לייצר ממשל עצמאי פלשתיני שיילחם בטרור הייתה מנותקת מהמציאות. ראשית, כפי שעמידרור כתב בחוות הדעת שהוגשה לבג"ץ, לאבו מאזן לא הייתה שום כוונה לעשות זאת: "מנהיגם החדש הבהיר חזור ושנה שאין הוא מתכוון להילחם בגורמי הטרור, הוא מנסה לאמצם לליבו ולהפוך אותם לחלק מהרשות. אבו מאזן לא מתכוון אפילו להיראות כמי ש'מבצע את המוטל עליו בתחום הלחימה בטרור', נהפוך הוא ממש. לאחר נסיגת צה"ל תהיה ישראל מחויבת לא לפעול כלל נגד תשתית הטרור בעזה. באופן אבסורדי תהיה הרשות הפלשתינית, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האיסלאמי מוגנים. יעצרו את אנשיהם ברומא ופריז, ברלין וניו־יורק, אך לא בעזה".

עד היום הרשות הפלשתינית ממשיכה לממן משפחות מחבלים, כשבמקביל היא משתפת פעולה ברובד מסוים עם ישראל כדי למנוע פעילות טרור ברחבי יהודה ושומרון. במשך שנים אנשי ביטחון שאינם מזוהים עם המיליה של בכירי המערכת מסבירים שוב ושוב ששיתוף הפעולה הזה לא נובע מהרצון לסייע לישראל, אלא מהרצון שאותו טרור לא יפגע ברשות עצמה. החשש מתבסס על האירועים שהתרחשו בעזה לאחר מערכת הבחירות היחידה שנערכה אי פעם ברשות הפלשתינית.

בשנת 2006 יצאה הרשות למערכת הבחירות היחידה בתולדותיה. אבו מאזן והפת"ח ציפו לנצח בבחירות ולהשיג שליטה מלאה ברשות. אלא שלמרבה הפתעתו, פת"ח נחל תבוסה צורבת, וחמאס זכה ברוב עצום של המושבים בפרלמנט ברמאללה. בסך הכול חמאס השיג באותן בחירות 30 מושבים יותר מאשר פת"ח. אבו מאזן נאלץ להכיר בניצחון חמאס, למנות את איסמעיל הנייה לראש הממשלה הפלשתינית, אך מאחורי הקלעים עשה הכול כדי להכשיל את הממשלה. ביוני 2007 לחמאס נמאס, והוא ביצע הפיכה צבאית ברצועת עזה שבמהלכה נזרקו אנשי הפת"ח מגגות העיר עזה, ובסופה השתלט חמאס על כל הרצועה. יש לציין שמראש, רצועת עזה היוותה מעוז לתמיכה רחבת היקף בחמאס. על יהודה ושומרון השתלט מחדש אבו מאזן, בסיוע נרחב מאחורי הקלעים של ישראל.

מאז, החשש של אבו מאזן הוא שאם ישראל לא תפעל לסכל טרור ביו"ש, חמאס יבצע גם באזור זה את אותה הפיכה שנעשתה ברצועת עזה. רמזים לכך ניתנו כאשר ממשלת בנט־לפיד הובילה מהלך במסגרתו היא נתנה לרשות את השליטה הביטחונית על אזור ג'נין, בתקווה שהיא תוכל לטפל בעצמה בטרור היוצא משם. התוצאה הייתה אובדן שליטה מוחלט על פעילות הטרור בגזרה, שבהתאם הובילה להתגברות הטרור ביו"ש ובישראל כולה.

"לתוכנית ההתנתקות יצאנו מלווים בהבטחות גדולות שנתן לנו ממשל בוש, אבל אלה היו הבטחות ללא כיסוי", אומנר קופרווסר, "ההבטחות הללו לא חייבו את אלה שהגיעו אחרי בוש, בדגש על אובמה. הרווח המדיני שקיבלנו מהתוכנית היה, אם בכלל היה רווח, מינורי לחלוטין. זה עוד אלמנט של כישלון בתוכנית, כשגם פה מדובר באופי הביצוע לא פחות מאשר עצם תוכנית הנסיגה".

