באותה שבת של שמחת תורה הייתה רחלי לנגפלד, מיילדת וסגנית חדר לידה במרכז הרפואי מעייני הישועה, בביתה עם משפחתה. "הידיעות התחילו לזרום, וכשהבנתי את מימדי האירוע – כל מה שעבר לי בראש זה מה קורה בחדר הלידה. אצלנו תמיד עובדים כרגיל, בכל תקופה ובכל מצב, החיים חזקים והלידות ממשיכות. אבל באותו יום הבנתי שאנחנו במקום אחר וחייבים להיערך מחדש ולהתאים את עצמנו למצב". לנגפלד מספרת כי האזעקות שנשמעו ברקע, גם בעיר בני ברק שבה ממוקם המרכז הרפואי, דרשו חשיבה והתארגנות לגבי התנהלות חדר הלידה בזמן שהן מופעלות, "מה עושים עם היולדות, עם התינוקות, מה צריך לעשות כל איש צוות".
המורכבות, בעיקר של הימים הראשונים של המלחמה, הייתה גם בהקשר של הצוות וגם בהקשר של היולדות שזרמו לחדר הלידה. "מדובר בצוות שמגיע מכל קצוות הארץ, גם מהדרום ומהצפון, ממקומות כמו אשדוד, באר שבע ומיתר. מיילדות שהבעלים שלהן גויסו, והאתגר עם הילדים וההתנהלות האישית שלהן הפך להיות גדול מאוד. למשל, במקרים רבים הבעל היה נשאר עם הילדים כשהן במשמרות לילה, וכעת אין מי שיישאר איתם. הערבות ההדדית של הצוות, הגמישות והאכפתיות הן שעזרו לנו לנהל את האירוע הזה. אנשי צוות נתנו עוד משמרת, נשארו מעבר לשעות שלהם, הסתדרנו וחיינו מיום ליום".
במקום הכי שמח נכנסו אתגרים לא פשוטים, כשברקע הרבה כאב, הסיפור של החטופים והאבל הלאומי. איך התמודדתם?
"אין ספק שבמקצוע שלנו, כמיילדות, יש אלמנט של שליחות. יש תודעה של שליחות כל הזמן, זה מעבר לעבודה ולעשייה הטכנית, ולכן בזמני קצה ובוודאי שבעיתות מלחמה תחושת השליחות מתעצמת ומקבלת משמעות גדולה יותר. אני יכולה לספר ברמה האישית שהילדים שלי הבינו שיש לי תפקיד חשוב ולכן לא אהיה איתם הרבה והם יצטרכו להיות עצמאיים יותר. וכשהם שאלו מה יעשו אם תהיה אזעקה, הסברתי להם שיצטרכו להגיע לממ"ד ומשם להתקשר אליי, כי זה כרגע מה שאפשר לעשות, כי אני מחויבת למשמרת".
הבעל מגיע היישר מהלחימה בעזה
בחצי השנה הזאת לא מעט יולדות הגיעו בגפן או בליווי של אמא או אחות, כשהבעל מגויס למילואים. "הגיעו גם לא מעט נשים שפונו מהצפון ומהדרום, שלא היו מדמיינות שתלדנה באזור המרכז. הייתה לנו יולדת שהגיעה משדרות ללידה עשירית וסיפרה לנו שעד רגע הלידה שהתה בבית מלון, בשני חדרים צפופים, עם בעלה ותשעת ילדיהם. היא הייתה מלאת חששות באשר לחזרה למלון אחרי הלידה עם תינוק בן יומו. יולדות רבות הגיעו אלינו בלי תיק לידה, רק עם הבגד שעליהן. מהר מאוד ארגנו חמ"ל ומצאנו מענה לכל אישה שהיה כתוב על המדבקה שלה שהיא מהדרום או מהצפון. לפני הכול בדקנו מה כל אחת צריכה ואיך אפשר לעזור לה. אם מישהי, לדוגמה, הגיעה עם נעלי ספורט, מיד מישהו מהצוות רץ לקנות לה נעלי בית".
"חשבנו על הפרטים הכי קטנים כדי שירגישו הכי בנוח ושתהיה להן חוויה טובה", היא מתארת. "פעלנו ברגישות ברמה גבוהה. בימים הראשונים שבהם היו חוסרים בפארמים ואפילו היו פארמים סגורים, נערכנו וארגנו ליולדות מוצרי היגיינה, טיטולים, מזון לתינוקות, וכשהיה צריך פינקנו גם בעגלה וסלקל. הייתה מישהי מטעם הצוות שעברה יולדת־יולדת ובדקה את הצרכים, וכשהיה צריך להקדים תור או לדאוג לפרוצדורה כלשהי הכול נעשה במסירות וברגישות יוצאת דופן".
מה עשיתם כשהגיעו יולדות שבעליהן מגויסים?
"עטפנו אותן באהבה ככל האפשר, ובלא מעט מקרים הבעל הגיע ממש ברגע האחרון. הייתה לנו יולדת שזו הייתה לידה ראשונה שלה. היא שהתה במשך שעות בחדר הלידה עם אמה, ועשינו כל מה שיכולנו כדי להקל עליה, להרגיע, השמענו מוזיקה. הבעל הגיע ממש 20 דקות לפני צירי הלחץ, כמו בסרטים – בתוך ענן אבק, ממש עם בוץ על הפנים. זה היה רגע בלתי נשכח. היולדת דמעה וכולנו איתה. איפשרנו לו להתקלח, הבאנו לו בגדים להחלפה, ואחרי הלידה הוא מצא ספסל ונרדם עליו".
הצוות גם חשב על מחווה לחטופים. "כידוע, לתפילה של היולדות יש כוח מיוחד. יש לנו יולדות מכל גוני המגזר, ובזמנו, ממש בתחילת המלחמה, חשבנו שיהיה מרגש ומחבר לקחת את תמונות הילדים החטופים עם השמות והגילים, לצרף פרקי תהילים ותפילה לשלומם ולתלות בכל אחד מהחדרים. זו מחווה שמאוד חיברה וריגשה אותנו ואת היולדות, כי אי אפשר להתעלם ממה שקורה בתקופה הזאת. גם עכשיו, ברגעי השיא של הלידה, אני מבקשת מהיולדות שתתפללנה על החיילים, על החטופים, על הפצועים. חשוב לנו מאוד החיבור הזה, ואפשר לעשות אותו באהבה בלי לערב פוליטיקה. ובכלל, זה שבסביבה שלנו נולדים כל יום ילדים יהודים זה תמיד מרגש ועוצמתי ובוודאי שבימים אלו".
