גם הנוער שילם מחיר. בקיץ תשס"ה, במסגרת מבצע 'יד אחים', נעזבו בבת אחת 21 יישובים שהתגוררו בהם אלפי משפחות והיו בהם חקלאות פורחת וחממות שהניבו מאות מיליוני דולרים לייצוא. יותר מ־8,500 איש פונו מבתיהם בכוח, והחממות, שהניבו 15 אחוזים מיצוא הירקות הישראלי, נהרסו או נבזזו. 20 שנים עברו מאז. קהילות רבות הקימו מחדש את בתיהן, רובן בדרום הארץ. 20 שנים עברו, ועדיין לא כל הפצעים הגלידו. בעיות משפחתיות וכלכליות ובריאותיות ליוו חלק גדול מהמשפחות, וגם בעיות ערכיות, בעיקר אצל הנערים והנערות שחלק גדול מהמאבק הלגיטימי והלא אלים של המגורשים, שהושמץ על ידי התקשורת החד־צדדית והמגויסת, נח על כתפיהם.
למרות הניסיון של ממשלת שרון והממשלות שבאו אחריה לפצות ולבנות מחדש את היישובים ואת המתיישבים, היו תקלות חמורות בתכנון, היה עומס בירוקרטי עצום שלא כולם צלחו אותו בשלום, הפיצויים לא סוכמו בזמן, אלפים נותרו בלי פרנסה וחלה ירידה חדה בחוסן הכלכלי והנפשי של רבים מהם. גירוש גוש קטיף הוא עלבון לאומי שלא נעלם. הזמן תיקן חלק מנזקיו, אך במבט חברתי־לאומי עדיין מורגש הכאב אצל רבים. זכורים דבריו המרגשים של אורי אליצור ז"ל בערב היובל ליישוב עופרה, שכאשר מנה את הישגי ההתיישבות בארץ והזכיר את הגירוש מגוש קטיף הוא לא יכול היה לעצור את דמעותיו, ורבים בקהל הצטרפו אליו.
גלגל האמונה מסתובב. יישובי חבל עזה היו ערוגות של שושנים בין החוחים שהקיפו ארץ רחבת ידיים. אני נזכרת בכיכר שבכניסה לנצרים; בגינות המוריקות ביישוב; בילדים שזופי העור וטובי העיניים, כשציציותיהם של הנערים מתנופפות ברוח הבאה מן הים הסמוך, וצמותיהן של הנערות מתבדרות כה וכה בעליצות. אני זוכרת את האחות האגדית אסי הילר ממתינה במרפאה, ואת פניהן הטהורות של נשות נצרים המחכות לי, זו למעקב היריון, זו לביקורת לאחר הלידה, וזו שממתינה להיריון. ואני, לא היו לי ימים טובים מאלו, שבהם ניתנה לי הזכות לתת מעט משלי למשימה הלאומית של יישוב הארץ. תריסר שנים נסענו בקביעות כל המשפחה בשבתות ובחופשים כדי להיות חלק מגן העדן הזה, כדי להתבשם מערוגות הבושם של גן האמונה ששמו נצרים. ילדיי היו אז קטנים, ורק בתנו הגדולה הייתה נשואה לבן עצמונה שגם גורש מביתו.
20 שנה עברו, ובנינו החיילים חוזרים לנצרים ולעצמונה ולמורג השוממות. 20 שנה של תימהון. גם את ציר פילדלפי אני זוכרת היטב. בני שירת שם כחייל גולני, תחת פיקודו של אלירז פרץ, ה' ייקום דמו. הם היו האחרונים שעזבו את המקום. חיילי גולני התנגדו מאוד ליציאה התבוסתנית הזאת. את דגל ישראל שהתנופף בציר פילדלפי לפני הגירוש הביא אז בני הביתה. והיום שוב ניצב דגל ישראל בציר פילדלפי, וחיילינו חוזרים לשם. איך הגלגל מסתובב. מזל שאנחנו יודעים באמונה שלמה שיש מסובב הסיבות ואין בלתו.
הודו בטעות – וניצחו. 20 שנה מאפשרות למדוד שינויים, לאבחן תהליכים ולגלות פגמים וטיפולים נדרשים. בגוף זו תקופה שבה תאי העור מתחלפים, הרקמות מתחדשות, ובסוף העשור השני לחיים הבגרות הגופנית והנפשית מגיעות לנקודת מפנה. כך גם באומה ובאדם, ובייחוד במנהיגי ציבור. האם מבט לאחור יכול להביא למסקנה שהיינו לא בסדר? יש מנהיגים שידעו להודות בטעויותיהם ובכך נחלו הצלחה גדולה.
