אחד מהמחירים של מלחמת 'חרבות ברזל' הוא מספר נפגעי הנפש, הן מהחזית הצבאית והן מהחזית האזרחית, כאשר לחלקם התפתחה פוסט־טראומה. "אנו בעיצומם של ימי מלחמה. חיילים ואזרחים רבים נחשפים מדי יום לאירועים טראומטיים במספרים, בתדירות ובעוצמה חריגים ביותר. למרות שרוב הנחשפים לטראומה עשויים להחלים, עדיין יש צפי שלפחות עשרה אחוזים מהם יפתחו בחודשים הקרובים הפרעה בתר־חבלתית שמוכרת יותר בשם פוסט־טראומה", מסבירה חברת הכנסת מיכל וולדיגר (הציונות הדתית).
וולדיגר מפרטת על המורכבות של ההפרעה: "אין הכוונה למונח של זמן, קרי – מצב שהוא לאחר הטראומה, אלא להפרעה המופיעה בספר האבחנות הפסיכיאטרית האמריקאי. זו הפרעת חרדה שמתפתחת לאחר טראומה, וככל שהטראומה קשה יותר כך הסיכוי לפתחה עולה. הפרעה זו עשויה להיות כרונית ומלווה בפגיעה קשה בתפקוד. החיילים שלנו, אלה שהיו במגע ישיר עם זוועות 7 באוקטובר, ואלה שעדיין נלחמים וחווים בכל רגע אירועים מסכני חיים, עלולים לפתח תגובת דחק חריפה. בהלה, עבודה על אוטומט, תחושת ניתוק, אי־שקט או הימנעות וחשיבה שלילית ופסימית".
לדבריה, התגובות לאירועי המלחמה אמורות לדעוך בתוך כמה ימים עד כמה שבועות, וברוב המקרים מדובר במצוקה ולא בהפרעה. "יחד עם זאת, בחלק קטן מהמקרים עלולה להתפתח הפרעה פוסט־טראומטית הגורמת למגוון רחב של סימפטומים, הכוללים הימנעות, עוררות יתר, חוויה מחדש של הטראומה ופגיעה קשה בתפקוד התעסוקתי, הלימודי, החברתי והמשפחתי. קבוצת חיילים יכולים לעבור את אותו אירוע טראומטי, ואחד יפתח תגובת דחק חריפה, השני לא יפתח כלל והשלישי יהיה מהמקרים של הפרעה פוסט־טראומטית. אבל חשוב לדעת שבעזרת ליווי ומעטפת נכונה אפשר לצאת מהאירוע בשלום או לפחות להקטין את הסימפטומים עד למינימום. אין זו גזירת גורל".
וולדיגר מציעה ליווי ומעטפת מוקדמת כדי לצמצם את האירוע הטראומטי. "מחקרים מהארץ ומהעולם מצביעים על כך שככל שנקדים את הליווי והמעטפת לאירוע הטראומטי, כך יקטן הסיכון להתפתחותה של הפרעה בתר־חבלתית. ישנם טיפולים מגוונים למקרים השונים, כגון טיפולים תרופתיים, טיפולים פרטניים, טיפולים קבוצתיים ועוד טיפולים רבים ומגוונים. חשוב לזכור שהטיפולים אינם מסתכמים בטיפול באדם עצמו. גם בני משפחתו, המצויים פעמים רבות אף הם 'בקו האש', חייבים להיות בתמונה".
וולדיגר לא רק מציעה. היא פועלת כל העת לקדם באופן מעשי יוזמות למתמודדי הנפש בכלל, ובפרט בעקבות המלחמה. "מאז פרוץ המלחמה ובמהלכה אני נפגשת עם אנשי מקצוע רבים ושומעת על פיתוחים ומענים שונים למניעת פוסט־טראומה ולטיפול בה. אני מבקרת בחוות טיפוליות שמוקמות בעקבות המלחמה, אפליקציות שפותחו לסיוע, שיטות טיפול שונות ועוד. הפנים הם קדימה, לעזור, לסייע ולהצליח לחזור לשגרת חיים בריאה וטובה".