"חמאס דורש שנחזור על אותן טעויות"

ההשפעה הביטחונית המיידית הייתה על יישובי העוטף, והיא מלווה את ישראל עד היום, כשמעל לכול ניצב אסון 7 באוקטובר. "הבעיה הבסיסית היא בקונספציה שמלווה את כל ממשלות ישראל עד היום, וזאת ממש לא שאלה של ימין או שמאל. המחשבה שאם יהיה לחמאס כסף, רכוש ובכללי מה להפסיד הם לא יירו עלינו. זאת תפיסה מערבית שאין לה אחיזה במציאות", אומר ח"כ לשעבר חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול וכיום תושב בארי.

זאת תפיסה שעדיין רווחת בקרב הדרגים הצבאיים ואף חלק מהמדיניים.

"לצערי זה נכון. אבל זה פשוט להתעלם מהשיח בעזה. הם לא מדברים על רווחה כלכלית. הם מדברים על פונדמנטליזם דתי. זאת שפה אחרת לגמרי. החומר, הכסף והרכוש לא מדברים אליהם, וברגע שניסינו לפעול כל הזמן בדרכים הללו בעצם גזרנו על עצמנו להיכשל במאבק מול האיום העזתי".

כמי שהיה ראש מועצה על גבול הרצועה בשנים שאחרי ההתנתקות, מה היו התחושות שלך מהמצב הביטחוני שהלך והדרדר?

"זה היה נורא. קודם כול, ראינו את ההסלמה מסבב לסבב. בעופרת יצוקה ירו עלינו 30 רקטות ביום. בצוק איתן כבר היה מדובר על מטחים של 250 רקטות בשעה. אחר כך זה החמיר עוד יותר. ראינו בעיניים איך המצב מתדרדר מסיבוב לסיבוב. אבל מה שהכי הטריד אותי זאת היוהרה של המערכות אצלנו. היה זלזול מוחלט כלפי חמאס. התעלמו אצלנו מהיכולות שלו, מהמניעים שלו ומהיצירתיות שלו. ברגע שלא הבנו שהוא יכול לגנוב סובארו, להתקין עליה כנפיים ולהשתמש בה כמו במטוס, לא הבנו מול מי אנחנו מתמודדים. זה היה בעוכרינו, ושילמנו על זה מחיר בלתי נתפס".

ילין מתאר כיצד כל התפיסות הביטחוניות שבכירי מערכת הביטחון אמרו לאורך השנים שקדמו למלחמת חרבות ברזל, קרסו בזו אחר זו. "כל המחשבה שהגדר תהיה זאת שתעצור את המחבלים קרסה ברגע. המחשבה שאפשר שלא יהיו חיילים ביישובים קרסה גם כן. תוכנית שעון החול, שמשמעותה הקמת בסיסים או מוצבים בין הגדר ליישובים, לא הצליחה במבחן המציאות. לי באופן אישי אמרו שוב ושוב שאי אפשר להפיל את הגדר הזאת, ובסוף היו בה 80 פרצות לכל אורכה".

זה היה נמנע לו ישראל הייתה נשארת ברצועת עזה?

"צריך לומר את האמת. אם ישראל הייתה נשארת ברצועת עזה לא היה טבח בעוטף, אבל כן היה טבח של 8,000 יהודים בגוש קטיף. כי המחדל של העיוורון התפיסתי והצבאי לא היו משתנה. חמאס ותומכיו היו מחכים להזדמנות שבה אנחנו נהיה שאננים ורדומים בשביל לשחוט אותנו, וזה לא משנה איפה היינו נמצאים. בסוף, את האידאולוגיה הרצחנית שלהם אי אפשר למחוק. אפשר לפגוע בתשתיות, אבל אי אפשר למחוק. בשביל זה צריך לשלוט אזרחית בשטח, כדי לשנות את מערכות החינוך שם. ישראל לא יודעת לעשות זאת, וגם לא קוראת לעולם לעשות זאת".

ובכל זאת ביו"ש לא ראינו טבח שכזה, כשההבדל המהותי הוא ששם ישראל כן שולטת בשטח.

