את אותותיה של המלחמה ניתן לחוש בקרב כל פלחי האוכלוסייה בארץ, למגדול ועד קטן. פרוטוקולים שלמים נכתבו והדעת ניתנה על כל אזרח. אחת מהאוכלוסיות שנפגעה במיוחד היא בני הגיל השלישי, שכן דווקא בגיל המבוגר קשה יותר לחולל שינויים ולהסיח את הדעת. שוחחנו עם כמה מומחים לגיל השלישי על הבעיה ועל הפתרונות האפשריים לחיים בשלוות נפש ובשקט פנימי, גם כשמסביב התותחים רועמים.
"חצי השנה האחרונה הייתה לא פשוטה. כולנו מתמודדים עם מתח רב, כל אחד במישור האישי שלו. אצלנו, כמי שעובדים עם אוכלוסיית הגיל השלישי, ההתמודדות של הדיירים הייתה לא פשוטה", פותח עידו שריר, מנכ"ל עמותת רעות, המנהלת את בית החולים השיקומי רעות תל אביב וכן שלושה בתי דיור מוגן, בירושלים (בית ברט) ובתל אביב (בית שלום ובית ג'ני ברויאר). "חווינו עם הדיירים לחץ, חרדות, דאגה לחיילים שלנו, לשבויים, לפצועים, למשפחה. כולנו עברנו אתגרים מורכבים, וזה משפיע על הנפש והגוף, וככל שהגיל עולה כך מפלס החרדה עולה".
התחושות שמתאר שריר מתוך צפייה באוכלוסייה המבוגרת, אף גובו לאחרונה במחקר שפורסם החודש, שערך ד"ר אליקים כסלו מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר בדק את השלכות המלחמה על אוכלוסיית הגיל השלישי והרביעי בארץ. על פי המחקר, 24 אחוזים מהנשאלים העידו כי הבדידות שלהם גברה מאוד מאז פרוץ המלחמה, 35 אחוזים ציינו כי החרדה שלהם גברה מאוד, ו־27.5 אחוזים דיווחו על ירידה בתמיכה הנפשית והמקצועית שקיבלו מאז פרוץ המלחמה. נוסף על כך, 73 אחוז מהנבדקים סיפרו על ירידה בהשתתפות במרכזי פעילות וחוגים, ו־47 אחוז מהם העידו כי מאז פרוץ המלחמה הם חוששים או חוששים מאוד לצאת לסידורים חיוניים. לצד זאת, 40 אחוז מהנבדקים אמרו כי הם מעוניינים להתנדב בפעילויות הקשורות למלחמה.
"בני הגיל השלישי עשויים להרגיש חוסר ביטחון כשהם לבד בביתם", מרחיב שריר. "הדיור המוגן מספק סביבה בטוחה ונוחה – בנגישות, באבטחה ובביטחון. העובדה שיש עוד אנשים מסביב, ושהמבוגר לא לבד, נותנת לדייר תחושה טובה ובטוחה. בחוויה שלנו, כמי שפוגשים את האוכלוסייה הזאת מדי יום ובוחנים את התפקוד שלהם, אנחנו רואים בצורה מובהקת כיצד הפן החברתי תורם ליכולות הן הקוגניטיביות והן הפיזיות בגיל השלישי. האפשרות להיות בסביבה חברתית, דואגת, מבינה ותומכת ובנוסף העשייה והחשיפה לתחומי עניין חדשים הן המהנות ביותר בעבור אוכלוסייה זו, ובפרט במצבי חירום. הדיירים מגלים כישרונות חבויים ומפתחים תחביבים שונים. הם עסוקים בעשייה ומשפרים את התפקוד שלהם, לעומת אנשים שלא פוגשים את בני גילם ומרבים להישאר בבית. כאן ניתן למצוא מגוון רחב של פעילויות מלהיבות המותאמות לגילם ולתחומי העניין שלהם. יש מגוון חוגים: התעמלות מדי יום, ריקוד, חוג ציור ואומנות, מקהלה, ברידג', גמרא, פרשת השבוע וביבליותרפיה. כמו כן מדי ערב מתקיימים הרצאה או קונצרט, שירה בציבור ועוד, ובנוסף אחת לחודש יוצאים הדיירים לטיול בטבע, מוזיאון, אתרים ועוד.