טיפול מוקדם מונע טראומה
אך מה אומרים אנשי המקצוע? פרופ' ערד קודש, מנהל מערך בריאות הנפש ב'מאוחדת', מסביר ל'בשבע' מה יש לעשות. "האם מדובר בגזרת גורל, או שיש מה לעשות בנידון? התשובה היא בוודאי שיש מה לעשות, בדגש על טיפול מוקדם שיכול למנוע הרבה", הוא מדגיש. "בעבר הושם דגש על תחקור הנפגע, והבינו שהדבר רק מחמיר את הטראומה. כיום בצורת ההתערבות מתמקדים יותר בצרכים הפיזיולוגיים של האדם, נותנים לו מקום בטוח עם טמפרטורה טובה, מזון, מים וקרקע, מתעסקים בכאן ועכשיו ולא חוקרים את הטראומה. לעיתים בהמשך מתחילים לחקור את הטראומה באופן מדוד לפי היכולות הנפשיות".
פרופ' קודש מדגיש כי יש להבדיל בין תגובת דחק להפרעת דחק. "חשיפה לאירוע טראומטי מטלטל מביאה עימה תגובות כמו התנתקות והפרעות בשינה. אנחנו קוראים להן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. צריך לנרמל תגובות בפרק זמן קצר מאז האירוע, אך אם התגובות ממשיכות בפרק זמן ארוך יותר מאבחנים את האדם. צריך לתת מעטפת תומכת לאנשים שנחשפו ולא להתחיל להתנפל עליהם, בוודאי לא בתרופות הרגעה. כפי שאמרתי, פיזית נותנים להם מרחב הגנה מאזור הסכנה, מתאימים את הטמפרטורה, המזון והשתייה, ורק אחר כך ממשיכים להתערבות פסיכולוגית אם צריך, ובהמשך אולי מתערבים באופן תרופתי".
מה המאפיינים הייחודים למלחמה הזאת?
"פגיעות מיניות באזרחים, בין אם הם מהחטופים ובין אם אזרחים שנפגעו ולא נחטפו. אלו דברים שלא הכרנו בעוצמה, ובפגיעה מינית כל כך קשה תחת הכותרת של טרור. יש פה חוויה טראומטית שלא הכרנו. אונס נמצא בראש הגורמים לפוסט־טראומה, ובפרט תחת איום טרור. זו עוצמה טראומטית שקשה להסביר אותה. השאלה הגדולה היא האם המערכות יודעות להיות פרואקטיביות, לא רק מערכת שמנגישה עצמה אל הקהל אלא יוזמת ויוצרת קשר ומרימה את הדגל בנושאים הללו. המערכת צריכה לשנות את תפיסת העבודה ברמה הלאומית".
פרופ' קודש מחדד כי לא רק הנפגעים הם במעגל סיכון, אלא גם קרובי משפחותיהם. "גם בן משפחה שלא היה שם באירוע עלול לקחת על עצמו את האחריות והאשמה, וממילא הוא מעמיד את עצמו בסכנה לפתח פוסט־טראומטיות, כולל אזרחים מהשורה שנחשפו לתמונות וסרטונים ללא הגבלה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. להבנתי בהתחלה שידרו יותר בחופשיות וכעת יש יותר רגישות לנושא. האירוע הוא מתגלגל, אי אפשר לדבר עליו כאירוע שהסתיים, וגם אין הרבה אירועים כאלה בעולם שיכולים לדמות למצב שאזרחי ישראל עדיין נמצאים בו. נצטרך לעקוב וללמוד את זה במשך שנים ארוכות".
יש תובנות ממלחמות קודמות?
"מלחמת לבנון הייתה קרקע פורייה למחקר על התמודדות עם פוסט־טראומה. צריך לדעת לא לעשות נזק בתוך תהליך ההתערבות המהירה והיכולת לתת מענה מיידי, תוך העלאת המודעות והפחתה של הסטיגמה סביב הנושא. העורף והחזית התערבבו, מה שהופך את האירוע לדרמטי כל כך. הגדרה של אירוע טראומטי שיש בו סכנה גם לחיים וגם לבריאות הנפשית שלך היא גדולה מאוד, דרמטית ומתמשכת. כאן לא מדובר בטיל שנפל ובתושבים שהיו סגורים בממ"ד. הם היו סגורים במשך שעות רבות עם חשיפה לאירועים מסכני חיים, או כאלה שנחשפו גם להתעללות ולפגיעות מיניות. צריך לזכור שכעת יש אוכלוסייה רחבה יותר, החל מאוכלוסייה שכבר חוותה זאת בעבר ועכשיו נאלצה להתמודד מחדש עם מטח טילים ואזעקות, בצירוף של אנשים חדשים למעגל הפוסט־טראומה והחמרה אצל אנשים שסבלו בעבר באוכלוסייה הכללית, וזאת בלי לדבר על החיילים".
