בקיץ תשס"ה שהה הרב אברהם וסרמן ביישוב מורג, שהיה הראשון שהתבצע בו הגירוש. "במורג התגוררו בוגרים שלנו מישיבת רמת גן שעמדנו איתם בקשר הדוק. בימים הקשים של הפצמ"רים היינו נוסעים לחזק אותם", הוא מספר.
"במורג היו שתי קבוצות גדולות שבאו להתנגד לגירוש: ישיבת רמת גן וישיבת מרכז הרב. חילקנו בינינו את הגזרות ביישוב. אני הייתי אחראי על בית הכנסת. התפללנו שם, עשינו את כל ההושענות, שהן תפילות מרגשות במיוחד, עם ספרי תורה. בהתחלה נכנסו כמה קצינים בכירים, לקחו אותי הצידה ושאלו: 'מתי אתם מתפנים?'. אמרתי: 'אנחנו לא מתפנים לשום מקום. אם אתם רוצים, תיקחו אותנו בכוח'. עוד אמרתי להם: 'שימו את הדרגות על השולחן', אך כמובן שהם לא הסכימו. דבר אחד ביקשתי מהם: לא להכניס שוטרים. אחרי כל מה שספגנו מהשוטרים בזמן המחאות, זה כבר יהיה בלתי נסבל. הם אמרו: בסדר, יהיו חיילים. ביקשתי להיות האחרון בבית הכנסת. ממש נשכבתי ליד ארון הקודש הפתוח וביקשתי מהקדוש ברוך הוא סליחה שלא הצלחנו", הוא משחזר בקול נשנק.
לפרוץ את הגדרות גם במחיר ירי
בימים אלה מלאו 20 שנה לגירוש ולחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. על אף זוועות 7 באוקטובר אשתקד, בציבוריות הישראלית אין תמימות דעים באשר לחלקו של הגירוש כטריגר למאורעות הללו. אפילו בציבור הדתי־לאומי ששילם את המחיר הכבד ביותר, גם בגירוש עצמו וגם במלחמה הנוכחית, טרם ניכר חשבון נפש בנוגע להתנהלותו באותם ימים. אולם הרב וסרמן זעק כבר אז על אופי המערכה נגד הגירוש וכיום, במבט לאחור, דעתו חריפה עוד יותר. "זה לא היה מאבק אמיתי, אלא הפגנה גדולה", הוא קובע. "מאבק אמיתי לא מתנהל ככה. כמה שניסיתי בכוחותיי הדלים, יחד עם עוד רבנים ואנשי מעשה, להקים מטה אלטרנטיבי, לא עלתה בידינו. זרם מרכזי בקרב הרבנים לא היה מוכן להתנהל באופן של מאבק אמיתי, וכך הגענו לאן שהגענו".
לשיטתו, ההשקפה שגורמת לכך שהציבור הדתי־לאומי אינו מעוניין לנצח את המדינה בכל מחיר, ממשיכה איתנו עד היום. "הציבור בעיקר לא רוצה להיאבק, וממילא הוא גם לא יודע", מגדיר הרב וסרמן. "יש לזה כנראה יותר מסיבה אחת. אחת הסיבות העיקריות היא מין תחושת נחיתות. אפשר לראות היום אילו מאבקים הצד השמאלי של המפה מצליח לעשות. זה גם בגלל שהוא שולט במוקדי הכוח, אך גם בגלל שהגבולות שלו הם אחרים לחלוטין. תמיד יגידו: מה, אתה רוצה להיות כמותם? ואני אומר: אם אין ברירה, מה אני יכול לעשות? אם אפשר להשיג דברים בנימוס ובחתימה על עצומה, הכי טוב. אבל אם אי אפשר להשיג דברים בנימוס ובחתימה על עצומות, צריך לעבוד אחרת".
מה היה נכון לעשות? בסוף, הציבור שרצה לעשות משהו הרגיש אבוד.