לדבריו, דיירי שלושת הבתים של רעות הם אנשים נמרצים ובעלי יוזמה, שותפים מלאים בניהול הפעילות בבית. "בדיורים המוגנים ניתן למצוא אווירה דתית לאומית, תחושה של משפחה וקהילה, איכות חיים, סביבה תומכת, בתים קטנים עם מתן תשומת לב מרבית לכל אחד ואחת ותחושת שייכות. לכל אורך השבוע מתקיימים במקום שיעורים, מניינים קבועים לכל תפילה, רב שמלווה את המקום, ובשבתות ובחגים יש אווירה קדושה ומיוחדת. צוות הבית שומר על קשר אישי רצוף עם בני משפחות הדיירים, ומשתף אותם בכל נושא הקשור לרווחת ההורים ולבריאותם. בני המשפחה שותפים לעשייה המבורכת ולפעילויות השונות המתקיימות בדיורים. אנשי הצוות הם בעלי ניסיון בתחומם, אשר עוברים הכשרות והדרכות בתחום הגיל השלישי. פרט למקצועיות, כל אחד מהם בא עם לב מלא באכפתיות ובדאגה לדיירים. כל היתרונות הללו מעניקים לדיירים רוגע ושלווה נפשית ואכן גם בריאותית, בזמן שגרה – לא כל שכן בתקופת מלחמה ואי יציבות, וזה מה שחשוב לדייר ולמשפחתו, ומטבע הדברים מוריד את מפלס החרדה והבדידות עשרות מונים".
אף פעם לא לבד
צביה לבובי היא דיירת בדיור המוגן 'בית טובי העיר' בירושלים. צביה הגיעה לאחרונה לגבורות, ולפני כשנה ארזו היא ובעלה פרק חיים ארוך ומשמעותי בעיר פתח תקווה והחליטו לחזור לשורשיהם הירושלמיים העתיקים שזנחו הוריהם לפני עשרות שנים. "את תופסת אותי בעודי יושבת לי בנחת על כורסה נינוחה ומחפשת מה הוא הדבר המדויק לומר לנכדתי גפן בבת המצווה שלה שתתקיים השבוע", היא משתפת אותי. "אך אם להתייחס לעניין במאקרו, ניתן לומר שבחוויה שלי אני תמיד בנחת מאז שהגעתי לגור כאן. בדיור מוגן אנחנו מוקפים ואף פעם לא לבד". במהלך חייה עד כה הייתה לבובי אישה רבת פעלים ודמות ציבורית משמעותית בעיר פתח תקווה. כמי שהקימה וניהלה את המחזור הראשון של אולפנת אמנה בכפר סבא, ונישאה לבעלה – בן כפר הרא"ה – על ידי לא אחר מאשר הרב נריה זצ"ל שהיה השדכן, חייה רוויים בפעילות.
"אני ברוך ה' כבר בת 80 , בעלי בן 85, והגענו לכאן בעקבות אירוע מוחי שבעלי עבר לפני כמה חודשים. האמת היא שלא היה עולה בדעתנו לחשוב על דבר כזה, אך אי אפשר לדעת לאן החיים יגלגלו אותנו ומה הקב"ה יחליט בעבורנו. עד הבחירות האחרונות הייתי חברת מועצת העיר פתח תקווה, וזכיתי להיות אישה פעילה כל חיי, יש לי קיר מלא תעודות הוקרה שהרווחתי ביושר, כולל אות יקירת העיר. שורשיי נטועים עמוק בעיר, ואני מרגישה מחוברת אליה עד היום על אף המרחק. אך אם אתרחק מעט להיסטוריה המשפחתית הקדומה שלנו, הרי שסבא שלי והוריו גרו וחיו בירושלים במאה ה־19, ובשנת 1885, כשהיה ילד בן 11, סבי ירד להקים את פתח תקווה יחד עם בני משפחתו. כיכר המייסדים המוכרת בפתח תקווה והרחובות חובבי ציון ופינסקר הסמוכים לה, היו נחלתם של בני משפחתי. הכול היה דל, קטן ועלוב, אבל החריש הראשון נחרש, הבאר הראשונה נחפרה, השומר העברי הראשון שמר על העיר, והם חיו היסטוריה נפלאה של חלוציות. בני המשפחה גידלו ועיבדו חיטה, שעורה ודורום. הנשים למדו מהערביות איך מבשלים אותן, ובסוף אותה שנה הם עלו עם 'תרומות ומעשרות' לירושלים.
