נתחיל מהסוף – זו הייתה הזדמנות כמעט חד־פעמית להגיע להסכמה היסטורית בנושא שמפלג את הציבור בישראל כבר שנים ארוכות. כבר הספקנו לשכוח, אבל את סאגת חמש מערכות הבחירות הרצופות שקרעו את העם התחלנו בגלל אותו חוק גיוס חרדים. הרי אחרי מערכת הבחירות הראשונה באותו רצף, החליט יושב ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן שבלי הסכמה של החרדים על חוק הגיוס שגיבש בזמנו משרד הביטחון, לא תקום ממשלה. מאז חלפו שש שנים והנושא הכל כך רגיש הזה עדיין איתנו, מדמם מאי פעם. וזה לא התחיל אז. הוא מלווה אותנו שנים רבות קודם לכן. כמה שהחרדים היו נותנים היום כדי לחזור לאותו חוק גיוס של ליברמן. במסדרונות הכנסת עדיין מהדהד אותו "לא" נחרץ שיצא מפיהם אז. היום הם כבר מוכנים לבלוע חוק חריף בהרבה. אבל הסיכוי שיעבור חוק כזה בקדנציה הנוכחית הוא נמוך מאוד. רכבת הבחירות כבר יצאה מהתחנה. אומנם מדובר ברכבת מהסוג הישן, זה עם הקיטור, שנוסעת לאט ובנחת. לכן עד הפיזור הרשמי והסופי של הכנסת סביר להניח שעוד יעברו כמה חודשים, בעיקר בגלל פגרת הקיץ הארוכה, אבל כולם כבר פתחו יומנים והחלו לסמן תאריכים נוחים לבחירות בטווח שבין ינואר לפברואר 2026. ובכל מקרה, מועד הבחירות המקורי הוא נובמבר 2026, ואם לוקחים בחשבון שכמעט אף פעם לא מגיעים ממש עד אליו, אז הליכה לבחירות תשעה חודשים לפני המועד המקורי היא אירוע סביר בהחלט.
במפלגות החרדיות אומנם מדברים בקול רם נגד אדלשטיין, וכך גם בראיונות לתקשורת, אבל בחדרים הסגורים העצבים שהם שופכים מכוונים לא פחות גם לנתניהו עצמו. כלפי חוץ הם מדברים על הנקמה הקרה שהגיש אדלשטיין לנתניהו אחרי שלא זכה לתפקיד של שר בממשלה הנוכחית, ואחרי אין־ספור חתולים שחורים שעברו ביניהם. הרי גם ככה יושב ראש ועדת החוץ והביטחון מסומן במרכז הליכוד, כך שאין לו בכל מקרה מה להפסיד. אז להיות זה שיעזור לנתניהו במצוקתו, לפתור לו את הבעיות בתוך הקואליציה ועוד להיות האיש שיסומן לדורות כמי שכביכול התקפל בפני החרדים, זה לא מתאים לו. את כל זה אמרו החרדים השבוע על אדלשטיין. בישיבת הסיעה של ש"ס טען יושב ראש המפלגה אריה דרעי שאדלשטיין הודה בפניו שהסכים לפרטים מסוימים בחוק בליל התקיפה באיראן, רק כדי שהממשלה לא תיפול, ועכשיו הוא חוזר בו מחלק מאותן הסכמות. אבל למטבע הזה יש גם צד שני, והוא קשור בעיקר למסך העשן שיצרו כמה מחברי הכנסת החרדים, בעיקר מהצד האשכנזי, בפני הרבנים שלהם. ישנם רבנים שעד לאחרונה היו בטוחים שמה שעומד על הפרק זה חוק דרדלה, שבקושי יגייס משהו ועם סנקציות דהויות וחסרות משמעות, בעוד ששליחיהם בכנסת כבר הסכימו לחוק משמעותי ומרחיק לכת בהרבה. הם רק לא עדכנו בכך את מי ששלחו אותם. ועכשיו מתברר שהם לא ממש יכולים לעמוד בכל דבר שהסכימו לו.