"בדיעבד, אני לא יודע להגיד פרטים מוגדרים מה היה אפשר לעשות. אבל קודם כול, היה צריך להחליט שנאבקים ולא מפגינים. כך למשל בכפר מימון, יכול להיות שהיה צריך לפרוץ את הגדרות". במענה לטענה שפריצת הגדרות הייתה עלולה להוביל לשפיכות דמים, מחדד הרב וסרמן כי "גם אם זה היה מגיע לשפיכות דמים, חס וחלילה, שכוחות הביטחון יורים עלינו, עדיין אין ערוך ליחס שבין שפיכות הדמים שקרתה מאז שגורשנו מגוש קטיף ובין מה שאולי היה קורה אם באמת היו יורים עלינו. זה לא מתחיל להיות דומה".
מבחינתו, המצב שבו חיילי צה"ל מוסרים את נפשם כדי לנצח במלחמה, ובמקביל כמויות סיוע הומניטרי בלתי נתפסות מוזרמות לאויב, הוא חלק מהניוון של המערכת הבכירה. "לכן ברור לי שאנחנו צריכים לבוא בכל העוצמות, בכל מה שרק ניתן, כדי לשנות את כל המערכת. מדברים היום על הדיפ־סטייט שנמצא בכל המקומות. לפחות יודעים שיש כאן בעיה, זה כבר חשוב. אבל לא מספיק לדבר, צריך גם לעשות. הפוליטיקאים רגילים להשתמש בביטוי שאדם צריך לבחור לעצמו את המלחמות שלו. אין לי ספק שהמלחמה הראשית צריכה להיות על התפקידים הפקידותיים – אם זה בצבא או בכל תחום אחר. שם חייב לבוא השינוי, ועל הדבר הזה צריך להילחם בכל תוקף".
יש תחושה שהציבור הדתי־לאומי תמיד אחראי באופן בלעדי על האחדות בחברה הישראלית.
"כניעה היא לא אחדות", הוא אומר בנחרצות. "מערכת זוגית שמתקיימת כשצד אחד נכנע לצד השני, זה לא נקרא אחדות. זה נקרא מכניע וכנוע. לכן כל הדיבורים על אחדות הם לא יותר מאשליה. הציבור צריך לדעת לעמוד על הזכויות שלו, על העקרונות שלו, על האידיאלים שלו, ולא רק שלו. הפרהסיה ברחובות מדינת ישראל היא תועלת פרטית של ציבור? היא שאלה איך תיראה המדינה. אם אנחנו נכנעים, נגיע למציאות שממנה חשש הרב קוק כשהבחין שהתנועה הציונית החילונית שואפת ליצור לאום אירופאי חדש".
יש כאלה שאומרים במוצהר שלכך הם שואפים.
"חד־משמעית! אם אתה מוכן להיכנע, זה גם מה שיקרה. אנחנו לא רחוקים מזה. היום בג"ץ עושה הרבה מהלכים מקדימים, שלמעשה מבטלים את יהדותה של מדינת ישראל. בשם כל מיני אידיאלים שוויוניים, לאט לאט מאבדים את צביונה היהודי של מדינת היהודים. אם נמשיך להיכנע תחת הסיסמה של אחדות, מה זה ייתן? צריך להיזהר מזה.
"תמיד אוהבים להביא את המדרש שאומר שבימי אחאב בגלל שהיו מאוחדים, כשהיו יורדים למלחמה – היו מנצחים. אך מה קרה למלכות ישראל אחר כך? היא הייתה הראשונה לגלות, אז מה זה עזר שהם היו באחדות? האחדות הזאת, כשהיא מקבלת את תרבות העבודה הזרה של איזבל, לבסוף הייתה לחורבן הרבה לפני ממלכת יהודה. וגם, על איזו אחדות מדובר שם? לא שמים לב לפרטים. האחדות הייתה בכך שלא הלשינו לאחאב על הנביאים שעובדיה מחביא במערה, לעומת הימים שבהם דוד נרדף ורבים הלשינו לשאול היכן הוא מסתתר. כך גם אצלנו, אם האחדות היא סביב תוכן לא יהודי, אין לזה קיום".