במכתב מפורסם לגנרל גרנט, מפקד צבאו, כותב נשיא ארצות הברית דאז לינקולן לאחר שנים שבמהלך קריטי מסוים במלחמת האזרחים הוא טעה וגרנט צדק. גם וינסטון צ'רצ'יל הוביל במלחמת העולם הראשונה את מבצע גליפולי שגרם למותם של יותר מרבע מיליון חיילים, כישלון צורב לצבא הבריטי, ושנים אחר כך הוא הודה שרגשות נקם גרמו לו כקצין בכיר לטעות חמורה בשיקול הדעת. ההכרזה הזאת לא חשפה חולשה – היא גילתה חוט שדרה ואמינות בסיסית, ואולי גרמה לו כראש ממשלה בתקופת המלחמה הבאה לדעת להקשיב ולבחון את הסיכונים לעומק. גם ג'ון קנדי אחרי מפלת מפרץ החזירים, הכישלון של האמריקאים להפיל את העריץ הקובני קאסטרו בשנת 1961, אמר את המשפט הידוע "להצלחה אבות רבים והכישלון נשאר יתום" – ולקח על עצמו את האחריות העליונה לאחד הכישלונות הצבאיים החמורים בהיסטוריה של ארצות הברית. ייתכן שהאמירה הזאת סללה לו את הדרך לניצחון האמריקאי הגדול במשבר הטילים בקובה שאירע שנה אחר כך.
דיסלקציה בקריאת המציאות. בין אנשי צבא ידוע כלל ברזל: מה שלא הורג – מחשל. במבחן התוצאה בוודאי שזה נכון, חיילים שהתגברו על משימות קשות באימונים או בקרב יצאו חזקים ומחושלים הרבה יותר מחבריהם שלא עברו מבחנים אלו. וגם אם יהיו סדקים בהמשך, המבנה הנפשי והחינוך הערכי, ובעיקר האמוני, הם אשר יובילו את האדם לעמידה יציבה מול הסערות שריבונו של עולם מזמן בשבילו בדיוק אין קץ.
מחקר שנערך לאחרונה במרכז הרפואי 'הר סיני' בניו יורק, מציע נקודת מבט מרתקת על הנושא הזה: בשביל אנשים מסוימים התגובה האלרגית־פסיכולוגית ללחץ ומתח מתמשך היא כניסה לדיכאון. בבדיקה שנערכה על עכברי מעבדה התגלה לחוקרים שהורמוני לחץ גרמו למערכת החיסונית לייצר עודפים של תרכובת בשם אינטרלאוקין 6, אשר גורמת לעייפות מתמשכת, ירידה בתיאבון ועוד תופעות נוספות שאנו נוטים לקשור עם דיכאון. בניגוד לעכברים ולחלק מהחברה האנושית, אצל אנשים עם בסיס אמוני חזק ומבט אל על ההפך הוא הנכון – בשעת אתגרים ומשברים האדם עשוי למצוא בקרבו כוחות מיוחדים שיוציאו ממנו איכויות שלא הכיר.
אנשי גוש קטיף יציבים בדרכם ובאמונתם. אך מתברר שאלו שגירשו אותם נשארו גם הם יציבים בדעותיהם, למרות אירועי שמחת תורה. בגיליון מיוחד של 'ידיעות אחרונות' לרגל 20 שנה לגירוש נכתב כי גלעד שרון, דב וייסגלס ויונתן בשיא עדיין אומרים "לא טעינו", איש איש בדרכו. האמת היא שסקרים עדכניים מעלים כי רוב הציבור הישראלי שתמך אז בהתנתקות על אף מחיריה, לא חש היום שהוא טעה אז. מדהים לראות שגם מציאות שטופחת על הפנים לא גורמת לאנשים לפקוח את העיניים ולהודות בטעות.
טעויות העבר גלויות כעת לפנינו כספר פתוח, ואף על פי כן יש בינינו דיסלקטים רבים שלא קוראים אותן נכון. האמת האובייקטיבית לפעמים חמקמקה, ובכל זאת אנחנו אמורים לכאורה להסיק מסקנות שמבוססות על עובדות, ולא יכולים להרשות לעצמנו לחיות בעולם של דמיון בעניינים של חיים ומוות של האומה. אבל כנראה שבכל זאת זה לפעמים קורה, ואז נשאלת השאלה – מי הוא ההזוי והמשיחי…