גדילה במספרים מוחלטים
מבחינה מעשית, מדגיש קודש, אין עלייה בשיעור הפוסט־טראומה. "אנחנו לא רואים עלייה בשיעור הפוסט־טראומה מכלל האנשים – אבל המספר המוחלט גדל כי אנשים רבים יותר נחשפו לטראומה. קרי, בין 15 ל־17 אחוזים ממי שנחשפים לאירוע טראומטי עלולים לפתח פוסט טראומה, וזהו אחוז שנשמר גם במלחמה, אלא שבמלחמה הזאת יותר אנשים נחשפו למצבים טראומטיים. יחד עם זאת, חשוב להדגיש, לא מדובר במהלך אחיד. יש אנשים שסובלים מההפרעה בחומרה קלה, בינונית וקשה. יש אנשים שנמצאים באגף השיקום ומגיבים פחות טוב לטיפול – זוהי האוכלוסייה הקשה ביותר. אנחנו באירוע שלא הסתיים. שלא כמו פיגוע, שבו יודעים שמדובר באירוע שהתחיל והסתיים, וכעת הזמן לטפל באנשים שנפגעו בין אם פיזית או בהמשך פוסט־טראומטית, כאן לא ברור ממתי מתחילים למדוד, האם ברגע החשיפה או ברגע ההפרעה או זמן ממושך לאחר מכן? מה שבטוח שחייל שנחשף מדי יום לטראומות חוזרות ונשנות זה הופך הכול ליותר מורכב ומסובך, בין אם הוא נפגע או לא. כאן לא מדובר על עלייה באחוזים אלא על העוצמה. נכון, בניגוד למלחמת וייטנאם, שם לקח זמן רב מהאירוע הטראומטי עצמו עד שקיבלו טיפול ראשוני במחנות, כאשר המרחק היה חלק מהגורמים להתפתחות ההפרעה, כאן המרחק קצר מאוד, מותאם, וככל הנראה ניתן למנוע עקב המהירות תמונה כרונית יותר".
כל זאת, הוא מדגיש, בלי להתייחס לזירה הצפונית. "וזאת בלי שהתייחסנו לסוגיות ההתפתחות האפשרית בצפון, וכן לעובדה שיש מפונים רבים שהופכים להיות פליטים. יש לכך השלכות, בעיקר על אוכלוסיית הגיל של ילדים ומבוגרים. אצל הילדים מערכת החינוך נתקעה, הייחוס החברתי מתפזר, עצם הפינוי גורם לאובדן הפרטיות, המשמעות והזהות. כחלק מהבריאות הנפשית צריך להיות פרו־אקטיביים ולשמור על איזון, לא בכדי הרבה מאוד אנשים עזבו את המלונות בשלב מסוים וניסו לדאוג לעצמם לתעסוקה. הניתוק ממקום העבודה ומהבית עלול גם להעלות את הסטרס והאלימות בתוך המשפחה. אלו סוגיות מהותיות שהביטוי הקיצוני שלהן מביא עימו תופעות לוואי רבות".
מה היחס שלכם עם הפנים קדימה?
"נוכל לבדוק האם ההתערבויות היו מספיק אפקטיביות ונעשו במרחבי זמן מהירים. בתחילת האירועים, אחרי שפינו למלונות, היה פרץ של מתנדבים שנכנסו למלונות. אצל חלקם היו התערבויות טיפוליות, כאשר לא ברור על פי מה קובעים מי מתנדב ומה התפקיד שלו. הם עשו זאת מתוך רצון טוב, אבל בפועל עשו התערבויות שחלקן לא נכונות, אולי שיפרו, אולי לא. ייקח זמן עד שהמערכת תעשה בדיקה בצורה מסודרת על כולם".
בעוד ב־7 באוקטובר למערכות רבות לקח זמן להתארגן ולתת מענה, ב'מאוחדת' כבר בשמונה בבוקר הפעילו קו תמיכה פעיל. "התעשתנו מהר מאוד מניסיון העבר, בניגוד להרבה מערכות ציבוריות אחרות שלא נתנו מענה כמו שצריך גם כמה שבועות אחר כך. בעתיד נצטרך ללמוד להרחיב את מסגרות הטיפול לאנשים עם פוסט־טראומה. המספרים גדלים מאוד בפרק זמן קצר, והם מצריכים שירותים קהילתיים ומרפאתיים וכן בתים מיוחדים שיהוו מעטפת. כל אלו דורשים תקציבים נוספים וגיוס כוח אדם, כי בטווח הנראה לעין יש עלייה בביקוש לבריאות הנפש".