"מאחר שיש לנו היסטוריה עתיקה על הציר הזה שבין ירושלים לפתח תקווה, המגורים שלנו פה הם מבחינתי לא רק חברה ותחושת ביטחון אלא גם סגירת מעגל של ממש", משתפת צביה. "גדלתי על גאווה מלאבסית וחזרתי לירושלים כשיש לי כאן שני ילדים בוגרים ששכנעו אותנו שאם אבא אחרי אירוע מוחי אז כדאי למצוא לו מסגרת טובה שתאפשר לנו הזדקנות מיטבית. עזבנו את ביתנו בקיץ האחרון והשכרנו אותו, וכעת אנחנו גרים בדירה פה בבית טובי העיר. כאן אנחנו נהנים מאוד מחברה, ובמלחמה היה חשוב במיוחד שלא נישאר לבד. בתחושות שלנו המלחמה רחוקה מאוד מאיתנו, ויחד עם זאת ודאי שלכל אחד כאן יש קרובי משפחה שכן קשורים בצורה הדוקה יותר למלחמה והם דואגים להם. אם בקווי העימות או נכדים מגויסים.
"לכל אורך המלחמה אנו חווים אווירת 'ביחד' שמחממת את הלב. אנו אומרים תהילים יחד, יוצרים יחד בפעילות משותפת למען החטופים. ה'בצוותא' באופן כללי הוא הפלוס הגדול להזדקנות מיטבית. כל כך חשוב לא להיות לבד. אנחנו גם מרגישים שניתנים לנו פה הכלים ליוזמות ויצירתיות. הנכד שלי לחם ארבעה חודשים אינטנסיביים במילואים, אז במשך כמה שבועות יזמתי פה הכנת חלות ללוחמים, שלחנו להם לדרום עם מכתבים, וזה חימם את הלב של כולם, הן שלנו המכינים והן של המקבלים. אני אישה פעילה ועצמאית, וברור שיכולנו להסתדר, אבל רציתי יותר מרק להסתדר, ובמיוחד כשבעלי לא בקו הבריאות.
"יכול להיות שבבית הייתי מרגישה 'בבית', אך לא בטוח שהייתי יוזמת לעצמי כל מה שמארגנים לנו פה, וגם בעלי נהנה מאוד – חדר כושר, שיעור דף יומי, שגרה של פעילות ועשייה נעימה", היא מתארת. "גם אלמנות ואלמנים מוצאים את מקומם וחשים שהם מוקפים. האווירה בחדר האוכל תמיד מהנה, השבת המשותפת, האווירה הדתית. יש לי דירה יפהפייה, נוף נהדר, מנקה קבועה, חברה ואנשים לרוחי, ונוסף לכך אני חשה מוגנות וביטחון, מקבלת שירותים רפואיים עם רופא צמוד פה במקום. מצאתי את מקומי האישי שבא לידי ביטוי בשיעור קבוע שאני מעבירה בנושא יהדות. אני מכינה את השיעורים בעצמי, ויש פה מקום ליוזמות ולתרומה אישית. אנשים מגיעים ולומדים להיערך, יש פידבק מיידי, זה נהדר. אף על פי שאף אחד לא הכיר אותי ולא היו לי חברות, בזמן קצר מאוד מצאתי שותפות וחברות. בעלי ואני חשים פה עטופים מאוד ושאנחנו אפילו מתקדמים ויוצאים ברווח רב. רק השבוע יצאנו לטיולי פריחה ביער ירושלים ובמצפה התורמוסים בשכונת ארמון הנציב. מה מעניק הזדקנות מיטבית יותר מהחוויות הללו?", היא מסכמת באופטימיות.