"אם לא עוזרים, יש לזה מחיר"
ובנקודה הזאת צפה ועולה השאלה מדוע ש"ס תמיד מחויבת להיגרר אחרי יהדות התורה ואחרי הקו שהיא מתווה. הרי כלל האצבע הוא שהחרדים האשכנזים פוסקים ראשונים את דעתם בנושא, ולאחר מכן החרדים הספרדים מיישרים עם זה קו. מהיכן מגיעה הורדת הראש הקבועה הזאת וההיגררות אחרי המפלגה הקטנה יותר? שרים בש"ס גם מודים שאם אצל אגודת ישראל עוצמת הזעזוע מנושא הגיוס היא שבע בסולם ריכטר, "אז אצלנו זה חמש ולא בסולם ריכטר אלא בסולם דיכטר". אבל במבחן התוצאה הם עדיין פורשים אחריהם, גם אם בעיכוב של כמה ימים או שבועות. לעין בלתי מיומנת שרואה רק את הלבוש השחור, שנראה דומה, נדמה שכל החרדים הם אותו הדבר. אבל צריך להבין שהיומיום של חברי הכנסת והשרים מש"ס שונה בתכלית מזה של אנשי יהדות התורה. בעוד שאת חברי הכנסת החרדים האשכנזים לא נראה הרבה בביקורי משפחות שכולות של חללי צה"ל (גם כאן יש יוצאים מהכלל), את אנשי ש"ס אפשר לפגוש באותם בתים כמעט על בסיס שבועי. אולי פחות נראה שם את דרעי עצמו, אבל רוב חברי הסיעה מגיעים. רק השבוע חלקם הגיעו לצפון לנחם את משפחתו של רעי בירן הי"ד מגולני. צריך להבין שכמעט שאין ש"סניק שלפחות חלקים ממשפחתו הם חילונים, בשונה מחברי הכנסת של יהדות התורה. רבים מבני משפחתם משרתים בצבא, לפעמים מדובר ממש בילדים שלהם, ולכן כל ההסתכלות היא שונה. ועדיין, אחרי כל מה שאמרנו, פרישה אשכנזית מהממשלה מחייבת גם אותם לפרוש. שנים שהם מתנהלים עם הסתירה הפנימית הזאת. לכמה מהם זה קשה עד מאוד, אבל זה הקו שמתווה דרעי.
בישיבות הסיעה האחרונות הסביר יושב ראש ש"ס לחברי הכנסת שלו שעם כל הכבוד לנתניהו ולרצון לשמור על הקואליציה, אי אפשר להמשיך יותר לנוכח הגזרות שהוטלו על האברכים, הפגיעה בתקציב הישיבות, סבסוד המעונות וכל השאר. היו כאלו בסיעה שללא פחד השיבו שאין מה לעשות, אבל זה המחיר אם מחליטים שלא מתגייסים. "כשיש אלפי חיילים פצועים וקרוב ל־900 חיילים חללים, אז גם המגזר שלנו צריך לעזור", נאמר לו, "אי אפשר להישאר בחוץ. ואם לא עוזרים, יש לזה מחיר".
שרים וחברי כנסת חרדים שאוחזים בדעה הזאת ואומרים אותה בתוך המפלגה זה אירוע חסר תקדים. וכן, הוא מעיד שלפחות בקרב חלקים בציבור החרדי, המלחמה הקשה בעזה עשתה משהו. לכן הפספוס הוא אדיר. אם בעבר הלא רחוק, גם כשהיה מדובר בחוק גיוס מרוקן מתוכן, אפילו עליו לא הסכימו החרדים להצביע בעד, הגענו היום למציאות שבה חברי הכנסת החרדים נתנו הסכמה לחוק שיגייס אלפי צעירים חרדים, כולל מוכנות לסנקציות אישיות וחסרות תקדים. ובש"ס אפילו גייסו לכך את מועצת חכמי התורה (גם אם עכשיו, בימי המשבר, לא יודו בכך בגלוי). ולא מדובר רק בהסכמה שבשתיקה, אלא בהבנה שהפעם הח"כים החרדים גם צריכים להגיע במו רגליהם למליאת הכנסת ולהצביע בעד. ואת הרגע ההיסטורי הזה אנחנו עומדים לפספס עכשיו, באירוע שהוא בכייה לדורות. מדובר בחוק שלא רק היה אמור להציל את מדינת ישראל ואת צה"ל, שזקוק לעוד הרבה חיילים ועכשיו, אלא בחוק שגם היה מציל את החברה החרדית. הוא היה לוקח חבר'ה צעירים שלא לומדים וללא מסגרת, מקצתם נמצאים ברחוב, והיה הופך אותם לחיוניים. ומהר מאוד הם גם היו הופכים לשגרירים הטובים ביותר בתוך החברה שלהם לגיוס לצה"ל.