במטרה להעניק מבט מפוכח ומחודש על המציאות שלאחר הגירוש, יחד עם תובנות מעשיות, כתב אז הרב וסרמן כמה אנלוגיות תנ"כיות. לימים קיבץ אותן לספר בשם 'נחש הנחושת', העוסק בשבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה. אנלוגיה אחת עוסקת בדוד המלך. "אחרי כל הניצחונות הגדולים שהוא מביא לשאול, כשהוא כבר חתן המלך – פתאום הוא מוצא את עצמו בורח מהחלון. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. במידה מסוימת, זה מה שקרה לציבור שלנו. אחרי שנאבקנו על שלמות הארץ, אחרי שהקזנו דם – עכשיו מגרשים אותנו, רודפים אותנו ומגלגלים אותנו מכל המדרגות. פרסמתי את האנלוגיה כשנתיים אחרי הגירוש וקראתי לזה 'מלך במנוסה'".
בשלב מסוים דוד היה כל כך מיואש, שהוא אפילו עבר לצד של הפלישתים. בימים ההם תהה הרב וסרמן שאולי אין ברירה וגם הציבור הדתי־לאומי צריך ללכת לצד השני ולערוק לצד החרדי, להבדיל אלף אלפי הבדלות. "מצד אחד רוצים אותנו כשותפים במאמץ הציוני, אך מצד שני מתייחסים אלינו בתור בשר תותחים, חוסמים את הקידום של המפקדים שלנו מנקודה מסוימת, ואלה שמקדמים אותם צריכים לשנות את דרכם, או שנותנים להם תפקידים שוליים. אם ככה, אנחנו לא רוצים. אם אתם רוצים אותנו, תלכו לפי התנאים שלנו ותכבדו את האידאולוגיה שלנו. המצב הנוכחי שבו אנחנו תמיד נושאים את האלונקה והאחרים שולטים ומחליטים החלטות נוראיות שגורמות לאבדות עצומות לא יכול להימשך. זאת אחת התובנות הדרמטיות שצריך לקחת משם".
מה יגרום למצב להשתנות?
"שאלה מצוינת. מה שעשיתי באנלוגיות הוא לתת קריאת כיוון שאי אפשר להמשיך ככה. מיד אחרי הגירוש ראיתי שרבנים רבים ממשיכים לדרוש את אותן הדרשות בנושאים שקשורים למדינת ישראל. אם זו דרשה בהלכות פסח, אז בסדר. אבל ברגע שמדובר בדברים הקיומיים שלנו כאן בתור ציבור במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אי אפשר להפטיר כדאשתקד. קרה כאן משבר מזעזע. זה שבר את הציונות, שקבעה כי במקום שתעבור המחרשה יעבור הגבול. הבאתי גם דוגמה מיפתח הגלעדי, שמגרשים אותו בטענה שקרית, אבל כשצריך אותו קוראים לו לחזור אבל רק לתפקיד מוגבל. הוא אומר: לא. אני מוכן רק בתנאי שאני מנהיג. זה הלקח שצריך ללמוד: אתם רוצים אותנו לקורס קצינים? רק אם אתם מאפשרים לנו בקצה הדרך להגיע למטכ"ל ולרמטכ"ל. אחרת, החייל הדתי נשאר סמל. תמצאו קצינים אחרים".
כשהסלולרי מצלצל בשבת בבית הכנסת
בימים אלה מסיים הרב אברהם וסרמן פרק חשוב במסע חייו ויוצא לפנסיה מכהונתו כרב קהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים, בה שימש בתפקיד במשך 35 שנה. הרב וסרמן (66) הוא אב לשישה ילדים שפזורים מכרמיאל עד תקוע, נשוי לנאווה, העוסקת שנים רבות בחינוך ובהוראה. "בעיקר היא אשת חיל, שהייתה מוכנה להתחתן עם אברך מרכזניק וללכת איתו לכל ההרפתקאות".