הרב יעקב מאוטנר מתחבר לתחושותיה של צביה, אף שהוא מתגורר בדיור המוגן 'רמת תמיר' בירושלים. מאוטנר אף הוא חי את כל חייו כאיש ציבור רב פעלים, שעסק כל חייו בנתינה ואף זכה לכינוי 'רב המתנדבים'. מאוטנר מתנדב בתחומים רבים: בארגון 'צוות', בארגון גמלאי צה"ל, הוא שימש יושב ראש סניף ירושלים של האגודה למען החייל, היה גבאי בבית הכנסת ועוד.
"התאלמנתי לפני כשנתיים, ולמרות שחיי היו מאורגנים למדי, עם סדר יום מוגדר מאוד, מצאתי את עצמי מטפס על הקירות כשאני מגיע הביתה", משתף הרב מאוטנר בחוויה האישית שלו מהמגורים בדיור המוגן. "חברים המליצו לי לעבור לדיור המוגן פה ברמת תמיר, והחלטתי שאני 'פותח את הראש' ומוכן לבדוק את הנושא. מעבר לכך, אשתי אסתר עליה השלום הייתה אחות במקום כזה כל חייה. אז נתתי לעניין צ'אנס והגעתי להתיישב כאן למשך שבוע של 'מבחן'. ובחיי שהתאהבתי. הבנתי שאם אבוא לגור פה, אהיה אדם חפץ חיים. פתאום מצאתי את עצמי מוקף חברה ואנשים לכל אורך היום".
למה לא עשית את זה מיד כשהתאלמנת? הרי שנתיים הסתדרת לבד.
"האמת היא שהסתדרתי לא רע. לאט לאט הסתגלתי למצבי החדש, והיה לי סדר יום קבוע עם שכנים עוטפים ומחבקים. אך לאחר שנתיים לאט לאט הדבר הזה התפוגג, ומצאתי את עצמי בודד מאוד. כשהחלטתי שאני עובר ומוכר את הבית, הייתי עסוק מאוד בעשייה ובצד הטכני של העניין, אך בבוקר המעבר, כשהמשאית הגיעה וזה היה רגע האמת להיפרד מחיי הקודמים – מצאתי את עצמי בסיטואציה קשה מאוד. לפתע כל חיי וכל הזיכרונות שלי מהבית הזה, מהזוגיות שהייתה לי עם אשתי עליה השלום, הציפו אותי. זה היה רגע קשה שליווה אותי עד שהגעתי הנה לביתי החדש. המזל היה שחצי שעה לאחר ש'נחתתי' פה, נכנסה לכאן חיה אם הבית, והיא התחילה לדובב אותי, להתעניין בי, לשוחח איתי, והכול תוך כדי שהיא פורקת ומסדרת את הארגזים שלי ומניחה ומארגנת ללא הרף כל חפץ במקום. היא נתנה לי מצב רוח נהדר, והרגשתי שיש לי עם מי לדבר. בהמשך היום גם הבן שלי הגיע, ובתוך כמה שעות יצאתי לדרך חדשה ונעימה כל כך. אני לא מצטער לרגע. ברוך ה' הכרתי כאן גם את רעייתי החדשה. קרוב לארבעים שנה אני עסוק בהתנדבות ובעשייה, וגמלאים בכלל וגמלאי צה"ל בפרט יקרים לי מאוד. חשוב לי שחבריי ימצאו את מקומם, ולכן אני קורא לאנשים לחשוב על השינוי הזה ולא לחשוש ממנו כל כך. כבר אמר החכם באדם 'לא טוב היות האדם לבדו', ולא חשוב באיזה גיל. אני ממליץ לכולם לחשוב על מגורים במקום שבו לא תרגישו לבד אף פעם".