נחשון בן עמינדב של החרדים
מספיק לדבר עם יועצים של כמה מחברי הכנסת החרדים שפקדו לוויות של חיילים ולראות איך הם מתייסרים היום, באיחור של שנים, שלא התגייסו לצבא. כמה מהם ביקשו במלחמה הזאת אישור מיוחד והתגייסו בכל זאת, כחבר'ה מבוגרים עם משפחות. במו פי דיברתי עם שני עוזרים פרלמנטרים של ח"כים חרדים שעשו זאת, ויש עוד. לא סתם כשהגיע בזמנו בחור חרדי לרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל וסיפר לו שהוא רוצה לנסוע לקברות צדיקים בצפון כדי לקבל עזרה מלמעלה, שאל אותו הרב אוירבך היכן הוא גר. כשהשיב שהוא מירושלים, סיפר לו הרב שכאשר הוא עצמו מרגיש צורך להתפלל בקברי צדיקים, הוא הולך להתפלל בהר הרצל, שם נמצאים חיילי צה"ל שנפלו למען ארץ ישראל ועם ישראל. יש מקום גדול מזה לתפילה?
כך שהניצוץ הבסיסי קיים גם שם. וגם הצבא יכול לעשות יותר, וזה לא שהוא לא עושה. הוא עושה. אבל אפשר עוד. קחו את הרב דוד לייבל, בשר מבשרו של הציבור החרדי, שהלך לצבא ונתן את הסכמתו להקמת חטיבת החשמונאים החרדית. נחשון בן עמינדב של החברה החרדית, שקפץ למים וגם חטף על כך לא מעט. בצבא הבטיחו לו הרבה, אבל הוא ביקש רק דבר אחד – שנושא החטיבה החרדית וכל התנאים שמתלווים אליה יופיעו בפקודות מטכ"ל, כדי שזה לא יהיה תלוי בעתיד ברצונו הטוב של מפקד כזה או אחר. בצבא הבטיחו אך לא קיימו (עד היום).
כאמור, גם אם בחוץ הטענות של החרדים מופנות לאדלשטיין, בתוך החדר הסגור הזעם הוא על נתניהו. חבר הכנסת משה גפני דיבר השבוע בשיחת מסדרון שקשה היה שלא להאזין לה, ונשמע מתלונן איך ראש הממשלה ניסה להנדס שהקואליציה לא תיפול מהכיוון של בן גביר וסמוטריץ', אבל לא לקח בחשבון את החרדים: "אולי הוא חשב שהחרדים הם אינפנטילים ושאפשר לעבוד עליהם".
ישנם כאלו במפלגתו של גפני שאף טענו השבוע שנתניהו בכלל מחפש בחירות, ולכן לא התאמץ לפתור את המשבר. ובכן, הם כלל לא באירוע. אנשים ששוחחו איתו בימים האחרונים מתארים את נתניהו כמי שמתפלץ מכך שהחרדים הורסים לו תוכניות של חודשים קדימה. הוא רצה לסיים את האירוע בעזה כשישראל מכתיבה את מהלך העניינים, גם ביחס להחזרת החטופים וגם בנוגע לצורך לוודא שחמאס לא נשאר בסביבה. הוא רצה לקחת חלק בקידום ההסכמים שהנשיא טראמפ מתכנן עם מדינות ערב, ולא פחות חשוב מכך להמשיך את המהלך האגרסיבי מול איראן, כשמבחינת נתניהו מדובר עדיין באירוע שלא תם.
נוצרה שעת כושר כמעט חסרת תקדים לטפל בהרבה דברים שלא היה אפשר במשך שנים לעסוק בהם ולפתור אותם, ומבחינתו הנציגים החרדים בכנסת פשוט לא מבינים את גודל השעה. הנחת העבודה היא כאמור שהבחירות ייערכו בתחילת השנה הבאה. זה יקרה כשהפצע הפתוח הזה שנקרא חוק גיוס החרדים ממשיך לדמם בינינו ועדיין לא בא על פתרונו. ייתכן שזה ישמח כמה אנשים בגלל התוצאה הפוליטית של נפילת הממשלה ופיזור הכנסת. את עם ישראל עצמו, שימשיך להיקרע בגלל המחלוקת, זה בוודאי לא ישרת.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