הוא נולד וגדל בשכונת הפועל המזרחי ביד אליהו, תל אביב. קצת לפני גיל בר מצווה עברה המשפחה לבני ברק, שהייתה באותם ימים עיר סרוגה כמעט לחלוטין. אחרי שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית נתיב מאיר, הלך ללמוד בישיבת מרכז הרב. "נכנסתי לישיבה באלול תשל"ז, ועוד הספקתי ללמוד חמש שנים אצל הרב צבי יהודה", הוא מציין. במרכז הרב הוא למד במשך תשע שנים, ושם גם קיבל סמיכה לרבנות מהרב אליהו והרב שפירא.
זמן קצר לאחר הסמכתו לרבנות מונה לתפקיד רב הקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן. השדכן היה הרב אלישע וישליצקי, שאחר כך היה גם השדכן שלו לקהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים. "באותם ימים הקיבוץ הדתי לקח את הרבנים שלו ממרכז הרב. זאת הייתה מסורת של המון שנים". עד היום הוא זוכר את התקופה בשלוחות כמשמעותית ביותר. "זמן מדהים ויוצא דופן גם מבחינת הסגנון של אנשי העמל, אנשי העבודה, וגם מבחינת מגוון ההלכות שהיה צריך להתעסק בהן: מצוות התלויות בארץ, הלכות חול המועד, דבר האבד. חלק ניכר מהעיסוק היה בשאלות שעלו מהמשק החקלאי של הקיבוץ. ישבתי פעמים רבות עם מרכזי ענפים – אם זה הגד"ש או מקומות אחרים – וביחד היינו מנסים לחשוב מה כן עושים ומה לא עושים".
בתום שלוש שנות רבנות קיבוץ, במעבר חד עבר לתפקיד רב קהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים, הקהילה המרכזית של הציבור הדתי־לאומי בעיר. לאחר מכן נפתחה ישיבת ההסדר ברמת גן, והרב וסרמן קיבל פנייה מהרב יהושע שפירא להצטרף לצוות הר"מים בישיבה. "לימדתי בישיבה עד לפני כשלוש שנים כר"מ וכראש כולל, במקביל לתפקיד שלי בקהילה".
לא פעם, רבני קהילות מסתפקים בתפקיד מינימלי שכולל בעיקר דרשות בשבת ומענה לשאלות בענייני אבלות, מה שנקרא "רב של מפטיר ונפטר". אך ישנם רבנים שבוחרים ליצוק לתפקידם תוכן נוסף. כך במשך השנים הרחיב הרב וסרמן את תפקידו. "מטבע הדברים, בייחוד בקהילה שנמצאת בטבורה של עיר, עם הפנים לציבור, קיימנו הרבה פעילות עם חילונים. בשלב מסוים אפילו הקמתי באזור גרעין תורני, במקביל להוראה בישיבה ולעבודה בקהילה", הוא מספר. "קיימנו הרבה פעילות למוסדות החינוך הדתיים, אבל עוד יותר למוסדות החינוך החילוניים. בשלב מסוים במשרד החינוך פתחו את תחום זהות יהודית ונכנסנו אליו".
לדבריו, הצלחת הפעילות הייתה פנומנלית. "הגענו למצב שעד לפני כחמש שנים, 90 אחוזים ממוסדות החינוך בגבעתיים קיבלו מאיתנו זהות יהודית", מביא הרב וסרמן את הנתונים. "זה השפיע רבות, עד שלצערנו נכנס קמפיין ההדתה. כמו שאומרים חז"ל: מעשה שטן הצליח מאוד. אם עד לפני הקמפיין ראש העיר וחברי הנהלת העירייה באו להצטלם בפעילויות שלנו ואחר כך העלו את התמונה לפייסבוק, ברגע שהתחיל קמפיין ההדתה, בתוך חודשים ספורים עמל של 20 שנה התפוגג. סגרו את כל השערים. ההורים ברובם הגדול הצטערו צער עמוק, אבל איכשהו לא הצליחו להתמודד מול הקמפיין וזו התוצאה".