בריאות מאריכת ימים
החשיבות הגדולה שקיימת בהימנעות מבדידות, משפיעה בוודאי על מצבו הבריאותי והנפשי של האדם, אך חשוב לציין שהיא לא חזות הכול. אליהו מלמד, מומחה לרפואה משלימה העובד רבות עם בני הגיל השלישי, עושה לנו סדר בהיבטים הפיזיולוגיים של המגיעים לגיל זה. "העולם מכיר היום במספר לא מבוטל של מחלות שמופיעות בשליש האחרון של החיים. זו היא תופעה מוכרת שאדם נכנס ללופ של כדורים שצריכים לאזן אותו. ברגע שהאדם פעיל לאורך חייו ועסוק בפעילות גופנית המשחררת אנדורפינים, גם מבחינת מצב רוח, אנרגיה ותחושה כללית טובה שאנחנו מפעילים את מה שצריך לפעול, בשילוב תזונה מאוזנת, העניין מועיל לו ושומר עליו לאורך ימים ושנים. אבל כשהאדם המערבי לא עושה פעילות גופנית ולא אוכל נכון, הוא מתחיל להזדקק לכדורים לאיזון סוכר, לחץ דם, פתאום מתפרצות מחלות כמו סוכרת, כולסטרול גבוה, חסמים בעורקים השונים, הסוכרת אף עלולה לגרום לדיאליזה מתוך קריסת הכליות ועוד שאר מרעין בישין".
נעשה מעט סדר על קצה המזלג בנושא מחלת הסוכרת, שהיא המחלה השכיחה ביותר בעולם המערבי. "ללא הסוכר בדם אין לנו אנרגיה", מסביר מלמד, "הבעיה היא שיש עודף של סוכר שמסתובב בדם והוא גורם להשמנה, הסוכר הופך לשומנים, פוגע חלילה בעיניים, בכליות ובכפות הרגליים. סוכרת גבוהה ולא מטופלת לאורך זמן – עלולה ליצור תחושת 'נימול' בידיים וברגליים ואפילו להוביל במקרים קיצוניים לנמק לא עלינו. לבלב שהתעייף אינו מייצר אינסולין, או שהוא מייצר אינסולין לא טוב, או שהוא לא מצליח להגיע לתאים, ואז יש יותר מדי סוכר בדם. מאחר שהאוכל שרובנו צורכים עתיר סוכר ומתבסס על פחמימות, יש צורך להעניק לגוף אינסולין שיבצע את פעולת הלבלב המושבת וידחוף את הסוכר לתאים".
מלמד מציין כי בישראל, כמו במרבית מדינות העולם המפותח, מדובר במגפה של ממש. "יש יותר מ־700 אלף חולי סוכרת מוכרים. העולם המערבי לא יודע איך להתמודד עם הסוכרת, והאמת היא שהמחלה ניתנת לפתרון פשוט וקל וגם למניעה – על ידי פעילות גופנית, תזונה מאוזנת וצמחים טבעיים", הוא מזכיר. "תסמיני הגיל השלישי המאפיינים אנשים שיצאו לפנסיה ומשנים הרגלים, בכך שהם כבר לא חלק ממסגרת חברתית, מתחילים לסבול מכל מיני תופעות לוואי של הבדידות. מחשבות טורדניות, תחושת חוסר משמעות ויעילות, אם נופלים לדיכאון ולחרדות קיימים פחדים ממחלות, עם כל תחושה קטנה שיש לאדם הוא הופך להיפוכונדר. מתוך כך השינה אינה מיטבית, וכשעייפים ביום לא מתפקדים טוב, וזה מוביל למערכת שלמה של קלקול ופגיעה בגוף. לעומת זאת כשאדם ממשיך להיות פעיל, תורם, מוקף בחברה ומרגיש חיות ומשמעות, זה משפר את איכות חייו".