מודעות גבוהה יותר
גיל אביב, פסיכולוג קליני ורפואי, סגן מנהל מערך בריאות הנפש והפסיכולוג הראשון של 'מאוחדת', צופה כל העת בשינויים שמתרחשים בצה"ל ביחס לנושא הנפש. "מה שהתחדש מבחינת צה"ל הוא שהמודעות הרבה יותר גבוהה לתחום ויש הצעה נרחבת של שירותים לטיפולים בפוסט־טראומה. יש יחידה ותיקה לטיפול בתגובות כדי לזהות את האנשים בזמן וכדי שלא יגיעו אליהם באיחור, ואכן הם איתרו במלחמה הזאת חיילים כאלה".
השוני במלחמה הזאת, מדגיש אביב, הוא שהיא מתמשכת. "הרבה מאוד אנשים חוו טראומות קשות גם במלחמות קודמות, אבל כאן מדובר בטראומה מתמשכת. כך למשל, הטיפול באסון מירון הוא נקודתי. היה אסון שקרה ונגמר אחרי פרק זמן קצוב. כאן הם סבלו מטראומה מתמשכת. מדובר על אנשים שחוו איום ישיר על החיים שלהם לאורך זמן, הן החטופים והן אנשים שהיו ביישובי העוטף ובמסיבה. לאט לאט מעכלים ולומדים על מעשי הזוועה שנעשו שם. אי אפשר להשוות בין טראומה של מישהו שחווה מעשים רצחניים כאלה ובין מי שחווה טראומה אחרי תאונת דרכים – תאונה קורית ברגע אחד, ואנשים יכולים להישאר פוסט־טראומטיים, אך בהחלט טראומה מתמשכת היא יותר קשה. אנחנו, כמובן, הצענו את ארסנל כלי הטיפול הפרטני והקבוצתי במקרים כאלה".
מה הלקח שנלמד ממלחמות קודמות?
"נושא הפוסט־טראומה עבר גלגולים לאורך השנים בעולם עד שהיא הוכרה כהפרעה. בעצם לא הייתה הכרה רשמית בפוסט־טראומה במדריך האבחונים האמריקאי, ורק אחרי לובי ולחץ גדול של כל הארגונים שטיפלו במלחמת וייטנאם זה קרה. כולנו יודעים שבמלחמת יום כיפור היו הרבה מאוד נפגעים בנפש, אבל אנחנו יודעים זאת באיחור רב. אנשים לא הגיעו לטיפול, או שהתביישו, ולכן חלק מהפניות הגיעו באיחור רב, לעיתים אחרי שלושים וארבעים שנה. במלחמת לבנון הראשון, אצל כמעט חמישית מהלוחמים התפתחה פוסט־טראומה. הם לא הפגינו זאת בחודשים שאחרי הלחימה, אבל זה הופיע אצלם מאוחר יותר. ההבדל הוא המודעות והיכולת לדבר, כולל של מפקדים בכירים".
לסיום מדגיש אביב כי אין זו גזרת גורל. "אני לא חושב שזו גזרת גורל, ומצד שני לא יכול להיות אפס פוסט־טראומה. כל צבא או גוף ביטחוני שמתכונן לפעילות מבצעית וללחימה שיש בה סכנת חיים יודע שאצל חלק מהאנשים בוודאות תתפתח פוסט־טראומה", מדגיש אביב. "ככל שאנחנו מזהים מוקדם יותר את הסימנים באמצעות שאלונים או תשאולים קצרים הטיפול מהיר יותר. מד המהירות קריטי להמשך. אני מתרשם שיש יותר מודעות אצל הצבא, לא מעט יחידות עשו ימים שבהם היו סדנאות והרצאות של קב"נים בניסיון לאתר סימנים, מנסים כל העת לעשות פעילות מונעת. אי אפשר להימנע באופן כללי מהסטטיסטיקה, אבל אפשר לצמצם. במקביל, צריך לדבר על גורמי חוסן שיכולים למנוע. אני מתרשם כי ביחידות המיוחדות, שם החוסן הוא דבר משמעותי, מגישים עזרה ראשונה נפשית. ללכידות של הלוחמים יש עוצמה גדולה והיא כוח מונע. לכן ביחידות המיוחדות, שבהן הלכידות גבוהה, הסיכוי שתתפתח פוסט־טראומה קטן יותר".