בניגוד לעצירה הכמעט מוחלטת של הפעילות לזהות יהודית בבתי הספר, דווקא אירועי בר המצווה של משפחות שאינן דתיות בבית הכנסת נמשכו כרגיל ואף זכו לפורמט מחודש. "בבתי הכנסת הסרוגים נהוג לערוך בשבתות בר מצווה לנערים מהציבור החילוני", הוא מזכיר. "המציאות הזאת תמיד עוררה בעיות של חילול שבת. בשנים האחרונות, ככל שהתרבו המכשירים הסלולריים, התרבו התקלות. פעם אחת, תוך כדי שאני דורש ומברך את חתן בר המצווה, צלצל הטלפון לאחד האורחים. היו לי בערך שתי שניות להחליט איך להגיב. החלטתי שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום. עצרתי את שטף הדרשה, ואמרתי שאנחנו מכבדים ושמחים מאוד שמגיעים לכאן לשמחת בר המצווה, אך אנחנו מצפים מהאורחים שלנו לכבד את קדושת המקום. רוב הציבור מאוד אהב את זה שהגבתי, אבל היו כאלה שאמרו: 'מה עם אהבת חינם?!' שאלתי אותם: מתי אתם תגיבו? כשיאכלו חזיר ביום כיפור על הבימה?".
כשהתופעות הבעייתיות הללו הקצינו עם השנים, ההדרכה של הרב יעקב אריאל הייתה לעשות את אירועי בר המצווה בבית הכנסת בשני וחמישי, בדרך כלל אחר הצהריים בשעות שאנשים מסיימים את יום העבודה. "ההלכה אומרת: מי שלא קרא בתורה בבוקר, יכול לקרוא גם במהלך היום. לכן אימצנו את זה. השיווק של הפורמט החדש לציבור החילוני היה: תוכלו לצלם חופשי ולחנות ליד המדרגות של בית הכנסת, לא תהיה עם זה בעיה. הגענו למצב שכ־90 אחוזים מהבר־מצוות שנעשות היום בבית הכנסת, נעשות אחרי הצהריים".
כתוצאה מהאינטראקציה שחווה בין המגזרים, הוציא הרב וסרמן את ספרו 'רעך כמוך', העוסק בבירור הלכתי של סוגיות שבין דתיים לחילונים. חלק מהספר עוסק ביחס שבין חילונים למצוות: צירוף למניין, מי שרוצה לעבור לפני התיבה, עלייה לתורה לחילונים, נאמנות בכשרות, עדות בקידושין וכדומה. "יחידה גדולה בספר עוסקת בנושא 'לפני עיוור'. כשאתה מזמין חילוני לעשות בר מצווה בשבת, או מזמין אותו להתארח בשבת, האם זאת לא הכשלה? ובעיקר – איך לנהוג נכון מבחינה הלכתית כשרוצים בכל זאת לקרב".
נתקלת בתגובות של חילונים שמרגישים שמתייחסים אליהם כאל סוג ב'?
"הרגישות חייבת להיות גבוהה מאוד. ניסיתי למצוא את שביל הזהב בתווך שבין לא לוותר על ההלכה ובין לא לגרום לשנאה. הרבה פעמים זה תלוי בדרך הצגת הדברים, אבל צריך להיות ברור לגמרי. הקומיקאי היהודי גראוצ'ו מרקס נהג לומר: 'יש לי עקרונות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך… אז יש לי גם עקרונות אחרים'. צריך להבין שאנחנו לא עובדים ככה. יש לנו עקרונות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אין לנו עקרונות אחרים. אלה העקרונות שלנו. אם מישהו בוחר לכעוס עליך, אתה לא חייב לרקוד לפי החליל שלו. צריך להיות עקבי, וכשאתה עקבי לומדים לכבד אותך.
"הרב אבינר סיפר שבאחת מהנסיעות שלו לצרפת קרובי משפחה שלו הזמינו אותו לאכול. הוא ניסה להתחמק בכל מיני תירוצים, אבל לא הצליח. אמרו לו: 'טרחנו במיוחד בשבילך, קנינו בשר כשר' והראו לו את העטיפה של הבשר. הוא ראה שאין לו ברירה ושאל: 'באילו כלים בישלתם? חלביים? בשריים?' אמרו לו: 'לא ידענו שכבודו כל כך קיצוני'… יכול להיות שמישהו ייפגע. נעשה כל מאמץ שהוא לא ייפגע, אבל לא נוותר על העקרונות: כשר זה כשר, שבת זה שבת, נאמנות זה נאמנות. בכל דבר צריך לתת דין וחשבון".