הפתרון הכללי שמלמד מציע לכל אבטיפוס של אדם כזה שמגיע אליו לקליניקה הוא תזונה מדודה, בריאה ומאוזנת. "למשל סלט פירות הוא דבר שמשפר את פעילות מערכת העיכול, שילוב של עלים ירוקים, ירקות חיים או מאודים בתפריט, פעילות גופנית בהתמדה ובעקביות, כל אלו יכולים להפחית 90 אחוזים מהבעיות. גם בעיות של לחץ דם, חרדות ופחדים ניתנות לטיפול בעזרת תזונה נכונה, וכמובן – להיות עסוק בפעילות שהיא מועילה ומיטבית, זו בעיניי הנוסחה להארכת חיים".
בקליניקה שלו פיתח מלמד תמהיל של כמוסות צמחיות שמשנות לחלוטין חיים של מטופלים. "אני עובד רבות עם חולי סוכרת. מדדי סוכר הנעים בין 70 ל־90 הם סבירים. אתמול התקשר אליי אדם עם ערכי סוכר בדם של 190. הדרכתי אותו לקחת שתי כמוסות תערובת צמחים שלי, העונה לשם 'שוגר לייט', ובתוך יומיים ערכי הסוכר שלו פשוט צנחו. ומדובר בתופעה שיטתית. בתוך עשרה ימים מנטילת הכדור הראשון, רואים שיפור וניתן להוריד את תרופת הגלוקומין. מאחר שסוכרת היא מחלה מדידה מאוד, יש לנו בה פידבק מיידי".
בנוסף לעבודתו עם חולי סוכרת, עובד מלמד רבות עם ילדים שאובחן אצלם קושי בקשב וריכוז, ADD, ADHD, והוא מרכיב בעבורם כמוסות ייחודיות הכוללות צמחי ולרייאן, מיצוי של צמחים שמגבירים את הקשב והריכוז. "ילדים שסובלים מאוד מחוסר ויסות והרגעה, ותערובת הצמחים הזאת מועילה להם ומרגיעה אותם. אנו רואים אצלם שיפור מיידי בלימודים".
הביקוש לתערובות הצמחים הללו עלה במהלך המלחמה?
"בהחלט. הורים רבים, תושבי קווי העימות שחשו אי שקט וראו כיצד הטבליות הללו מאזנות את הילדים שלהם, פנו אליי בבקשה לקבל גם בעבור עצמם. את התמהיל הזה התחלתי לפתח לפני קצת יותר מעשרים שנה, כשהריטלין היה התרופה היחידה בשוק לבעיות קשב וריכוז ותופעות הלוואי שלו היו קשות מאוד. הורים פנו אליי וביקשו שאמצא מיצוי צמחים טבעי שמרגיע ומאזן. חקרתי ובדקתי, עד שמצאתי את התרכובת הנכונה. סביב המלחמה הגיעו לפתחי תופעות מנטליות קשות שעברו על ילדים. חרדות, פחדים, התפרצויות אלימות, קושי ביצירת קשרים, והחרדה הזאת היא משתקת. פחד הוא דבר בריא ששומר עלינו, אבל כשהפחד מנהל אותנו אנחנו לא מתפקדים. התמצית הזאת, שקראתי לה 'אדלס', מורידה פלאים את החרדות. היא מכילה הרבה דברים טבעיים וטובים שמעניקים שלווה, כמו למשל ולריאן, פסיפלורה, כישות, בבונג ועוד דברים טובים שמאזנים ומרגיעים. אני ממליץ על הקפסולות הללו גם לבני הגיל השלישי שעטופים בהרבה מתח, ואני סבור שהן יכולות לסייע להם לפתח בעצמם חוסן. באופן כללי, אף פעם לא מאוחר מדי להחליט החלטה ולחולל בעצמך שינוי. ברוך ה' תוחלת החיים בישראל עלתה, ואיכות חיים מתחילה קודם כול במחשבה ובראש, וזה בהחלט דבר שנמצא בשליטתנו".