"זה עניין תפיסתי. הרי ירי הרקטות החל כבר בשנת 2000. אני זוכר שניגשתי לפואד בן אליעזר שהיה אז שר הביטחון, ואחרי הקסאם הראשון אמרתי לו שאם לא נוריד מהר את הבניין שממנו נורה הטיל, נאבד שליטה. לא עשינו את זה, ואיבדנו שליטה. ואפשר גם לדבר על הפרימטר – כשאני הייתי ראש מועצה הקפידו על קילומטר של שטח שאסור להיכנס אליו, ולפני שלוש שנים הגיעו למצב שמחבלים הגיעו עד לגדר ועם אקדח רצחו חייל. זאת שורה ארוכה של פרטים קטנים, שיצרו את הכישלון הביטחוני שאנחנו נמצאים בו היום".

דיברת על כך שלא משנה מה היינו עושים, חמאס היה מחכה להזדמנות לבצע בנו טבח. למה הכוונה?

"חמאס ניצל את העובדה שהיינו מפולגים. זה לא סוד. כשאנחנו מסרבים להכיר בעובדה שלא כולנו מסכימים על כל נושא – וזה לגיטימי שיהיו מחלוקות אידאולוגיות, אבל צריך לדעת איך לנהל אותן – אלה התוצאות. היינו עסוקים בלריב עם עצמנו ולא היינו ערניים למה שקורה מעבר לגדר. שכחנו שבשביל שנוכל לחיות כאן אנחנו צריכים לחיות כאן ביחד, שכולם צריכים לתרום את חלקם הצבאי כדי להגן על המדינה, וקיבלנו את הטבח".

כאמור, השפעותיה של ההתנתקות על המצב הביטחוני שאליו ישראל נגררה ב־20 השנים האחרונות ברור למדי. גם אסון 7 באוקטובר נולד, בחלקו, בעקבות תוכנית ההתנתקות, לצד שלל גורמים נוספים. אך לא בטוח שהמסקנות שהיו אמורות להילמד מכישלון ההתנתקות נלמדו.

"אנחנו מדברים היום על המו"מ מול חמאס, שדורש שנחזור על אותן טעויות שעשינו קודם לכן, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אם נסכים, נחזור ל־6 באוקטובר. גם אם ייקח לחמאס זמן להשתקם, הוא יעשה זאת. יתרה מזאת, אם נסכים לדרישות שלהם זה יחזק את הרוח הפלשתינית ואת הנרטיב של מאבק תמידי בישראל. הם יראו בכך ניצחון שיעמיד באור אחר את השאלה, מבחינתם, האם 7 באוקטובר היה רעיון מוצלח או לא", אומר קופרווסר.

"למרות שצריך לוודא שאנחנו לא חוזרים על הטעויות הקשות שעשינו בהתנתקות, לא בטוח שאפשר לתקן את כל מה שעשינו אז. למשל, אני חושב שהרעיון לחזור ולהתיישב ברצועה יוצר רק נזק במקום שבו אנחנו נמצאים כיום, כי זה יהפוך את כל המלחמה הצודקת שלנו למלחמה עם מוטיבים קולוניאליסטיים, ולמעשה יטשטש את הטבח הנורא. זה נזק מדיני שלא נוכל לעמוד בו. אנחנו צריכים לשאוף להגיע למודל של שטחי A, שליטה אזרחית של הרשות ושליטה ביטחונית מלאה של ישראל. מבין האופציות הקיימות, זאת הסבירה מכולן עבורנו", טוען עמידרור.

כלומר, בעיניך תוכנית ההתנתקות הייתה רעיון רע, אבל ברגע שישראל עשתה אותו היא לא יכולה לחזור לאחור?

"בדיוק. בטבע אין מציאות כזאת שאפשר להחזיר חביתה להיות ביצה. זה לא עובד ככה. טוב היה לו ההתנתקות לא הייתה מגיעה לעולם, וכשהגיעה – לא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

"דבר אחד חייבים להבין מנזקי ההתנתקות. אסור לתת לפלשתינים שליטה עצמית מלאה ללא התערבות במתרחש. מה שהקמנו בעזה זאת מעין מדינה פלשתינית, איבדנו כל שליטה על מה שקורה שם, וכתוצאה מכך הגענו לכל מה שראינו במלחמה הנוכחית", מסכם קופרווסר.