לצד העמידה על העקרונות, מדגיש הרב וסרמן כי כדי להבין איך להתנהל נכון, יש צורך מהותי בהבנת יסודות ההלכה. "הייתה בעלת תשובה ספרדייה שעמדה איתי בקשר, ומכיוון שהיא הבינה איך כדאי להתנהל אז במקום לשגע את ההורים שלה על כלים חלביים ובשריים, היא אמרה להם: תקנו הכול מזכוכית, רק סכו"ם צריך שיהיה בנפרד. חשוב להיות מספיק פיקח בשביל לדעת איך להציג את הדברים. יחד עם זאת, צריך לזכור שיש מנעד שלם בתוך ההלכה: לכתחילה, בדיעבד, שעת הדחק. ברגע שאדם יודע את ההלכה, ויודע איך להתנהל נכון, רוב הסיכויים שמראש לא יהיו בעיות".
להכיר את הרב קוק באמת
לאורך השנים פרסם הרב וסרמן ארבעה ספרים על דמותו וכתביו של הרב קוק, שמביאים לידי ביטוי גם את הצדדים המעשיים שלו. בימים אלה קובצו הספרים למארז חדש תחת הכותרת 'הרא"ה בעין הסערה'.
"יש לי חיבה יתרה להיסטוריה", הוא מרחיב, "וכשמבינים את ההקשר אפשר להעמיק בדרך היישומית של הרעיונות העמוקים של הראי"ה, וללמוד ממנו תובנות לחיי המעשה שלנו. בזמנו כשלמדנו בישיבה, כתבי הרב קוק היו כמובן לחם חוקנו. בין השאר למדנו איגרות הראי"ה. בין האיגרות העשירות ומלאות התוכן לזיידל, אלכסנדרוב ולוין, יש גם מכתבים פחות מוכרים. לכבוד הוועד של עקרון: מה קורה עם המשכורות של השוחט? לכבוד הוועד של זכרון: מה קורה עם המשכורת של הרב? בהתחלה לא הבנתי מה רצה הרב צבי יהודה כשהוא סידר את האיגרות. עם הזמן הבנתי שאנחנו אמורים להכיר את הרב קוק לא רק בחלקים ההגותיים העמוקים, אלא גם בצדדים המעשיים שלו".
את הספר הראשון, 'להכות שורש', חיבר יחד עם הרב איתם הנקין הי"ד. "לשם הספר יש כפל משמעות: גם להכות שורש באדמה, וגם להרביץ קצת לשורש וליישר אותו. הוא עוסק בתמיכת הרב קוק בקק"ל ובמתיישבים. שם נתגלתה תמונה מרהיבה של הרב בעולם המעשה, שהציבור לא כל כך מכיר. הוא פרסם המון מכתבים לטובת תרומה לקרן הקיימת, ובמקביל הוא לא היה מוכן שיחללו שבת ויאכלו טרף ביישובים שהוקמו על אדמות הקרן הקיימת", הוא מציין.
"אם יש משפט שהפך כביכול את התורה של הרב קוק למשהו רך שאינו מסוגל להתמודד ברצינות עם מציאות קשה ובעייתית זה המשפט 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק…'. הרי הרב קוק קבל על הרשעה בכל רגע נתון. כל הזמן היה לו אכפת, הוא עסק במחאות ושלח מכתבים לקונגרס הציוני. בשלב מאוחר יותר הוא הכריח את הקרן הקיימת להחתים את המתיישבים על חוזה שלא מחללים שבת בפרהסיה. הוא גם כפה את המשקים החילוניים לא לחלל שבת בפרהסיה, בעזרת סנקציות על כשרות התוצרת שלהם. הוא דאג ופעל ללא לאות לקיום הפרהסיה היהודית בארץ הקודש.
"הבעיה הגדולה בה"א הידיעה של לומדי תורת הראי"ה היא שהם הופכים את דבריו ההגותיים להדרכות מעשיות, בעוד שהוא עצמו נהג בעולם המעשה בכלים אחרים. לענייננו, למשפט 'הצדיקים הטהורים' יש רקע והקשר, והוא עוסק בפעילות הרוחנית הפנימית של הצדיק. אין בו הדרכה מעשית, והוא אינו שולל מאבקים ועיסוק מתמיד בהתמודדות עם הצדדים המקולקלים של המציאות, כפי שאכן נהג בכל תקופת רבנותו".
בהמשך הוציא הרב וסרמן את 'קורא לדגל' – ספר על תנועת דגל ירושלים, שהייתה תנועה אלטרנטיבית לציונות החילונית. "היו לה סניפים בשווייץ, הולנד, אנגליה, ארצות הברית וירושלים. אבל מכיוון שגם הציונות החילונית נלחמה נגדה, גם המזרחי וגם אגודת ישראל – היה קשה לעבוד. בהקדמתו ל'חזון הגאולה', כותב הרב מאיר בר אילן שבסופו של דבר המזרחי אימצה את העקרונות של דגל ירושלים. אומנם לא את הכול ואולי אפילו לא הרוב, אבל הדבר נכון ברמת העיקרון של מאבק על הפרהסיה היהודית".
הספר השלישי, 'מסילה חדשה', מתמקד בהתמודדות של הרב קוק בשדה החינוך. "כשהגיע ליפו הוא ראה את הגימנסיה שמעבירה את הילדים על דתם ונחרד. יש סיפור ידוע על הרב קוק שהלך עם הרב חרל"פ, וכשעברו ליד הגימנסיה אמר לו שפה צריך לברך שתי ברכות: אחת 'מציב גבול אלמנה', והשנייה 'שיעקור עבודה זרה מארצנו'. לא זו בלבד, אלא שכאשר אנשי הגימנסיה רצו לעשות הפגנה נגד המיסיון, הוא אמר: אם אתם מתקנים את מה שאני דורש מכם לתקן בגימנסיה – לא ללמוד ביקורת המקרא, להפריד בנים ובנות ועוד כמה דברים – אני מגיע. אם לא – אני אפגין נגדכם, כי אתם יותר גרועים מהמיסיון".
הרב קוק נרתם למאמץ למען הקמת בתי ספר שישלבו לימודי חול ויגדלו תלמידים לומדי תורה ויראי שמיים, לצד טיפוח ועידוד התלמוד־תורה שהיה קיים ביפו והמלצה להורים להעדיף אותו. הוא הקים גם מגמה מקצועית במסגרת התלמוד־תורה. "בחשבון כללי אפשר לסכם ולומר כי החינוך הדתי־לאומי לגווניו הרבים כיום נולד על ברכי הרב קוק. העיקרון שהנחה אותו, שכיום נחשב מודרני מאוד, הוא שההורים הם שמחליטים כיצד ייראה המוסד החינוכי והלימודי של הילדים שלהם".
הספר הרביעי הוא 'היד השמאלית', שעוסק בנושא החברתי ובמאבק בתנועות הפועלים. "לרב קוק הייתה מערכת יחסים מיוחדת ומורכבת עם תנועות הפועלים, שהיו אנטי־דתיים, הרבה פעמים להכעיס. מצד אחד הוא קירב אותם, ומצד שני הוא ידע לגעור בהם. המבחן האמיתי היה שבכל שמחת תורה היו מגיעים מאות פועלים צעירים לרקוד עם הרב קוק סביב ספר תורה. אלה אנשים שאכלו במטבחי טרפה וחיללו שבת. אבל הם ידעו שהיה לו חלק מדהים במפעל התחייה הלאומית של העם שחוזר לארצו. הם ידעו גם מה הוא ספג על זה מהצד האנטי־ציוני החרדי. כשהם ראו שהוא איש עם עקרונות, שהוא לא מחליף אותם, העריכו אותו מאוד. מבחינתי, זו אחת התובנות הכי חשובות שצריך לקחת לימינו".
